מקום אחר: ליאת אפרים בעקבות האושר
תמיד הייתי בטוחה שאם אגור במקום אחר, אם תהיה לי עבודה אחרת, אם ואם ואם – אז אהיה מאושרת. אבל זה אף פעם לא קרה, כי זה לא באמת העניין עם האושר
זה מאוד מעניין איך שהדברים הסתדרו אצלנו. בתקופת הנעורים אני הייתי פריקית פרועת שיער, שכל חלומה היה לנדוד בעולם חופשייה ומאושרת. הייתי בטוחה שכשאהיה גדולה אחיה חיי נדודים, הרחק מכאן. היא, לעומת זאת, הייתה מחליקה את מחלפות ראשה ויוצאת עם ילדים טובים ירושלים. עכשיו, בגיל 37, זאת היא שחיה את החיים עליהם חלמתי, כולל השיער הפרוע. מצחיק איך שהדברים מתגלגלים.
לפני כמה ימים נפגשנו בבית קפה, בקניון של העיר הקטנה שגדלנו בה וממנה הכול התחיל. הפרובינציה שהיא ברחה ממנה ממזמן ואני חזרתי אליה אחרי שהתגרשתי. ישבנו ושתינו קפה, היא סיפרה סיפורים, צרורות של סיפורים. אני לא תמיד עקבתי. לא בגלל שלא היה בהם עניין, פשוט לא עמדתי בקצב. יש משהו בעיר גדולה, כנראה, שהופך את המקצב של החיים למשהו אחר, מהיר ואינטנסיבי, ולי, הפרובנציאלית, נותר לקרטע מאחור.
כשקמנו ללכת, אני והלונדונית, בר רפאלי ונועם טור חייכו אליי מאחד מחלונות הראווה. חשבתי שזה מצחיק שדווקא רשת כל כך ישראלית מדוּגמנת על ידי אחת שכבר שנים משחקת במגרש העולמי ואחד שנראה כמו נער חופים אוסטרלי. שניהם ישראלים שנראים ומביאים משהו לא מכאן. חשבתי שבטח גם ברשת "פוקס" הבינו שאחרי אלפיים שנות גלות זה כנראה טבוע בנו: אנחנו נמצאים כאן, אבל רוצים להיות במקום אחר.
מקום אחר. במשך שנים גם אני רציתי להיות בו. מקום נוצץ יותר, זוהר יותר, מבטיח יותר. חשבתי שאם אני אגור במקום אחר אהיה מאושרת. כשעברתי למקום אחר זה לא קרה, ומייד נולד "אם" חדש. תמיד היה מקום אחר, חיים אחרים שאליהם השתוקקתי ואם רק הייתי חיה אותם, חשבתי, בטוח הייתי מאושרת. הייתי בטוחה שאם אעבוד בהייטק, או אם אני סתם ארוויח יותר, או אם אני אגור בתל אביב ליד הים בטוח, אבל בטוח, שאהיה מאושרת. אם ואם ואם ואם, וכשהאם הזה קרם עור וגידים תמיד בא אחריו אם אחר, והאושר המשיך להתעקש להישאר ממני והלאה.
מתישהו הבנתי, תודה לאל, שאין קשר בינו לבין התנאים החיצוניים, ושזאת בכלל לא הסביבה שאשמה. איכשהו קלטתי שאין קשר לחלום אבל יש קשר לזו שחולמת, ושבכלל לונדון ממש, אבל ממש, לא מחכה לי. הבנתי שהרצון להיות במקום אחר הוא משהו שאני צריכה לתרגם ולמצוא בתוך עצמי, שאני צריכה להביא את הנשמה שלי למקום אחר שיהפוך אותי ליותר מאושרת. נדרשו לי כמה שנים טובות להבין את זה, במהלכן חלמתי על מקומות רחוקים כשבעצם כל הזמן זה
אני מניחה שהמקום אצלי שמצמיח חוט שדרה הוא המקום שיכול לאפשר את האיזון בין המקום בו טוב לי היכן שאני נמצאת לבין המקום שממשיך לזוז, לפעול ולהשתפר. זה אותו המקום שלמד, לומד ועוד ילמד להכיל ולנהל את שלל הקולות בתוכי, העליונים והתחתונים, החיצוניים והפנימיים, הארציים והשמימיים.
עדיין לא גיליתי את הנוסחה לאושר, אבל הכיוון בהחלט מתחיל להתבהר ואני בצעד אחד קרובה יותר. ובכלל, בינתיים בסך הכול טוב לי יותר מאי פעם. אין לזה קשר למצבי הכלכלי או הזוגי - יותר נכון, האי-זוגי - או למקום שאני גרה בו. אבל זה בהחלט קשור לשדרוג תנועות הדילוג שאני מפגינה בין הקצוות, בין החוץ לפנים, בין כאן לשם, בין אור לחושך ובין שאר הקצוות המנוגדים שגרים בתוכי.
לונדון עדיין לא מחכה לי, אך עם זאת נראה לי שבעוד פחות משנתיים, כשהבן שלי יסיים את התיכון, אני אעבור למקום אחר. אולי ליד הים או למרגלות איזה יער. בינתיים אני כאן, ממשיכה בשלי, מחפשת את האושר בתוך עצמי, במקום היחידי בו הוא נמצא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם