"אמא, מה קרה קודם? קודם נולדת או קודם אבא נרצח?"
את השאלה הזו חטפתי לפנים לפני כמה ימים מהבן החמוד שלי, תוך כדי סיכום אירועי החודש הבאים עלינו לטובה.
זה לא שהוא סתום ושואל שאלה לא הגיונית. התאריכים הקרובים מעט זה לזה, בלבלו בראשו את הסדר. ככה זה, כשיום ההולדת שלך חל בסמיכות מעצבנת מאוד ליום שבו בעלך נרצח.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הקורונה הוכיחה: החוסן התעסוקתי של גברים חרדים נמוך
– מסיימים בעלייה: עשרות עולים נחתו בישראל ביום האחרון של השנה
– ערפאת הוא אנושי וישראל ביריון שכונתי: ההיסטוריה על פי הסדרה "לבנון"
בשנתיים האחרונות סירבתי בתוקף לציין את יום הולדתי, שלא לדבר על לחגוג, בטח לא בפומבי. השנה לעומת זאת יום ההולדת שלי מקבל מקום של כבוד. זה קורה כאן, בטור החדש הזה שאני מתרגשת לפתוח. זו לא חגיגה עם עוגה ונרות, אבל רוח התחדשות בהחלט מנשבת סביבי.
עכשיו אני עומדת לסתור את כל קיומי הבסיסי, הלא מתנצל ולא סופר אף אחד, ולפתוח בהתנצלות.
אמנם טור חדש, ניסיון לעשות רושם ראשוני ולהשאיר חותם, אבל בואו. זו לא בדיוק העונה הכי זורחת ופורחת שלי. אם לדייק, אצלי כרגע שיא החורף. הכול מוצף ומציף, אין שמש כמעט, ומה שבכל זאת יש פה ושם מספיק כדי להאיר את החשכה, אבל לא כדי לחמם.
אם נצרף לכל זה את המציאות העגומה שבה אנחנו שרויים כבר שנה שלמה, יחד עם עוד בחירות ועוד סגר ועוד פיגוע – ובכן, נקבל מין ליצן עצוב כזה שיושב לבדו עם איפור מרוח ובגדים רפויים על הבר בפאב זול ושולי בקצה הרחוב, מטביע יגונו במשקה. ועוד משקה אחד. ועוד (זה בסדר לדבר על הרגלי השתייה שלי בטור הראשון, או שנפתחנו מדי?)
אם לומר את האמת, על אף אווירת המרמור והמלנכוליה שאליה הכנסתי את כולנו כעת, אני די אוהבת את התקופה. אלה ימים שבהם אני מרשה לעצמי לשקוע ולא לצפות מעצמי לכלום. ימים שבהם כולם סביבי שולחים אליי מבט מלא הבנה, למרות ששוב שלחתי את הילד לגן בלי ארוחה, או שוב שכחתי לאסוף אותו מהגן, או יצאתי מהבית בחלוק לילה ואיפור. זו לא תקופה ארוכה, שבועיים פלוס־מינוס שבהם אני מתפארת בלבוש השחורים המדכא, ומקפידה להחביא אותו מיד כשהכול נגמר.
אז ככה. אחרי שמניתי בפניכם את שלל ההסברים למה אין סיבה לחגוג את טור הפתיחה ומן הסתם עוד יבואו יפים ומוצלחים ממנו, אני חושבת שהגיע הזמן להכניס אתכם אליי ולהכיר קצת יותר מקרוב.
חיסון נגד מנחוס
ברוכים הבאים לבית שלי, הפינה הזו.
אין כאן שם של רחוב, ואפילו הווייז ממליץ שתבקשו הכוונה מאחד התושבים, כדי לא להתבלבל ולהגיע בטעות אל הכפר השכן.
אין מעלית, אין לובי, אין אפילו מפתח. כלומר יש, על מנעול הדלת מבחוץ.
מי שרוצה להיכנס דופק קלות, ופותח ברגע שהוא שומע צעקת "כן" מתוך הבית.
אחרי הכניסה הפשוטה אתם מוזמנים להסיר את המעיל ולהניח אותו באיזה כיסא. אנחנו גם אוהבים לחלוץ נעליים, אבל זה נתון לבחירתכם. תכינו לעצמכם קפה ושבו איפה שבא. איזה שיר אתם אוהבים? שימו במערכת שנאזין יחד.
אין אצלי הרבה כללים. מותר לעלות עם הרגליים על הספה, רק אם אפשר – עדיף בלי חול. מותר להדביק את השפתיים על החלון, מותר לשפוך את שאריות הבוץ מהקפה ישר לכיור. רק כלל אחד יציב וקיים פה: אסור לשמור בבטן. גם אם לשחרור יש השלכות, אנחנו כבר נתמודד.
אין לי ריהוט מיוחד. לאט־לאט אעצב את חלקת האלוקים הקטנה הזו, כל פעם בגוון חדש. כבר החלטתי שאוסיף כמה תמונות וכדי פרחים, שיהיה נעים. בואו שבו, יש לנו הרבה על מה לדבר. אשתדל שלרוב זה יהיה מעניין, גם אם לא תמיד לטעמכם.
אני דווקא די אוהבת את התקופה. אני מרשה לעצמי לשקוע ולא לצפות מעצמי לכלום. לכולם מסביבי יש מבט מלא הבנה, למרות ששוב שכחתי לאסוף מהגן ושוב לא הכנתי ארוחה
אני יעל, שמחה מאוד לקבל את פיסת הנייר הזו בין שלל הכותבים המוכשרים שנמצאים בדפים לידי.
כפי שכבר ציינתי, אתם פוגשים אותי בשיא החורף שלי, בעונה שבה שום דבר לא צומח (אולי חוץ מקקטוס עקשן אחד, ועוד איזה שיח בר מדיף ריח נורא שלא עקרתי בזמן). וכמו שאני כבר מכירה את עצמי, הסערה הגדולה עוד לפניי וטרם הגענו לנקודת קיצון. אך אל דאגה, הלבלוב והפריחה תמיד מגיעים לבסוף.
יש לי שישה ילדים ושתי תרנגולות ששורדות בקושי את התופת החורפית בהרי השומרון, ואיכשהו זורמות יחד עם ילדיי ואיתי בתוך אירועי החיים בביתנו בחוות־גלעד.
יש לי יחסי חיבה פסיכולוגיים לחצילים ולעולם לא אגיד "לא" לסושי.
אני שונאת להתקלח בחורף כי הרגליים שלי לא יודעות להתחמם, ותמיד חוטפות כוויית חום כבר בטיפת המים הראשונה. מצד שני יש לי מגוון מוגזם של גרביונים שאני קצת יותר ממחבבת, והסביבה שלי קצת פחות מלא־אוהבת.
אני לא קוראת עיתונים, אבל מבטיחה שאנסה להשתפר בעניין.
בימים האחרונים אני יושבת בציפייה דרוכה לגלות אילו כוחות־על אזכה לפתח בעקבות החיסון לקורונה שקיבלתי בשבוע שעבר, יחד עם כל צוותי הרפואה ומתנדבי מד"א שנרשמו. בינתיים נרשמת הצלחה לא רעה בהורדת טמפרטורות היסטרית ובהכנסה לסגר שלישי (די בטוחה שאני גרמתי לו, עם המנחוס שלי). חוץ מזה, כלום.
נו, אז אם קראתם עד לכאן, לא התעייפתם, לא דפדפתם הלאה ולא נרדמתם, כנראה בהחלט יש עניין. ניפגש.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
