כשהיינו קטנות, אחותי דבורה קיבלה מתנה ליום הולדתה: אוגר קטן עם כלוב ונסורת צהובה.
מהרגע הראשון, היה נראה שלאוגר פשוט טוב בחיים. אין לו דאגות, האוכל נופל עליו משמיים, מחליפים לו מצעים כל כמה ימים. מה רע?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סיכום אלטרנטיבי: השנה שעברה עליי, לטובה
– ברוכים הבאים לבית של יעל
– היכן הזהות היהודית בימין החילוני?
מה שרע הוא שאנחנו, בני האדם, חושבים על החיות האלה כעל ילדים, ומיד מתפתחים בנו חמלה וייסורי מצפון. ומעשה שהיה כך היה: באחד הימים, דבורה החליטה שלאוגר שלה (שהפך מתישהו לאוגרת) קצת נמאס להיות כל היום בכלוב, והגיע הזמן להראות לה עולם.
מדי יום היא הייתה משחררת את האוגרת הקטנה מהכלוב לתוך החדר שלה – אחרי שווידאה שאין לאוגרת שום דרך לצאת משם, ולאחר כחצי שעה הייתה מחזירה אותה אל הכלוב.
לדבורה אחותי זה היה נראה כמו מעשה של טוב לב, חסד אמיתי, אנושיות יוצאת מגדרה. לאפשר לאוגרת קטנה וחסרת ישע, לטעום קצת חירות מחוץ לגבולות הכלוב.
למעשה זו הייתה טעות.
טעות איומה אפילו.
מהרגע שהאוגרת הבינה שהכלוב הוא לא העולם כולו ושיש עוד עולם שלם לראות מחוצה לו, היא לא ידעה מנוח.
בכל ערב, אחרי שהבית הפך שקט, האוגרת האומללה הייתה מכרסמת במשך שעות על שעות את שולי כלוב הברזל בתקווה ששיניה יצליחו לפתוח אותו ותתאפשר לה סוף־סוף גאולת עולמים.
הפגנה, לא חשוב על מה
מתוך המון הפריווילגיות שזכיתי להן בחיי, הפריווילגיה היחידה שאני מרגישה שמעוררת קנאה מוצדקת היא פריווילגיית האופטימיות.
באופן טיפה חולני לפעמים, אני מסרבת לראות שחור במציאות. מסרבת לקבל שאין מוצא ושמכאן אפשר רק לרדת. המשמעות בשנה האחרונה היא שבכל סגר, גל מגפה או תקופת ייאוש כלשהי חיפשתי איך יש טוב במציאות החדשה, ומה כדאי לנו לקחת ממנה. גם הסגר הנוכחי אתגר אותי להבין מה בעצם כן מותר לעשות בו, ובמה אני יכולה לתמרן. כזאת אני, אופטימית מעצבנת.
גיליתי שלמשל, בניגוד לסגרים הקודמים, הילדים שלי מכירים כבר את מסגרת הקורונה החדשה ומוכנים מראש לתפעל אותה.
הם יודעים מי לפני מי במחשב, כמה זמן בערך לוקח להכין דף עבודה בנביא וכמה דקות ייארך הסרטון של כל מורה. זה לא אומר שהם יושבים לעבוד פיקס בכל יום כמו שצריך חלילה, אבל זה כן אומר שלא צריך ללמוד את כל החוקים מחדש, והמוח הרבה פחות מסובך להפעלה (ובואו נודה על האמת, זה גם אומר שהם יודעים כבר לרמות בקלילות, ולעשות את עצמם כאילו הם לומדים באופן אמין עד כדי כך שאני בכל פעם נופלת בפח).
עניין נוסף שהחלטתי בסגר הזה לנצל בלי להתבלבל הוא הזכות להפגין.
בלי להוריד מרוח המפגינים – כל אחד והעניין שהוא מוחה עליו – אם הפגנה היא התירוץ היחיד ליציאה מהבית, אז אני בהחלט חושבת שראוי ואף כדאי להתעניין במצב ההפגנות בארצנו. אין לי ספק שכל אחד מאיתנו יכול למצוא לפחות הפגנה אחת שתתאים להלך הרוח שלו. אפילו עלתה בדעתי מחשבה להקים אפליקציה שתרכז בתוכה את כל ההפגנות בזמן אמת, כולל בחירת כרזה במחיר מוזל ובירור מיקום המכת"זית.
אין מחיר לחופש
אבל מתוך שלל הכללים האפשריים והאפשריים פחות שיש בסגר הנוכחי, אני חושבת שעל סעיף אחד צריך לתת את הדעת בכובד ראש, והוא מגבלת הקילומטר.
נשים בצד לרגע את האמון המלא שיש למשרד הבריאות בתושבי מדינת ישראל, שבטוחים שכולם כאן דוברים את שפת הקילומטרים, לכולם ברור מה בדיוק אורכו של קילומטר אחד ואיך אפשר לאמוד עד לאן הוא משתרע, בכל כיוון. בהחלט שאפו גדול למשרד. אני עדיין לא הבנתי איך המרחק מחדר השינה שלי לסלון הוא רק חמישה מטרים (או חמישים?) אבל נו, אולי הבעיה אצלי.
אני חושבת שזה הסעיף היוקרתי ביותר שיש, כי הוא טומן בחובו הרבה מעבר לאיסור. וגם על זה שאפו למשרד הבריאות, שלא אמרו פשוט – "אסור לצאת מהבית" אלא נתנו לנו מעט חופש חומל לצאת מגבולות הגזרה שלנו כדי להרגיש שפעם היינו בני חורין.
ומה יש שם, במרחק אלף מטר מהבית?
יצאתי השבוע עם מד צעדים וקילומטרים, כדי להבין ולהכיר מחדש את מרחב המחיה שלי בימים הקרובים. גיליתי שיש המון נוף עם צבאים וחזירי בר, כמה ספסלי קק"ל, בית הכנסת של היישוב, בור מים אחד עם מטע זיתים לידו והקבר של בעלי.
את כל הרשימה הזו אפשר למצוא במרחק של לא יותר מקילומטר מביתי ואני שוקלת כעת להפוך כל נקודה כזו לפינת פיקניק נחמדה שננצל בכל אחד מימי הסגר.
אם אחליט לחזור לרוץ ביישוב (אני רצה, אני רצה, פשוט בזמן האחרון קצת קר לי לקום לפנות בוקר ואחר כך זה כבר קשה מדי) וזו תיחשב לי פעילות ספורט, אוכל לעבור מעט את הקילומטר ולהגיע לחווה חקלאית מהממת שצופה על מחצבה קצת פחות מהממת שבכל זאת מכילה כבשים, סוסים והמון ירוק.
אני מניחה שתושבת בני־ברק (לדוגמה, כמובן) תמצא בקילומטר שלה כביש ריק, חנויות סגורות, מקווה, בית כנסת וגן שעשועים שמתפקד כרגע כבית כנסת.
ואם נחזור לאוגרת המסכנה ושוחרת החופש של אחותי, שחלמה לצאת מהכלוב בעזרת שיניה העיקשות, אני לא יודעת לספר לגמרי מה אירע בסופה. אני רק זוכרת דלי כתום, שבתוכו המון גללים שחורים ויצור קטנטן המשווע להבין לאן נעלמו הסורגים והנסורת הנעימה, יוצא עם אבא שלי אל מחוץ לגבולות הגזרה.
