שקט יחסי: איך הפסקתי לשמוע את הרעש
בשנות העשרים שלי השקט היה זר לי. נעתי בין חיות אינטנסיבית לבין תהומות של עייפות וייאוש. היום אני יודעת שזה לא העולם שהרעיש. זאת אני ששמעתי. ליאת אפרים מתחילה להקשיב לשקט הגדול
חבר טוב סיפר לי שהוא יצא מבית כנסת באמצע תפילה לאחר שמישהו בקהל גער באם שהתינוק שלה הפריע למתפללים, והיא קמה ויצאה. זה נראה לו אכזרי לגעור באם ובכך למנוע ממנה להתפלל, ובכלל, הוא לא הבין למה בכי של תינוק צריך להפריע למתפללים.
הוא אמר לי: זה לא התינוק שהרעיש, זה הם ששמעו. כל כך אהבתי אותו על המילים האלו שגרמו לי לחשוב על רעש ושקט, על חוץ ועל פנים, עלי ועל העולם. על כל הקונסטלציה המורכבת הזאת שברוב שנות חיי חוויתי אותה כרעש אחד גדול. היום אני יודעת שזה לא העולם שהרעיש. זאת אני ששמעתי.
בשנות הנעורים והעשרים שלי השקט היה זר לי. כל דבר הרעיש את עולמי, הטריד וזמזם בראשי. נעתי בין חיוּת אינטנסיבית שכילתה את האנרגיות שלי לבין תהומות של חוסר בטחון עצמי, עייפות וייאוש. חוסר איזון היה התפריט היומי שלי. ביקשתי אישור מכל עובר אורח. היה לי צורך שכל מה שמתרחש בראשי יישמע, ובכל מחשבה לשתף. אחרת, כך הרגשתי, היא לא תהיה קיימת, אני לא אהיה קיימת.
כשאני קוראת במחברות שלי מאותן שנים, אני מוצאת ליד השירים והמחשבות שכתבתי שרבוטים עם תבנית שחוזרת על עצמה: פרח סגור וכלוא בתוך מסגרת, ליד הפרח שורה משירה של יונה וולך: "שקט בקופסא מארץ רחוקה". שרבוטים קטנים שאומרים כל כך הרבה על מה שהרגשתי ועל מי שהייתי. אבל לא הכול היה שחור, כי בפנים הסתתר פרח שחיכה לשקט שיבוא.
בשנה האחרונה משהו קרה. תולדה של כל מה שעברתי בשנים שלפני, הכול התנקז בעיתוי מדויק לנקודה אחת בה התפזר הערפל ומשהו בפנים השתחרר. השקט שכל כך היה זר לי נכנס לעולמי. אני, שהייתי זקוקה לרעש חיצוני כדי לא לשמוע את זה הפנימי, ערכתי היכרות מלווה בחשדנות עם השקט: נעים מאוד שקט, אני ליאת ושנים רבות הייתי מכורה לדרמות, לריגושים ולכל מה שהרעיש והסיח את הדעת מהכאוס שבפנים. מה אתה אומר, שקט? תוכל לי? האוכל לך?
בהתחלה השקט היה זר וביקוריו נדירים, אבל אחרי שנגע בי, ננגעתי. הרגשתי כמו אדם צמא במדבר שהשקו אותו במים צלולים וקרים, והמים מלטפים את איבריו מבפנים. רציתי שלא ייגמר לעולם. זיהיתי את השקט כתנאי הכרחי אל עבר החיים אותם אני מאחלת לעצמי, לכן החלטתי להתיידד עמו. משהו בי אמר לי שהוא היה שם תמיד, ראשון
זה לא היה פשוט. המון פעמים לאחר ביקורו של השקט נאחזתי בהרגלים ישנים. מבוהלת מהשינוי שנכנס לעולמי ברחתי אל עבר רעשים וריגושים. הסתובבתי במעגלים שחזרו על עצמם. בתחילת המעגל המפגש עם השקט. מיד אחר כך המוח שלי זעק שינוי, ואני התמלאתי פחד ובהלה. כדי להימנע מהרגשות האלו ברחתי אל הסחות הדעת, חיפשתי ריגושים ויצרתי דרמות.
בכרוניקה ידועה מראש, הריקנות לא איחרה להגיע והותירה אותי עם החוליה האחרונה במעגל, יחד עם הייאוש והדכדוך. אבל גם בריקנות מצאתי משהו טוב, תזכורת נהדרת למקום בו אני לא רוצה להיות. עם כל ייאוש, הייתי נחושה מבעבר והבטתי קדימה אל עבר המקום אותו נפשי ביקשה, אל עבר השקט.
כשהבנתי את המעגל הזה, ידעתי גם איך לצאת ממנו. שלב הפחד ושלב הריקנות לא היו בשליטתי, אבל כן הייתה לי שליטה על המפגש עם הרעש החיצוני, עם הדרמות והריגושים. וכבעלת השליטה בחרתי להימנע ממנו. כשהתמלאתי בהלה הכרחתי את עצמי לחוות את הפחד, להתמודד עמו, להסתכל לו בעיניים. לא לברוח אל הרעש שבחוץ, אלא לשהות בזה הפנימי. כשאתה מסתכל לפחד בעיניים הוא כבר לא כל כך מפחיד. כך מצאתי עצמי חווה יותר ויותר הצלחות, הייאוש לא ביקר אותי וזאת הייתה מתנה נפלאה. כשלא הצלחתי וברחתי, השתדלתי לסלוח לעצמי.
עם הזמן הפיקים התמתנו והשקט הפך מוכר, חבר שמבקשים בקרבתו. לשקט יש נוף של מדבר ואיכות של מדיטציה. אני גרה בפתחו של המדבר, עוצמתו מרגיעה אותי. באחד הטיולים שלי עם הכלבה, מצאתי נקודת תצפית משובחת המאפשרת נוף מדברי הררי נרחב, משאירה מאחור את הבטון שהביא הזמן ומספקת אשליה שזה רק אני והמדבר. יש משהו מנחם במדבר, משהו שמשקיט את הרעש בראש. ליד העוצמה האדירה הזאת הדאגות הארציות מתגמדות, הכול הופך שולי, הבל הבלים. מול המדבר הכול בסדר, כאן ועכשיו. אני אוהבת את המדבר, הוא מגלה לי אמת גדולה.
נא להמתין לטעינת התגובות
