המצב המוחלט: מלכודות בדרך להארה
התעוררות רוחנית אינה דוקא תולדה של מצב תודעה. זהו מצב דינמי הגדל מתוך בשלות של הלב, ולא ניתן לממש אותו מבלי לרפא את התת-מודע. אביחי אבוהב בודק מה המצב ומנפץ כמה מיתוסים בדרך אליו
זוהי, אם כן, המלכודת הראשונה. מקורה במערכת אמונות ולא בניסיון עצמו, שלפיו רמת המימוש העצמי אינה דבר סטאטי אלא היא נתונה להתפתחות והתרחבות בעקבות הדינמיקה שאנו מאפשרים לה. לכן, בפועל יש בעיני רק רמות שונות של הגשמה עצמית הקשורות במצבי תודעה מגוונים אצל אנשים בולטים לאורך ההיסטוריה.
אם כבר נזקקים למונח כלשהו, עדיף המושג "התעוררות", המרמז על האפשרות שאדם יכול לחוות התעוררות פתאומית כלשהי, מעין קפיצת מדרגה. בו זמנית, המושג התעוררות לא שולל התפתחות כחלק מתהליך שבעקבותיו יש העמקה של החוויה, הכוללת תובנות נוספות והמשך עד לאינסוף שיכול להיות הדרגתי או בקפיצות נוספות. עם זאת, יש בתהליך הזה קפיצות או נקודות מפתח וגם מלכודות המשותפות לכל בני האדם. על אלה אני רוצה לעמוד כאן.
קפיצת מדרגה חשובה ומקובלת היא המעבר מתפיסה הזהות העצמית כאישיות, הכוללת למשל חשיבה, רגש, גוף ומערכת אמונות – לכדי תפיסה עצמית מופשטת, כתודעה. הקפיצה הזאת מתרחשת כאשר אדם חווה בפעם הראשונה את מצב התודעה המכונה "נוכחות", ומבין את משמעותו. "נוכחות" מושגת על ידי הפניית תשומת הלב לעבר שדה התודעה עצמו, ובאופן ספציפי לעבר מוקד שממנו אנו בדרך כלל מפזרים באופן כפייתי את תשומת הלב - דרך החושים והחשיבה - במרחב של הראש. הדבר מחייב יכולת ריכוז מסוימת, אבל בליווי מדריך המבין כיצד הוא מתרחש ניתן ללמוד אותו תוך זמן קצר.
מאידך, קריאה על כך בספרים כמו "כוחו של הרגע הזה" של אקהרט טולה יכולה לחולל רק תובנה שכלית ללא החוויה עצמה, מה שמדגים כי החוויה והתובנה חייבות ללכת יד ביד. צמיחה אמיתית מתאפשרת לעתים רק בדיעבד, כשהן מדביקות זו את זו. לפיכך, יש שני דפוסי התפתחות עיקריים אצל בני אדם: חוויה המקדימה את התובנה, ולהיפך. גם דוגמאות מובהקות של התעוררות פתאומית לכאורה, כמו של ראמנה מהארישי, התובנה באה מאוחר יותר ובעקבותיה נוצרו המשמעות והשיוך, או היצירה של מסורת מוגדרת.
מרגע שתפסנו, דרך החוויה והתובנה, את משמעותו של מצב תודעה מסוים ואת הדרך להפעיל אותו מבחינה אנרגטית בגוף - אנו עלולים להיסחף בתשוקה לחוות אותו באופן מתמיד כדי לראות את עצמנו כ"מוארים". ניקח לדוגמא את הנוכחות. למרות שיש חשיבות גדולה ביכולתה להפריד בין אישיות ומהות, רכישת מצב תודעה זה באופן מלאכותי תגרום לדחיסה ולהתגבשות של דפוסים והתניות ותיצור תלות חדשה, מעודנת אמנם, אך מסוכנת מאוד.
תלות נפשית בקניין או במערכת יחסים מתבררת מאליה תוך זמן קצר, אבל תלות מעודנת במצב תודעה היא כיסוי לחוסר
התלות החדשה במצב התודעה המלאכותי שנרכש גם גרמה לשיפוט עצמי מופרז: כל אימת שהתלמידים מצאו את עצמם "מחוץ למצב" הם הכו על חטא בפניו ובפני חבריהם. מנגד, כאשר היו שרויים ב"מצב" הם הסתובבו בראש גאה ומורם של לוחמי הארה. הדינמיקה של התערבות בחייהם והמניפולציה של תחושות הלב שלהם בשם ההארה הייתה מזעזעת. כשאלתי את המורה הזה על התפקיד של הלב בצמיחה הרוחנית הוא אמר: "הלב, למה אתה מתכוון? לרגשות הסנטימנטליים של הניו אייג'?".
התבוננות מהירה במורי הדרך הבולטים של זמננו, דוגמת אקהרט טול וביירון קייטי, מראה לנו שאין צורך לרכוש מצבי תודעה כמו נוכחות באופן מלאכותי, וכי אפשר להגיע אליהם דווקא בעקבות חוויה רגשית חזקה כמו דיכאון מתמשך שבעקבותיו באה תובנה. דבר זה מעלה שאלות לגבי תרגול אובססיבי או מוגזם, שיכול להיווצר במסורות כמו הזן בודהיזם.
בעיני, הנשמה אינה ישות נפרדת כשלעצמה. היא פשוט הדרך שבה הלכנו עד כה, מרגע שהחלטנו לחוות את עצמנו בנפרד מהכוליות. הדרך חזרה - לשלמות, לפשטות, לתבונה, לחמלה ולאור - מחייבת לרפא את תת המודע מן ההתכווצויות של הלב. אי אפשר לדלג על השלב הזה או לעקוף אותו בדרך כלשהי, והוא עיקרו של התהליך הרוחני, לפי הבנתי.
גם כאשר ביכולתו של המורה הרוחני ללמד מצבי תודעה עמוקים ולהסבירם, זאת עלולה להיות מלכודת לתלמידים בעלי אינטליגנציה וכושר הבחנה דק, אם הדרך שהוא מציע אינה נסמכת ישירות על ריפוי, דיאלוג אנושי ובשלות של הלב. ניסיוני האישי בהקשר הזה מסתמך על מורה רוחני שממנו למדתי רבות, אך התאכזבתי כאשר פגשתי בו ישירות. זאת מפני שדרכו נסמכה על הדהוד מצב תודעה תוך הטבעה של דפוסים והתניות וגישה אבולוציונית, פסימיסטית ואליטיסטית - ובעיקר העדר התייחסות מספקת ללב ולמטענים של תת-המודע. הנאמנות הטוטלית ללב, תוך מתן תפקיד פרשני משני לחשיבה, היא זאת שיוצרת אצלנו תחושת של הדרכה פנימית ביחס לחיים בכללותם במישור הארצי, וביחס לכל התפתחות לעבר משהו שניתן לכנותו בשם "הארה".
מבין כל מצבי התודעה המוכרים לי, המשמעותי ביותר להתעוררות הוא אולי זה ה"מוחלט". בעוד שנוכחות נחווית במרחב הראש בלבד, חווית המוחלט פירושה לא רק כינוס פנימה של החושים והחשיבה, אלא צניחה חופשית לעבר מנוחה בנקודת האפס, בדומה לשינה עמוקה - ללא חלומות אך מודעת, היעדר הזדהות וסבל, תוך קבלת הריק כמצב טבעי של הוויה. ואולם, גם הניסיון לשמר מצב זה או "להתאהב בו" הוא בעיני חסר תכלית. הוא יכול לשמש מעין תמרור או סימן דרך לחוויה מתמדת, שצריך ואפשר להגיע אליה גם באופן טבעי, בבוא הזמן.
כמו מצבי תודעה אחרים - ערנות, נוכחות, תקשורת עם התת מודע, חלום - יש לו שימוש חשוב בריפוי ובלימוד עצמי, אך גם הוא יכול ליצור היצמדות ובריחה מן החיים. עם זאת, בשונה מן המצבים האחרים הוא מדגים לנו ביתר בהירות את חשיבותו של הלב, שכן לא ניתן לחוות אותו ללא התמסרות מוחלטת של הלב להיעדרה של ממשות בדימוי העצמי המקובל שלנו. הוא מחייב אותנו לקבל את מותה של האישיות, ובו זמנית לקבל על תנאי את חיינו היחסיים, כל עוד אנחנו פה.
זה המקום שבו אנו נפגשים בזהות האמיתית שלנו, והוא מתברר כסוג של ודאות עצמית. אפשר לחוות אותה על ידי הדהוד במחיצת מדריך מנוסה, אך התנאי ההכרחי הוא מעבר במנהרת הלב של עצמנו ותפילה. על החוויה הזו אין צורך לקבל אישורים מבחוץ כי הלב מעיד בעצמו, או יותר נכון אלוהים מאותת דרכו. זוהי מעין ברכת שלום של אותה אינטליגנציה, אותו ממד שקיים בכולנו ובכל דבר, ומסמן לנו שזה בסדר, אנחנו בדרך הנכונה. עד אז אנו חייבים ללמוד לשחק בכל התפקידים, לממש ולשחרר אותם עד הסוף. אין הנחות.
ביום שיש הקרוב (29.1.10) בין 12:30 ל-14:30 יתקיים מפגש שיכלול שיחה ומדיטציה. המפגש בבית בהאוונא בת"א.לאתר הבית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם