הקארמה של המלחמה בעזה
הערבים לא "צודקים", וגם הישראלים לא "צודקים". שניהם קורבן של תפיסות חיים כוזבות שמובילות בהכרח להתנגשות דמים. גד לובן על מלחמת האשליות שמתנהלת ברצועה
מבנה הרוס ברצועת עזה. צילום: רויטרס
בעקרון, יש מלחמות צודקות. במציאות שלנו - לא. הערבים לא "צודקים", גם הישראלים לא "צודקים". שניהם קורבן של תפיסות חיים כוזבות שמובילות בהכרח להתנגשות דמים. הסנטימנט נוטה לחשוב על האחד כקורבן ועל השני כתוקפן. זו אך אשליה. תחת תפיסת חיים כוזבת יש לכל אחד הצדקה לעמדתו, אך הצדקה זו נעוצה באשליה. אמרתי שיש מלחמות צודקות? מלחמה היא מוצדקת כאשר זו נועדה לשחרר את האדם מאשליה. המלחמות כיום, לצערי הרב, הן לא כאלה; הן אך מעמיקות את האשליה.
מה היא אשליה זו? זהות גופנית. לאדם זהות רוחנית נצחית. מי שחי על פי זהותו האמיתית תמיד מסופק בתוככי עצמו. לכן הוא לא רואה בשני אויב. הוא לא מאוים מדבר ופנוי לראות את טובתו של האחר. אדם השרוי בזהותו הנצחית רואה בכל אחד - ללא הבדל דת, גזע, מין, שפה - כאח. אח הראוי לאהבה כי יש לשניהם אב משותף שרוצים לשמח אותו. על מישור זה אין אשליה ואין מלחמות.
האשליה מתחילה בשעה שהאדם מזדהה עם גופו החומרי, המותנה ומלא הסבל, וחושב גוף זה לעצמו. ברגע זה הוא שוכח את טבעו הרוחני ומתחיל לחשוב באופן אשלייתי - אני ישראלי והוא פלשתינאי, או אני מוסלמי והוא יהודי וכו'. זו מחלת עור, זו אשליה. הגוף הוא אוסף של צרכים וחסרים שכשאני מזדהה איתם אלו מעצבים את תפיסת עולמי. כך, מי שבעד הצרכים שלי הוא ידידי, ומי שנגד הצרכים שלי הוא אויבי. מלחמות (גם כל הסבל בעולם) נולדות מאשליה זו.
לכאורה יש יהודים טובים שמתחברים לערבים טובים
ויחדיו מנסים למצוא בסיס לשיתוף פעולה ולחיות כך בשלום. לא, זו התייפייפות שלא תביא לפתרון אמיתי. למה? כי שניהם לא השתחררו מהאשליה של "אני יהודי" ו"אני ערבי". הזמן יגרום שהערבי הטוב יהיה רע והערבי הרע יהיה טוב, והיהודי הטוב יהיה רע ויהודי רע יהיה טוב.
שניהם לא השתחררו מהמחלה החומרית של זהות גופנית, ולכן אין משמעות אמיתית להיותם טובים או רעים, צודקים או לא צודקים. אלו אך תיאורים יחסיים המתייחסים לאינטרסנטיות החומרית המשתנה. בלי לוותר על האשליה ולהתחבר לזהות הרוחנית האמיתית של האדם, לא ניתן למצוא פיתרון אמיתי לא במזרח התיכון, גם לא בשום מקום בעולם.
כשאדם מזדהה עם גופו וצרכיו, הוא יוצר קַרְמַה. הקַרְמַה של כלל האזרחים משתלבת לקַרְמַה של המדינה. לעיתים קַרְמַה זו מתבטאת במלחמה. כמו שמחלה והחום המתלווה לה זה הדרך של הגוף להשתחרר מזיהום, כך מלחמה היא דרך הטבע להשתחרר מקַרְמַה שלילית, תולדת תפיסת החיים האשלייתית. לא ניתן להפסיק קַרְמַה בלי לעקור את שורש האשליה. כך, לא ניתן להפסיק מלחמה פשוט על ידי מחאות והפגנות, גם מלחמה לא תפתור את הבעיה ותביא לשלום. אך כן ניתן ללמוד את הלקח ממלחמות והסבל הכרוך בהן ולצעוד בדרך השחרור מאשליה.
בבְּהַגַוַד-גִיתָא (6.23) נאמר: "לאחר שהתמקם בעמדה שכזו [של שחרור מאשליה], לעולם אין הוא מתערער עוד, אפילו בשעת המשבר הקשה ביותר. זו אכן, הינה הגאולה האמיתית מכל המצוקות שמקורן במגע עם החומר."
לאתר של גד לובן
נא להמתין לטעינת התגובות
