זונה של מילים
ליאת אפרים מבררת מה מרגש אותה כל כך בפרסום המילים שהיא כותבת, מה העניין עם הטוקבקים ומה הקטע שלה עם אהבת הקהל, במיוחד כשהיא לא יכולה להסתתר מאחוריי מניעים אציליים כמו שירות לקורא
לכתוב זה סוג של פלא. אני אוהבת לכתוב, אוהבת לקחת מילה ועוד מילה, לחבר ביניהם, ליצור רצף, משהו גדול יותר, משהו חדש. יש בזה אלמנט של ריפוי, הרי הדף תמיד מצליח להכיל אותי ואת לבטיי, תשוקותיי ופחדיי. הוא תמיד פתוח לקבל את מחשבותיי.
בזמן האחרון יש משהו נוסף שמתלווה לכתיבה שלי - קהל. מישהו קורא את המילים שלי, מישהו שומע את קולה של נשמתי. כמו בכל דבר בחיים כך אצלי, הצופה משנה את הנצפה. הנצפה זה אני, הצופה זה אתה, שקורא את מילותיי. יש לך כוח ואיכשהו הוא משפיע עליי. אם לא אהיה מספיק מודעת, הכוח שלך ייהפך לאמא של כל המניעים ולאבא של כל הסיבות. רק שתדע: לפניך הכל היה פשוט, אחריך הכל השתנה.
עוד בזמן שאני שולחת את מילותיי לעורכת, סיפור הכתיבה מתחיל להסתעף למקומות חדשים. מרגע שלחצתי "סאנד", אני בציפייה שמגיעה לסיומה עם פרסום המילים שלי לעיניי הקהל. כשהן יוצאות לאור אני מתרגשת כמו ילדה קטנה שגונבת את ההצגה. אני קוראת את מה שכתבתי, אני בודקת תגובות ("אוי, אלוהים", תמיד מסתנן לו הפחד, "תעשה שיהיו לי מגיבים"), מבררת אם יש ביניהן מחמאות ושמחה כמו תינוקת שמוחאים לה כפיים על כך שהיא מגלה את העולם.
כשאחד המגיבים לא מסכים איתי מתחוללת בי דרמה קטנה: להגיב חזרה, להמשיך לטעון את טיעוניי, לשכנע אותו בצדקתי, להתנצח? מיותר לציין שבין כל האפשרויות שעולות במוחי, האפשרות להשתכנע אף פעם לא על הפרק: משפתרתי את הדילמה אני לא מוכנה לזוז מילימטר. לאורך כל המתואר, אם נודה על האמת, אני כאן העיקר. אני ואני ואני – מצחיק שזאת אותה האני, שהיה לה נדמה
אני (שוב פעם אני), פעם דראמה קווין- תמיד דראמה קווין, מתמודדת עם כל מיני תהיות חדשות. מסתנן לו חשש בתוכי שבעצם הפרסום יש סוג של ריגוש, שהחלפתי דרמה אחת בדרמה אחרת. אני שואלת את עצמי שאלות לא פשוטות, ועל הדרך אני כועסת על כך שהכול מסובך אצלי, על זה שתמיד אני שואלת, לא מניחה, לא מרפה. בכלל, אולי אני סתם מקשקשת, מלהטטת מילים, גרפומנית שכותבת על מה שהיא כותבת.
אולי זאת דרכי ליצור איזו דרמה איפה שאין, לסובב כפית בכוס תה, ליצור תנועה מתגלגלת. העיקר שלא יהיה משעמם, שתמיד תהיה תנועה, שיהיה לחושיי במה להתעסק. אולי בעצם אני מתחפשת, מסתתרת מאחוריי משהו שלכאורה מוערך כמו יצירה, עשייה, כתיבה. אבל חד עין שיביט היטב יגלה שמאחורי זה מתחבאת נשמה שהסיפור שלה די מוכר: היא מנסה להתיפייף, אבל היא בסך הכול עודנה מכורה.
כאילו כל זה לא מספיק, כאילו אין פה די ספקות ושאלות לתקופת חיים שלמה, אני ממשיכה בשלי ושואלת: למה אני מתרגשת כשאני מפרסמת את מה שכתבתי? איך זה שאני מחכה לתגובות? מה גורם לי כל כך לרצות בקהל? אין לי תשובה טובה לשאלה, לא כזאת שתניח את רוחי המתחדשת. אני גם לא יכולה להסתתר מאחוריי מניעים אציליים כמו שירות לקורא. אני בטוחה שהקורא יחיה את חייו לכאן או לכאן, גם בלי מילותיי.
אז מה הם מניעיי, בעצם? האם בזה שאני מבקשת קהל אני מבקשת אישור? האם זה כל הסיפור, אותו הסיפור שממנו הכול התחיל, אותו הסיפור שבגללו יצאתי מלכתחילה לדרך? אלף אלפי עזאזלים, אני מוחה, כמה שנים, כמה גלגולי חיים יעבור אדם, עד שיפסיק להיות מונע מאותו הצורך הראשוני, זה שנדמה כאינסופי, הצורך באישור?!
מתברר שאני רוצה שתקראו אותי. אני רוצה שתשמעו את הקול שלי, אני רוצה שתאהבו אותי. מילים מילים מילים, אני בעצם זונה של מילים. הקול שלי התפתח והשתנה לאורך השנים, ראה כמה דברים וחווה כמה אחרים, עבר תהליכים, התחספס אבל גם התמתן והתבגר, ובכל זאת משהו בו נשאר בדיוק אותו הדבר. בעקשנות מעצבנת ומטרידה, כמו אז כך היום, הקול שלי רוצה להישמע.
הגעתי לסוף ואין פתרון באופק. הסבך הזה עדיין לא הגיע למקום שקט. מצטערת, אין לי קתרזיס בשבילכם היום, ייתכן שאפילו אין פה דראמה. אולי הסבך הזה איננו סבך בכלל, אולי אני זאת הסבך. הרי יש לי נטייה לסבך דברים פשוטים, ירשתי אותה מדורי דורות של מלכות דראמה טוניסאיות רחבות אגן. ובלאגן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם