אין עני: המרשם לעושר פנימי
העשיר השמח בחלקו הוא בלי ספק אחד מגיבורי העל של קלישאות האושר לדורותיהן. גד לובן נדרש, בכל זאת, לסוגיית העושר הפנימי, מגייס לצדו את מדעי היוגה ומספק את המרשם
אז איך נפטרים מאמונה זו? הרי אין זה עניין של העמדת פנים שאני פרוש ומסופק. העמדת פנים שכזו נעשית בשביל להרשים אחרים, ורושם כזה הוא ערך עצמי מזויף שמשאיר את הלב מרוקן. ובכל מקרה, "סיפוק" זה לא יעמוד לאורך זמן.
איך הופכים למסופקים באמת עם מה שיש? ככל שנעצים את העושר הפנימי, כך נזדקק פחות לתמיכה חיצונית. בחברה שבה שמים דגש על תרבות פנימית, ההזדקקות לחיצוני ממותנת. גם ידיעת טבע התשוקה לרכוש ולסיפוק חושים - זו הגורמת לכך שלעולם לא נגיע לסיפוק שכן היא פועלת כמו אש שרק מתגברת כאשר מספקים את רעבונה - ללא ספק יביא למיתון הציפיות שלנו לאושר חומרי. אך ככל שהידיעה הזאת חיובית ואף נחוצה, היא לעולם אינה מספקת את התשוקה לעוד.
הדת מוסיפה נדבך נוסף להתייחסות לרכוש. אדם דתי מאמין שאלוהים נתן לו את שמגיע לו, ובחמלתו לא נתן לו מעבר לזה, בידעו שזה יזיק לו. זה מביא אותו להשלמה עם הקיים ולהכרת תודה כנה ומלאה על מה שיש לו. אך האם הוא ויתר לחלוטין על האמונה שנכסים ונוחות רבים יותר יוסיפו לאושרו? האם לא מסתתרת בלבו האמונה שאם יעשה מעשים טובים רבים יותר הוא יזכה ברכוש רב יותר?
הבה ונעמיק יותר ב"שמח בחלקו". האם אדם יכול להיות מסופק לחלוטין מ"חלקו"? אדם הנתון לאגו חומרי לעולם לא יהיה מסופק לחלוטין, כי אדם אגואיסטי, אפילו אם הוא מאופק, שקול, דתי ומוסרי, היה רוצה להיות בין "הטובים ביותר"; שיהיה לו "יותר" בכל תחום אפשרי. בהיותו נתון לאגו, אפילו המעודן ביותר, הוא עדיין כפוף לרכושנות, למנטליות של "שלי-שלך", שמצביעה על קנאה באחר.
במצב זה סיפוקו לא נובע מעצם טבעו, אלא ממצבו היחסי כלפי האחרים והעולם. לדאבון לבנו, העולם לא פועל על פי ציפיותינו ורצונותינו. כיוון שאנו מופעלים על ידי ציפיות ומאוויים חומריים, כיצד ייתכן שנהיה מסופקים מה"חלק" שהעולם (או אלוהים) העניק לנו? אדם הנתון לאגו, ולו המעודן ביותר, לא פטור מאמונה שעושר מביא לאושר.
תורת היוֹגַה עוסקת באגו, באלוהים וביחסים עמו. לפי תורת היוֹגַה לאדם יש שני סוגי אגו: אגו אמיתי ואגו כוזב. אגו כוזב הוא כיסוי חומרני על האגו האמיתי. כל עוד האדם נתון לאגו כוזב, לא יתכן שיהיה באמת מאושר. רק כאשר הוא פועל בהתאם לאגו האמיתי שלו, יתכן שיהיה מאושר לחלוטין. זאת, משום שהוא התחבר לטבע האושר הפנימי שלו (טבע האָנַנְדַה), ליחסיו הנצחיים עם העליון.
אדם הנתון לאגו כוזב חושב במושגים מעוותים של "אני" ו"שלי". "אני" מתייחס לצורך להיות עליון (או אף להתחרות עם האל), ו"שלי" מתייחס לרצון לשלוט במשאבי הטבע החומרי ולהתענג
כשאדם מגיע לשלמות בדרך היוֹגַה, הוא לא פועל עוד בעבור הנאה אגואיסטית, הנפרדת מהאל. בהיותו שקוע כל כולו באל, הוא מחובר לאגו האמיתי שלו, וזוכה ביחסים הרמוניים איתו ולכן באושר עליון. רק במנטליות כזאת אדם יכול להיות באמת עשיר – כי אושרו הוא פנימי, נובע מיחסיו עם העליון, ולא תלוי באמונות החומריות שלו.
בבְּהַגַוַד-גִיתָא (4.19-21) נאמר: "מי שמאמציו כולם משוללים תשוקה לעינוג חושים, נחשב לבעל ידע מלא. החכמים אומרים עליו שהוא פועל באופן שבו התגובות למעשיו נשרפו כולן באש הידע המושלם. מאחר שנטש כל זיקה לתוצאות מעשיו, והינו שבע רצון ובלתי תלוי תמיד, הרי שאינו מבצע עוד פעולות אנוכיות, אף שהוא ממשיך ועוסק בפעילויות שונות. אדם בעל הבנה כזו פועל מתוך שליטה מוחלטת במֶחשָב ובתבונה. הוא מוותר על כל תחושת בעלות על קנייניו, ועובד רק כנדרש למחייתו. מי שפועל כך אינו מושפע עוד מן האגו [החומרי]."
כך משתחרר האדם מאגו חומרי והופך לעשיר.
לאתר "יוגה של אהבה"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם