דרוש: ראש ממשלה רוחני
הבעיה של ישראל אינה בטחונית, אינה כלכלית ואינה חברתית. הבעיה היא פנימית – חוסר הסיפוק והאנוכיות של הציבור. הפתרון הוא ראש ממשלה שקודם כל יילחם בתאווה ויישמע לאנשי הרוח. גד לובן מציג אג'נדה פוליטית רדיקלית
עושה רושם שמדינת ישראל שוב עומדת בפני בחירות. כולם משוכנעים שיש צורך במנהיג ראוי שירומם את העם ויכינו לאתגרי העתיד. חוסר ממושך במנהיג כזה מדרדר את העם למשבר עמוק. לספרות הוֵודית יש רבות לומר על כישוריו של ראש המדינה, ושורות אלו מהוות את תרומתי הצנועה לסוגיה אקטואלית זאת.
ישראל זקוקה למנהיג שידע למקד את העם בבעיות הגדולות ביותר העומדות לפניו וינהיג אותו להתגברות עליהן. לכן, ראשית כל, יש להגדיר מה הן הבעיות הגדולות ביותר.
האם הבעיות הגדולות ביותר שלנו הן בגלל אויבינו מבחוץ? לא. חוק הקַרְמַה קובע שהעולם מתנהג כלפינו בהתאם לאמונות ולמעשים שלנו. אף אחד לא יכול לפגוע בנו כך סתם. אם מישהו הופך לאויבנו ופוגע בנו, משמע שמנגנון הקַרְמַה השתמש בו כדי לממש תגובה מסוימת לאמונות ולמעשים שלנו בעבר. לדוגמא: מי שדורך על מטאטא, יתכן ומקל המטאטא יצליף בו. אף אדם שפוי לא יאשים את המקל שהינו רע, אלא ישאל את עצמו למה דרך על המטאטא. מכאן שאין להאשים את אויבינו בצרותינו. אלו אך מגיבים לקַרְמַה שלנו, מהמקום שלהם, ולא משנה אם הם אנשים טובים או רעים.
הגיון זה לא תובע שלא להגיב לאויבינו ולא להילחם בם כי "הם הקַרְמַה שלנו". נובע מהיגיון זה שלא ניתן להיפטר מאויבים אלו או אחרים, אפילו אם זמנית ננצח אותם, בלי להפסיק ליצור את הקַרְמַה שגורמת להם להיות אויבינו.
מה גורם להיווצרות הקַרְמַה? כל פעולה אנוכית - שהמניע לה הוא לאומי/לאומני, דתי/ארצי, נהנתני - יוצרת קַרְמַה. אדם המודע לקַרְמַה - שבסיסה הוא באמונות אנוכיות והיא זאת שמסבכת את האדם בעולם הסבל - שוקד קודם כל לשנות את אמונותיו ומניעיו הפנימיים, כי אלו יקבעו את הצלחת מעשיו.
האם המצוקה שלנו נובעת מחולשת צבאנו? הצבא מבוסס על בנינו, תוצר החינוך שלנו. להאשים את הצבא בחוסר מניע והקרבה עצמית זה קודם כל להצביע על ליקויים בחינוך ילדינו. ככול שהחברה אנוכית יותר, כך נולדים בה ילדים עם חסכים רגשיים גדולים יותר. ילדים עם חסכים רגשיים יגדלו להיות חיילים/אנשים השקועים בצרכים שלהם, בחומרנות שלהם, וליבם לא יהיה נתון לערכים ולהקרבה עצמית. ככול שהאדם נתון לחסכים רגשיים גדולים יותר, כך פעולתו בעולם תהיה מאופיינת בשיקולי כדאיות ואף בהרס עצמי, דוגמת אלימות וסמים.
האם הבעיה שלנו זו אלימות ושחיתות? כמובן שחוק וסדר יכולים ואמורים לצמצם זאת. אך שורשי הבעיה הנם חוסר סיפוק של הציבור. חוסר הסיפוק לא נובע מהיש שאינו מספיק, אלא מאי היכולת להיות מסופקים במה שיש. זה מצביע מחדש על חסכים רגשיים.
האם הבעיה היא במנהיגים לא טובים? אדם הודי חכם אמר שהחמורים בוחרים להם לראש את החמור הטוב ביותר. מה זכותנו להתלונן? להצביע על מנהיגינו זה קודם כל להצביע על עצמנו.
כל הבעיות שלנו באמת הן פנימיות ולא חיצוניות. אם נדע איך להתמודד עם הבעיות הפנימיות שלנו, נוכל להתגבר על כל בעיותינו. לא שלא יהיו יותר בעיות. העולם הזה מעצם טבעו הוא עולם של בעיות. עצם זה שהכול מסתיים במוות מצביע שאין לפתור את כל הבעיות לחלוטין. אך מי שלמד להתמודד עם בעיותיו הפנימיות ויודע את מקורן, הבעיות הופכות לטובות, למנוף לצמיחה.
בבְּהַגַוַד-גִיתָא (6.9) נאמר: "אדם
הבעיה שלנו היא פנימית, אך לרוב אנו מולכים שולל ומאמינים שהפתרון לה הוא חיצוני - להלחם ביתר אכזריות וכוח כנגד אויבינו, להחליף את המנהיגים הכושלים בחדשים, שלבטח גם ייכשלו (אפילו שיש להם את כל הכישורים ורצון טוב), לחזק את זרועות החוק, או לעבוד קשה יותר ולהרוויח יותר, ולפעמים, כשאין ברירה, לרמות את האחרים כחלק מהמאמץ לשרוד בעולם של רמאים ומרומים.
ספרות היוֹגַה אומרת שהמקור לבעיה הפנימית הוא אמונות שגויות לגבי החיים. טבע האדם הוא לאהוב - את האל ואת כל ברואיו. רק אהבה ושירות לאל ולברואים מביאים סיפוק לנשמה שבאדם.
תאווה הינה אהבה מעוותת. כאשר אדם מתרחק מטבעו הרוחני, מיחסיו עם האל, חל היפוך בטבעו והוא הופך קורבן לתאווה. התאווה הינה היפוך האהבה. באהבה אנו שקועים בטובתו של מושא האהבה, בתאווה אנו שקועים בצרכינו החומריים והנפשיים, לעיתים מתחשבים במושא התאווה (כדי שהוא יתחשב בנו), ולעיתים כל כך שקועים בחסכים, שלא מתחשבים אלא רק מנצלים את מושא התאווה.
יסודה של התאווה באמונה שאושרו של האדם יבוא לא מלעשות טוב לאחר, אלא להשתמש באחר למילוי הצרכים הגופניים והנפשיים שלו. אמונה זו גורמת בהדרגה להעצמת התאווה, וזו תסבך אותו ותהיה המקור לכל בעיותיו - האישיות, החברתיות, הלאומיות וגם, כפי שהבְּהַגַוַד-גִיתָא מלמדת, הבעיות הנובעות מאי-סדרים בטבע.
בבְּהַגַוַד-גִיתָא קְרישְׁנַה מורה לאַרְג'וּנַה שתפקידו העליון של המלך או ראש המדינה זה להילחם בתאווה. כשהתאווה מרוסנת, האזרחים הופכים למסופקים. עם אזרחים מסופקים ניתן להתגבר על מירב מכשולי החיים. אך כשהתאווה מתעצמת, הכול מתדרדר. מדינה שכזאת נידונה לפורענות, ממש כמו שרומי חרבה כאשר התאווה והנהנתנות שלה גברו.
איך להתגבר על התאווה? מי הוא ראש מדינה שיכול להתגבר על זו וכיצד? נושא זה נידון לכל אורכה של הבְּהַגַוַד-גִיתָא. לא ניתן להתגבר לבד על מה שמוגדר כאיוב הגדול ביותר של האנושות, ממש כמו שדון קישוט לא הצליח לבדו להילחם בתחנות הרוח. ראש המדינה יכול להתגבר על התאווה רק כאשר הוא שם עצמו תחת הדרכתם של אלו המשוחררים מתאווה ושולט במדינה תחת הכוונתם. המלכים הגדולים ביותר של העבר היו אלו שהקיפו עצמם ביועצים כאלה. הם זכו להתגבר על אויב התאווה, להתקדם רוחנית ולמשול בעמם ממש כמו הורה לבנים אהובים.
מי אלה המשוחררים מתאווה? אלו הם אנשי רוח אמיתיים ששוקדים על צמיחתם הרוחנית ואין להם שום מניע אחר מלבד לצמוח לעבר יחסיהם עם האל; להיטיב עם הסובלים ולרוממם רוחנית. בעבר הרחוק המלכים היו מפקידים את המדינה בידם של אנשי רוח אלו. כיוון שאנשי הרוח לא עסקו בשלטון, הם היו מפקידים את ענייני השלטון בחזרה בידי המלך, שמתפקידו היה לשלוט תוך כפיפות להוראותיהם והקפדה על טוהר המידות. באופן זה נשמר איזון בין השלטון לטוהר. כאשר ראש המדינה כפוף לאנשי רוח ושואב מהם את סמכותו המדינית, וכאשר הוא נקי מתאווה עקב היותו בחברתם וניזון מטהרתם, ממילא כל העם עוקב אחר דוגמתו ומתעלה רוחנית: "כל מעשה שעושה אדם גדול, חוזרים אחריו המוני העם, והתנהגותו הופכת דוגמא ואמת מידה לעולם כולו." (בְּהַגַוַד-גִיתָא 3.21).
הבעיה הגדולה ביותר של החברה המודרנית החלה כאשר אנשי הרוח, הבְּרָאהְמַנּים או אנשי הדת של העבר, איבדו את הקשר החי עם האל ולכן את טהרתם. במקום להיות יועצים לשם שמיים, הם תבעו שכר וגמול מראשי המדינה על שירותיהם ותמיכתם הדתית/פוליטית; התאווה ויצר השלטון השתלטו עליהם, עד שנחלשו ועוצמתם הרוחנית אבדה.
כתוצאה מזאת, ראשי המדינה ראו עצמם פטורים מלציית ולכפוף עצמם לאנשי רוח אלה. בהיותם משוללי הדרכה ודוגמא נאותה ולא מקושרים לאל דרך אנשי רוח קדושים, הפכו ראשי המדינה לשליטים עריצים. לאחר זמן, הוַיְשְׂיוֹת, המעמד היצרני, התמרד נגד העריצים ויצר חברה קפיטליסטית. הוַיְשְׂיוֹת שאיבדו את ההנהגה וההשגחה של המלכים הצדיקים, הפכו במהרה גם הם לעריצים וניצלו באופן מחפיר את השֻׂוּדְרוֹת, את מעמד העובדים. מעמד העובדים התאגד, זרק את הקפיטליסטים, וכך נוצר הסוציאליזם.
הפיתרון הוא למצוא את מתי מעט אנשי רוח האמיתיים שנותרו בחברתנו, ולהעמידם כיועצים שלא בעבור שכר וגמול פוליטי לראשי המדינה. החברה המודרנית זקוקה כיום, כאוויר לנשימה, לאנשי רוח אמיתיים שגמולם הוא פנימי או רוחני, וכן לראש מדינה עניו ונבון מספיק כדי להיות כפוף להם, וכך למשול באופן ראוי במדינתו עם חזון רוחני. אלו הכישורים החשובים ביותר שעל ראש המדינה להיות מבורך בהם. ללא זאת, אפילו נבחר מקרבנו את הטוב במנהיגים, במהרה הוא ייפול קורבן לטבעו ולאווירה האנוכית הכללית. הוא ישתכר מהכוח שבידו או שייפול קורבן לשחיתות וללחצים ויהפוך לעוד ראש ממשלה שעוזב את כיסאו חפוי ראש.
לאתר של גד לובן
נא להמתין לטעינת התגובות
