תסמונת פנדורה: כרמל וייסמן צופה בתלת ממד
אווטאר הוא האייקון של זמננו כי הוא הסרט הראשון שכורך את הפגיעה בטבע עם הפגיעה בטבע האנושי. הוא פותח את תיבת הפנדורה הטכנולוגית, זו שמסתירה את טבענו האמיתי
אווטאר אינו הסרט הראשון, וכנראה לא האחרון, שמותח ביקורת על ההתנהלות המטריאליסטית של אמריקה התאגידית. אך למיטב ידיעתי זהו הסרט הראשון שכרך את הפגיעה בטבע עם הפגיעה בטבע האנושי. יש בכך הגיון, כי שורשה של התנהלות שאינה מתחשבת בסביבה האקולוגית ובאוכלוסיות שתפיסות עולמן שונה - אחד הוא. איבוד קשר עם הטבע מתדרדר מהר מאד לאיבוד קשר עם הטבע האנושי, והמערכת הכלכלית-טכנולוגית שבנינו מוצגת כסטייה מסוכנת מייעודנו.
לא ברור אם בני הנא'בי הם מטאפורה לעיראקים, לאפגאנים או לדמוקרטים ופעילי סביבה מקומיים, אך ה"ברית" שהסרט מציע בין שתי האוכלוסיות השונות הללו אל מול האיום של החשיבה התאגידית, היא מעניינת.
הזמנים שלנו מאופיינים בגעגוע עמוק לטבע שעליו כה התאמצנו להתגבר. עולמנו ה"מתוקתק" נעדר את הקסם והמסתורין של הזרימה הטבעית והפשוטה בטבע, ועל אף שאנו מכניעים את הטבע בקלות ובנוחות בעזרת הסביבות המלאכותיות שלנו, נדלק בנו זיק בכל פעם שאנו פוגשים מעט מהפראיות האצילית שלו. הטבע מזכיר לנו שיש לנו גוף, אבל הגוף אטי ומוגבל ביחס למהירות המחשבה.
קצב החיים המהיר והמזפזפ שלנו, שמתוכו נולד המרחב הווירטואלי, הוא רק ניסיון לספק את התודעה חסרת המנוחה הזו, שרוצה גם וגם וגם, ועכשיו. המרחב הווירטואלי מאפשר לנו להשאיר את הגוף מאחור, לגלוש בקצב המחשבה ולהתפזר לכל הכיוונים בו-זמנית במולטי טסקינג עצבני. וכך, באמצעות ההפרדה הזו בין המחשבה/נשמה לגוף, אנחנו זוכים לבחון עד כמה, ולמה בדיוק, אנחנו צריכים את הגוף הזה.
ה-CNN דיווח שכאלף בני אדם כבר סובלים מדיכאון בעקבות הצפייה באווטאר, שאותו אני מרשה לעצמי לכנות "תסמונת פנדורה". זהו דיכאון הנובע מהפער בין הסביבה הצבעונית הזוהרת והקסומה לבין אפרוריות היום יום. אם תנטשו את האנשים הללו ביערות הכרמל הם לא יוכלו לראות את היופי שביתושים והגחליליות ופרחי הבר, כי הם לא פלאיים (כלומר, לא נסגרים כשנותנים להם כאפה) כמו בפנדורה. עם זאת, הסביבה הוויזואלית שקמרון עיצב לפנדורה נועדה מלכתחילה לסמן ולייצג את קסמו ויופיו של הטבע שאיננו מצליחים לראות כבר.
שרי טרקל כינתה את המצב הזה "אובדן המציאותי", והגדירה אותו כבעיה המרכזית של החיים הווירטואליים. זהו מצב שבו סימולציה, תוכנה או קהילה וירטואלית פשוט עדיפים ומהנים יותר מהמציאות. בלומדת ספארי לילדים אפשר למצות את כל הפונקציות, לפגוש את כל החיות ולייצר סיטואציות דרמטיות רבות, בעוד שבטיול בספארי האמיתי לא יודעים מה יקרה.
אולי ניסע במשך יממה תמימה ונפגוש רק זברה אחת? לא דרמטי, לא כיף כמו התוכנה. יחסי מין בסקונד לייף יכולים להיות יותר מספקים מהמציאות כי זו פנטזיה ועושים בה מה שרוצים, בעוד שבמציאות הפרטנר לא תמיד עומד בציפיות. אנחנו אומרים לעצמנו שהגוף יכול להישאר מאחור, שהכול ממילא בראש ושהריגוש זורם גם כשהחוויה מלאכותית. האומנם?
זה נכון שאנחנו נהנים יותר בסיטואציה המציעה לנו יותר אפשרויות שליטה, אך סיטואציה הנתונה לחלוטין לשליטתנו אינה אמיתית - במובן זה שאין בה צמיחה כתוצאה ממפגש עם משהו אחר, אחר באמת. הצמיחה האמיתית שלנו מתרחשת לרוב מחוץ לדרמה, במסגרת השגרתי לכאורה, כתוצאה ממה שלא קרה לנו וממה שחסר - לא פחות מאשר ממה שישנו. ואין הנאה גדולה יותר מההנאה שבצמיחה, גם אם הייתה כרוכה בכאב ועברה דרך אי ודאות.
אני מכירה כמה אנשים שמנסים להתחבר מחדש לעצמם ולחיים, ולשם כך מנקים את ה"רעש" מחייהם, שמתחיל בהתנתקות מפייסבוק, למשל, ובניסיון לחיות חיים פחות וירטואליים. החידוש האמיתי במסר של אווטאר, בעיני, הוא ההצעה שדווקא דרכו, דרך התמסרות לעולם הווירטואלי נעדר הגופניות והפעלה של גוף אחר המייצג אותנו בו, אנו מגלים את חדוות הגוף ואת ייעודו האמיתי של הכלי הזה. I was born to do this אומר גיבור הסרט כשהוא רוכב על האיקראן ומרגיש את זה בכל אבריו, ומרגיש את עצמו ואת האיקראן בו זמנית כחלק מאותו האורגניזם.
בסרט, האדם שיצר לעצמו סביבה מלאכותית כבר לא יכול לנשום את אוויר הטבע, את האוויר של פנדורה - מבלי לקחת אווטאר. זוהי מטאפורה לאובדן היכולת האנושית להתחבר לטבע ולטבענו. אך דווקא דרך הקיום הווירטואלי מחזק גיבור הסרט את התנועתיות, מגלה את הגוף ומגיע להרמוניה עם האדמה.
לא פלא שהדור שלנו אוהב את המסר הזה, והסרט הוא הוכחה חיה שלו: דווקא הצלילה לחוויה המרהיבה של הסרט מעוררת בתוכנו את הגעגוע לטבע האנושי ולקשר עם הגוף והאדמה. היא לא יוצרת ניגוד בין הווירטואלי לממשי, אלא מציעה שאם נתעמק באמת בווירטואלי נגלה את הממשי ונשוב אליו, וששני הקצוות הללו אינם בשני צדדים מרוחקים של רצף, אלא מצויים גב אל גב במעגל החיים.
הרעיון הזה לא מקורי. וולטר בנימין הציע אותו מפורשות במאה שעברה, כשדיבר על הפשרה שאנו עושים כשאנחנו משתמשים בתיווך טכנולוגי וצורכים שעתוקים וייצוגים. הדבר מרחיק אותנו מה"הילה" האותנטית והעשירה של המקור שכל ההיסטוריה שלו מקופלת בו, אך בתמורה הוא מאפשר לנו סוג של מרחק מהחושים שלנו, באמצעותו נוכל ללמוד על עצמנו יותר לעומק את מה שלא יכולנו לראות מתוך החוויה עצמה. האווטאר, אפוא, מאפשר לנו לפתח תודעת עד ולהיות עדים לעצמנו החווה.
זהו, בעצם, סוד הקסם של מדע בדיוני כז'אנר: אנו מפליגים הרחק למחוזות הדמיון רק כדי להסתובב ולהתבונן על עצמנו בעיני זר, להבין את עצמנו טוב יותר דווקא בעטיפה הבדיונית. האגדה מספרת שהרבי נחמן מברסלב ניסה להסביר את תורתו לחסידיו והם לא הבינו אותה לעומק, אז הוא התייאש והחליט לכתוב סיפורים בדיוניים שדרכם קל יותר להבין את מה שלא הצליח להסביר להם באופן ישיר. יש תורות רוחניות שמחפשות רק להפשיט רבדים כדי לגעת בהוויה עצמה, אבל הבנאדם בנוי כך שלפעמים הוא זקוק דווקא לעטיפות המתאימות, למלבושי הסיפור או האווטאר כדי להצליח לגעת במהות.
סצנת המפתח של אווטאר בעיני, היא הסצנה שבה נטירי משליכה את הלפיד של ג'ייק למים, לאחר שהצילה אותו מהחיות הטורפות. או אז מתחלפת מלחמת ההישרדות בשקט קסום, בזוהרו של היער בחושך ושל פני האווטאר של ג'ייק הזוהרות כחלק מהיער. טבענו האמיתי מחכה לנו בסבלנות, ממש מתחת לאף, לזמן שבו נפסיק להתנהג כמו ילדים קטנים, יהירים ומפוחדים. הוא מחכה שנכבה את האש המסמלת את הטכנולוגיה הראשונה שהאדם גילה, ואשר הציתה בנו את הריצה אחר קדמה שהתנתקה ממורשת הטבע וחזון האנושיות כאחד, ונצליח לראות סופסוף את היופי והזוהר בהוויה כפי שהיא. זה רק עניין של פרספקטיבה.
לבלוג של כרמל ויסמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם