מה ההבדל בין היוגי לאיש הדת?
דת היא עניין ציבורי, והאדם הדתי שואב כוח מהזדהות חומרית עם העם, האדמה, הכתבים או ארגון כלשהו. לעומת זאת, יוגה היא עניין אינדיבידואלי, שבו מחפש האדם להגשים את עצמו ביחסיו האישיים עם אלוהים
הבְּהַגַוַד-גִיתָא הוא למעשה שיחה בין קְרישְׁנַה ואַרְג'וּנַה על עקרונות היוֹגַה ויישומם בחיים. בשיחה זו קְרישְׁנַה, שהינו האל העליון המופיע עלי אדמות כדי לרומם את האדם לשלמות רוחנית, מלמד את אַרְג'וּנַה, חברו, את תורת היוֹגַה, ובעיקר בְּהַקְתי-יוגה. בְּהַקְתי-יוגה מוגדרת כמדע פיתוח היחסים, או התחברות, עם העליון. גם דת מתייחסת לעליון, לאלוהים. אז מה ההבדל בין דת ליוגה בעצם?
הוֵדות הן מעין מקבילה לספרות הקודש שלנו. קְרישְׁנַה אומר שרוב ספרות הקודש הוֵודית דנה בעניינים שתחת מידות הטבע, משמע דנה רובה בצרכים החומריים של האדם ומתייחסת לאנוכיות שבו, ורק מיעוטה עוסקת בטבע הרוחני של האדם, באלוהות וביחסיו עימה. לכן קְרישְׁנַה מבדיל בין דת שעוסקת במידות הטבע, משמע בהגשמת התשוקות והאמונות החומריות של האדם והסדרת חייו הארציים כולל הגעה לעדן, ליוגה - שעניינה בהתחברות לעצמי, או לטבע הנצחי של הנשמה. לפי תורת היוֹגַה, כל עוד אדם כמה לרווח חומרי, סופו סבל, אפילו אם יגיע לעדן. אולם מי שהתבסס בטבעו הנצחי, בעצמי, וזכה בשלב השלמות של אהבת האל, מתחבר לאושר נצחי אינסופי.
תרגול היוגה מתחיל משלב הנכונות לוותר על האחיזות, הזהויות, האמונות והתשוקות החומריות שדת חומרית נשענת עליהן ומגדירה עצמה באמצעותן. המתרגל מכוון עצמו להתחברות לטבע הנצחי של האדם, משמע ליחסי שירות ואהבה עם האל כשלמות האולטימטיבית של האדם ואושרו הגבוה ביותר. כל התהליכים שמביאים את האדם להתחברות לעצמי וליחסים עם האל המשוללים מניעים חומריים נחשבים ליוגה. מידות הטבע מתייחסות להיבטים שונים של אנוכיות והזדקקות חומרית, ויוגה מתייחסת לתהליך שמביא להתעלות מהזדקקות זאת. ההתייחסות זו לדת תקפה לטעמי לכל דת באשר היא. היא מתייחסת לפסיכולוגיה של הדת ושל חסידי הדת באשר הם ולא לדת מסויימת.
נקודת המוצא של דרך הבְּהַקְתי היא שלאל (סיבת הסיבות) ולנשמות יש יחסים נצחיים. ביחסיהן עימו, האל העניק לנשמות בחירה. זאת כדי שהנשמות יוכלו לממש את יחסיהן עם האל מתוך אהבה. אחדות מהנשמות, עקב בחירה מוטעית, הפנו את גבן לאל וכתוצאה מכך נשלחו לעולם החומרי, הן מנסות לבסס את מעמדן בו כמתחרות של האל וחפצות לשלוט ולהתענג על כל הקיים. מנטאליות זאת גורמת להן להסתבך וכך חייהן הופכים לסבל. כל עוד הנשמות שומרות על מנטאליות נהנתנית ותחרותית עם האל, הן מסתבכות בקַרְמַה, מידרדרות וסובלות. דת נועדה להסדיר את שהותנו בעולם החומרי באמצעות הוראותיו וצוויו של האל ולכרוך את חיינו באמונה באל כך שתימנע הידרדרות הנשמה לצורות חיים נמוכות יותר. יוגה מטרתה להחזיר אותנו ליחסינו הנצחיים איתו.
דת יישומה הוא בציבור אנשים. יוגה יישומה הוא אינדיווידואלי. אדם דתי שואב כוחו מהזדהות עם כלל המאמינים, או משייכות חומרית זאת או אחרת (לעם,
תפקיד הדת, לפי תורת היוֹגַה, הוא למנוע את הידרדרות האדם למידות הטבע הנמוכות (המאופיינות באנוכיות גוברת והולכת) ולקדם אותו בהדרגה לעבר יוגה, לעבר התחברות עם האמת העליונה, משמע לעבר אהבת אלוהים. בדרך זו, יוגה נחשבת לחלק מהדת ולשלמות התרגול הדתי. אולם כאשר יישום הדת מידרדר ומטרת הדת אינה יותר אהבת אלוהים טהורה, לעתים היא חוסמת וחונקת את הצמיחה הרוחנית של מאמיניה. במצב זה היוגי מעדיף לתרגל את דרכו הרוחנית מחוץ לכותלי הדת.
בדרך הבְּהַקְתי יש שני היבטים – היבט ספונטאני והיבט מסדיר. ההיבט הספונטאני מחבר את המתרגל לחדווה שביחסים עם האל. אולם בשלבים הראשונים של התרגול, לא קל להתחבר לזה. מכאן שיש אפשרות למעוד מהמישור הרוחני למישור החומרי. ההיבט המסדיר נועד למנוע את הנפילה לתודעה חומרית. זאת באמצעות רשת בטחון של כללי עשה ואל-תעשה שעליהם אין לעבור. למשל, בְּהַקְתי יוגי השקוע בצמיחה הרוחנית שלו לא מוטרד מתאווה, הנחשבת לאויב הגדול ביותר של כל דרך רוחנית. הוא חווה טעם אקסטטי שמאפיל על כל משיכה חומרית, אפילו העזה ביותר. אך בשעה שהוא לא מחובר לטעם זה, האנרגיה החומרית, בדמות התאווה, יכולה למשוך אותו ולדרדרו מתרגול הבְּהַקְתי שלו. לצורך זה היוגי משריין עצמו בכללים שימנעו ממנו ליפול, בדומה לכללים דתיים של "אל תנאף". באופן זה, דת מהווה לעתים רשת בטחון ליוגי, לה הוא זקוק בעתות מצוקה, ממש כמו לוליין הרוקד על חבל בקרקס, כאשר מתחתיו פרושה רשת בטחון שתמנע ממנו, במקרה של נפילה, להתרסק.
תהליך הבְּהַקְתי-יוגה מתחיל בהשתחררות מכל מיני הגדרות כובלות של זהות חיצונית וזמנית. אלה כובלות את האדם לחולף והן סיבת הסבל בחיים. ההגדרה המהותית היחידה של הנשמה (הנשמה הינה מהותו של כל חי) הינה פועל יוצא של יחסיה הנצחיים עם האל. הנשמה הינה משרתת נצחית של האל. במצבה החולף, המותנה, זו מאמינה שגופה החומרי והנפשי מהווים את זהותה האמיתית. אך תורת היוֹגַה מסבירה שאלו הם אך כיסויים לנשמה. מתוך אשליה הנשמה מזהה אותם כעצמה, וכתוצאה מכך זו מסתבכת בדואליות של אויבים וידידים, טוב ורע, ושוכחת את טבעה הנצחי, המשוחרר לעד מחרדה ומלא באהבה.
כדי לשוב לטבע האהבה וליחסים הטהורים עם האל, יש להשתחרר מהגדרות החוברות לגוף החולף, כמו גבר-אשה, יהודי-נוצרי-מוסלמי-הינדי וכו'. אלו כולן הגדרות הנובעות ממצבה הזמני והיחסי של הנשמה בעולם החולף. הזדהות עם הגדרות אלו כובלת את האדם לאשליה. תפיסות אלו אך מנציחות את שיעבוד האדם לחומר, לגלגולים אינספור בעולם החומרי. כדי להתעלות לבְּהַקְתי ולהתחבר לאל העליון, לסיבת הסיבות, על האדם לוותר על זהויות חולפות אלו ועל כל אחיזה בערך חיצוני. כיצד דת שאין מטרתה להשתחרר מהגדרות וזהויות החיצוניות לעצמי, יכולה לשחרר את מאמיניה מאלו?
ההבנה לגבי מי או מהי האמת העליונה תלויה בדרך שניגשים אליה. אדם הפונה לאמת מתוך מניעים חומריים יתפוס אותה באופן אחר ממי שמנסה להבין את מהותה באופן שכלי, או מתוך אהבה טהורה. באופן זה, אף אדם הכמה ליחסי אהבה עם האל, אם כמיהתו לאל מעורבת במניעים אנוכיים-חומריים (משמע קַרְמַה, או דתיות ארצית), יראה את האל ככפוף למשאלותיו החומריות או אף יראה אותו כאנרגיה שביכולתו לכופף לצרכיו או לתיקון העולם (ראו רעיון התיאורגיה). אם כמיהתו לאהבה מעורבת בשיקולים שכליים (גְ'נָאנַה), הוא יראה את האל, מושא אהבתו, כייצוג פרסונאלי בעל תארים של המוחלט שבאמת הינו מעבר לכל הגדרה ותואר. תורת היוֹגַה אומרת שמניעים אלו עומדים לרועץ בדרך לאהבה טהורה לאל. כל הדתות כיום נמצאות תחת השפעות כאלה. דרך הבְּהַקְתי, לעומת זאת, שמה על נס את ההתנקות ממניעים אלו ודומיהם.
בחברה המודרנית ניכרת תופעה דו-סיטרית של עזיבת הדת וחזרה לכותלי הדת. מה ההסבר לתופעה זו? כאשר חלה הידרדרות ביישום הדת וזו חדלה מלרומם את מאמיניה לאהבת אלוהים, וכל שנשאר ממנה זה כללים של מותר ואסור והלכות מוסר ארציים שנועדו למנוע מהאדם הידרדרות למידות טבע נמוכות יותר, חש מאמין הכמה למימוש עצמי שהוא נחסם תחת כללי הדת והוא אינו יכול לממש את עצמו. במצב זה הוא נוטה לעזוב את חסות הדת ולהפוך לאדם "חופשי". מאידך, אדם "חופשי", שהמסגרת החילונית חסרת הגבולות וחסרת המטרות איפשרה לו להתדרדר לחיים של הרס עצמי וחוסר משמעות, חש את השיבה לדת, בה יש מסגרות מגינות והגדרות ברורות לחיים, כפתרון למצוקתו.
יוגה היא כעין סינתזה בין דת וחיים חופשיים. היוגי הינו חופשי מכבלי הדת, אך לא מנצל חופש זה לרעה כדי לדרדר את נשמתו. הוא מנצל את החופש מאיסורים והגבלות שבדת כדי להתעלות מעליהם ולממש את טבעו העליון. היוגי לא זקוק לאיסורים והגבלות, כי הטעם שביחסים עם האל חזק לאין ערוך מהתאווה, שהינה האויב הגדול ביותר של ה"חופשיים" ושל אלו שמתגוננים ממנה מאחורי כותלי הדת הכובלים. היוגי חופשי בתוך הדת ומחוצה לה ויודע כיצד להתעלות בכל מצב.
יוגה היא תהליך של השתחררות מכל הגדרה החיצונית למהותו של האדם. אך לעתים היוגי מגדיר את עצמו כיוגי ובונה את ערכו מהגדרה זו. במקרה כזה, היוֹגי הופך את היוֹגַה לדת שלו. באופן דומה, יש ההופכים את הצמחונות, שהינה חשובה ביותר לצמיחה רוחנית, לדת שלהם ונלחמים כנגד הלא צמחוניים בפנאטיות דתית.
*
הגרסה המלאה של המאמר מופיעה באתר יוגה של אהבה
נא להמתין לטעינת התגובות
