אותו הנוף, אבל אחרת: ליאת אפרים מתעוררת ונשארת
אני כבר לא מספקת את הסחורה, ואת שלהם אני כבר לא צריכה. האנשים האלו שאהבתי, ועדיין אוהבת, היו חלק מהיום יום שלי, אבל גם מהרעש. כי לפעמים, כשכל הסימנים אומרים לך לקום ולעזוב, את קמה - אבל לא עוזבת
סתיו עכשיו. האוויר משתנה, צמרות העצים מדלדלות. הירוק הופך חום, החום לבוץ והבוץ על מגפי הגשם המנוקדות של ילדת הגן הצוחקת. סתיו עכשיו ואני מתכוננת. אני מתכוננת לחורף, מעבירה את הבגדים החמים למדפים הנמוכים, את בגדי הקיץ מעלה לגבוהים ומחדשת מלאי של גרביים. אני קונה עדשים כתומות וירקות שורש. אני מקדמת את החורף במרק עוף חם ומהביל.
גם נפשית אני מתכוננת, עושה בדק בית. בתור שבלולה מדופלמת, אני מעדיפה להרגיש נוח בתוך עצמי, במיוחד בתקופות בהן אני משתבללת.
בדק בית. זה מה שמעסיק אותי עכשיו. נדמה שככל שאני צועדת אל עבר שלוות הנפש, כך אני צריכה להשאיר מאחור דברים שהיו חלק בלתי נפרד מחיי. נדמה שככל שאני מתחברת אל עצמי אני זקוקה פחות לאחרים. עם חברים מסוימים זה קשה. אני חושבת מחשבות שונות משלהם, אנשים יקרים שרק לפני זמן קצר דיברתי בשפתם ועכשיו אני לא. אני כבר לא מספקת את הסחורה, ואת שלהם אני לא צריכה, אז אני שותקת. האנשים האלו שאהבתי, ועדיין אוהבת אהבת נפש, היו חלק מהיום יום שלי, אבל גם מהרעש.
אני יודעת לקום וללכת. לעזוב. אני מכירה היטב את הדגדוג הזה שלא מרפה עד שאת קמה ועוזבת, וכמה שאני עזבתי: החלפתי דירות למכביר, מקומות עבודה, התגרשתי. ניתקתי קשרים, עברתי לעיר אחרת, צבעתי שיער, הסתפרתי. בספר הטלפונים של אחי הייתי רשומה כליאת הנודדת. הנדידה תמיד הייתה מנומקת להפליא, כולל שכנוע עצמי.
אבל הפעם זה אחרת. אני מתרחקת מאחרים אבל מתקרבת לעצמי. לא הנוף בחוץ השתנה, אלא זה שבפנים. אני מצמחת חוט שדרה ומשירה עלים שהגיע זמנם, בטרם תרדמת חורף. אני משילה התנהגויות, אמונות, מחשבות וגם חברויות שכבר לא משרתות אותי. אני מאפשרת מקום להתחדשות, מקום לעץ החדש, שהוא אני האמיתי, לצמוח.
יש בתוכי שני קולות. קול אחד מטיח בי: הסחת את דעתך מכל הפחדים, התסכולים והשדים, ברחת מהם בעזרת האנשים האלו. עכשיו, גיבורה קטנה, את
כן, אני זוכרת. אני מפחדת, וכשאני מפחדת אני עומדת במקום ונאחזת בעבר. אני פותחת קופסאות נוסטלגיה, קוראת מכתבים ישנים, נזכרת ברגעים קטנים ומחייכת. אני מקשיבה לשירים שניגנו אז את מחשבותיי, והם בתמורה מלטפים אותי. אני מתרפקת על כל חוויה, שומרת אמונים לכל תחושה. מתבוננת בתמונות מכל מיני תקופות: הנה שירה, הנה תמר והנה אני - אני מזהה את עצמי בין צרור זיכרונות, אוחזת חזק באותו האני.
הקול השני קורא לי לגדול, לממש, לצמוח. הוא מזכיר לי שכל החיים האלו הם מסע, שמה שהיה לנו טוב אתמול לא בהכרח מתאים לעכשיו. הקול השני הוא רך וחומל, גם עליי ועל דרכי הנפרדת. הוא מבין את טבע הדברים והיצמדות איננה היא.
אני מנסה להבין את דרכי בין שני הקולות. הרי אני אוהבת את האנשים האלו, ובלעדיהם לא הייתי אני מי שאני. מצד שני השקט יקר לי, אני צריכה לשמור עליו, חייבת לתחזק ולטפח אותו. אני מודטת כל יום, מטיילת עם הכלבה באוויר הצח, מחפשת חיזוקים בכתבים רוחניים ולרוב מרגישה שלמה. ברגעים שלא, ברגעי לבטים, אני תוהה מה עושים ואיך שומרים על אותה תחושת השלמות. אני מנסה להחליט באיזו דרך ללכת.
ביקשתי עצה ממורה רוחני. תשובתו הייתה חד משמעית: במסע התעוררות, הניתוק מהישן הוא בלתי נמנע, גם מחברים וממשפחה, ככה זה! התשובה שלו הדהדה בתוכי כמה ימים. קינאתי בו על כך שאין בו ספק, קינאתי בידיעה הבטוחה בדרכו. ניסיתי להבין איך מגיעים למקום הזה שמפסיק לתהות ולהתבלבל, שהולך לאן שהוא הולך בלי להביט לאחור, שיודע לאן הוא הולך.
הלכתי להרצאה של המורה הרוחני, בתקווה שמשהו בביטחון הדרך שלו ידבק בי. הוא סיפר על אנשים מדהימים בסין שבחרו בחיים מלאי שלווה, עזבו הכול, בית, משפחה וחברים ועלו להרים להתבודד. שאלתי אותו איך עושים את זה כאן, כשאנחנו נוכחים בחיים, ולא שם בהרים. בין היתר הוא ענה: כשאמא שלך מתקשרת ומטריפה את דעתך בטלפון את לא חייבת לענות. הוא המשיך עם שאר דוגמאות של אמירת "לא" להסחות דעת, ובשבח העדפת טובת השקט שלנו גם במחיר של ניתוק.
אומרים שאמא יודעת ומרגישה הכול. בטוח שככה זה עם אמא שלי. כשיצאתי מההרצאה ובדקתי את הנייד שלי, ראיתי שתי שיחות שלא נענו ממנה. כאילו הריחה שמישהו שם דיבר עליה, או שאולי, אני מעדיפה לחשוב, היא הרגישה שהבת שלה הולכת לאיבוד. התקשרתי אליה חזרה, היא שאלה אם אני אבוא לאכול בערב. אמרתי שכן.
ואז הבנתי, הכול הבנתי. נניח שהאמא הנודניקית ומטריפת הדעת שהוא דיבר עליה היא אמא שלי (רק נניח. כפרה על אמא שלי), לעולם הרי לא ארגיש שלמה אם אנתק את הקשר איתה. זה לא הטבע שלי לא להיות קרובה לאמא שלי, אמא שלי! וזה כל העניין בחיים, להרגיש שלמים בתוך עורנו, וזה כל מה שאני מחפשת. הבנתי שבשבילי ניתוק איננו מרשם לתחושת השלמות, ולא מתכון לשלווה.
לקח לי זמן להבין שמה שדיבר אליי אצל אותו המורה הוא היעדר ספק, ולא הדרך עצמה שאותה בחר. רציתי לדעת, להפסיק לתהות, והפלא ופלא, חיפשתי רחוק מצאתי קרוב, אמא שלי הייתה זו שעזרה לי למצוא את דרכי ולגשר בין שני הקולות.
אני צריכה לעשות מה שמרגיש לי נכון, מה שאני שלמה איתו, וזה מה שאני עושה. אני שומרת על קשר עם כל האנשים האלו שאני אוהבת. אני לא נשאבת. אני אדון לזמן שלי, מתאימה מינונים. גם אם הם מוטרפים ומטריפים, אבודים ושרוטים, אני אוהבת אותם והם אותי ובזכותם אני קצת יותר מאושרת, שלמה. אני לא נזקקת כבעבר, אבל אני בוחרת אותם בחיי. לא צריכה אלא רוצה. אני כן נפרדת מחלקם, אלו שכבר לא גורמים ללב שלי להתרחב, אבל עם אחרים אני נשארת בדרכי. כי לפעמים כשכל הסימנים אומרים לך לקום ולעזוב, את קמה אבל לא עוזבת. את מתעוררת, אבל עדיין כאן. דומה אבל שונה. אותו הנוף - אבל את אחרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
