אביחי היקר, אני נהנה לקרוא את דבריך - ובעיקר מאמר זה. אני רק לא מבין מה היחס בין מאמר כמו זה, שנוגע בחכמות העמוקות ביותר שבלב, לבין התיאוריות שלך על מוצאינו, שלפחות במבט ראשון נראות הזויות (לא שאני מאמין גדול במדע מערבי, אני לא מקבל את הנחות היסוד שלו כלל וכלל. אבל ההצעה שלך לא נראית יותר מחוברת לעולם שאני רואה...). האם יש מקום שבו אתה מסביר מה אתה מחפש בתיאוריות על מוצא האדם? האם יש איזה ספר בהקשר שמומלץ לקרוא?

לא ידעתי שרבים כל כך בארץ מתעניינים בדביקות כזו באי שניות רק חבל שאפילו התגלות סקרנית לנושא כמוני חווה את כל המלל הזה כמעייף ומטופש והאמינו לי שלא מפחיד אותי אתגר אינטלוקטאלי.

לא צריך להפוך הכל ללימודי גמרה אפשר להשאיר זאת למתרגלי יהדות העניין פשוט ממש פשוט כקונספט וככל שהמלים רבות השניות גוברת.

קחו לינק למורה מדהים בריטי שנחשפתי אליו ב2002 ללא גלימה אבל לדעתי אחד הטובים בתחום:
http://www.youtube.com/watch?v=T5-zMV1x6q0
במקום כל המרץ הזה לידענות אולי נתארגן וננסה להביאו לארץ?


 

והנה שוב למדתי משהו חדש-ישן! היתה לי התנגדות לגישה של הוודנטה (ובעבר חשבתי כי היא ה''אדוויטה'', תודה הארי-אום!) כי ראיתי כה הרבה אנשים שהבינו רק בחשיבה, או אפילו דרך חוויה מוגבלת בזמן של המוחלט כי ''כולנו היא העצמיות'' ונלכדו שם. היו לי גם חוויות שחרגו ממה שמתואר בה, וסירבתי לקבלה כ''כתבי קודש''. אולי הארי-אום שלמד את הוודנטה לאחרונה בעצמו (מתחלופת מייל ביננו) עדיין מזדהה עימה בשל ההתלהבות, ואולי לא, זה לא חשוב. למעשה כפי שמרחביה אומר כולנו הזדהינו קצת עם הידע, אבל הלימוד היה משובח. לכן גם אום-שאנטי צודק! כשממצים את ההזדהות עם הידע היא נשחקת ונופלים לתוך הלב. הארי אום אתה נפלא בידע שלך! כמובן הוודנטה צודקת, כי אם ''הכל הוא העצמיות'' או ''אתה הוא זה'' הופך באמת לחוויה של הלב ולא רק נשאר בחשיבה, יש ידיעה ואין ויכוח כלל. כולנו ''שיחקנו'' בצורה כה מושלמת. איך לא ראיתי זאת קודם! למדתי לראות ולשחרר את ההתנגדות שלי, ובשביל זה היה שווה הכל: עוד התנגדות חשובה אחת בדרך אל הלב. אז תודה לכם, ועד לפעם הבאה. שבוע טוב.

ניסיתי לשלוח כתובת מייל ולא פרסמו אותה; האם יש דרך אחרת לתקשר איתך באופן אישי?

תודה מראש וסוף סופ''ש מבורך.

הוודנטה מתארת 4 מצבים, או לפי פירוש דעתך 3 מצבים (למרות שמצאתי תיאורים של טוריה כחווית עצמיות מתמדת), שבהם הרביעי הוא עצם ה''ידיעה מהו טבעה של העצמיות... וידיעה שאני היא (העצמיות)'', זאת מעבר לתלות בחוויה כלשהי.
א. ישנם מצבים נוספים שאינם נידונים בה: קיום תודעה לאחר שאדם מת (נשמה), חוויה חוץ גופית,ועוד (גם מנסיוני)- מצביע שידע זה אינו שלם.
ב. מצב הישן שמתואר בה, בו לכאורה נעדר הער, החולם ועולמותיהם - מתואר כמצב שאין בו ידיעה הקשורה בעולמו של הער. למעשה יש בו ידיעה כלשהי (וראה עד כמה ראמנה השתמש בטיעון העדר הידע והאושר ביחס למצב זה ב''שיחות''). אי אפשר לטעון שבשינה עמוקה אין ידיעה על עולמו של הער ובו בזמן להתעורר ממנה מפני שהזמן הגיע! -אי דיוק
ג. הידע ש''העצמיות היא הכל'', הוא השלם ביחס לעצמי, אמורה לשחרר את האדם מן הבורות (בעיני ה''סיפור''), אך האם זה כך? בפועל הווסנות נשארות ונוצר מושג ה''הארה''. חלק מהמחפשים נופל בתובנה שהשיג הארה ומפסיק לטפל בווסנות, החלק אחר ממשיך לרדוף אחר חווית העצמי שבה האושר. מה השגנו? ידע שאינו שלם או מועיל בהכרח, מטא שפה ביחס לעצמי.לי מספיק. תודה.

נראה שבדיון הזה משתתפים יודעי דבר אך יחד עם זאת תחושה חזקה עולה בי שמתחת לפני השטח מתנהל לו מאבק: מי יהיה זה שאחריו לאחרים לא יהיה עוד מה לומר או להוסיף או להתנגד. ככה דיון שיכול היה לפתוח לבבות ולהעשיר את הכל באותנטיות שלו נהפך למה שקורה בד''כ כשהמיינד לוקח שליטה על העיניינים.
ע צ ו ב ו- ח ב ל.

הארה ראשונה... קונספט מעניין. ואז שניה ושלישית ורביעית... איזה כיף! יש לו גם כרטיסיית הארה? עם כמה ניקובים? הארה איננה חוויה! אתה מוריד את אלוהים לרמת שקית במבה. הפסק! אינני אומר דבר על מצבם של כל האנשים שמנית. אני רק אומר שהארה אינה מצב. ושוב, אני חש שעניתי לשאלתך בתגובה 6. אם אינך מסופק, צר לי, אך נראה שאיני יכול לעזור לך בנקודה זו.

coolgolds@yahoo.com

בתודה גדולה מראש!

קראתי את תגובה 6 והבנתי את דבריך לפני ששאלתי לגבי השוני בין מורים; ובכל זאת, נותרת בעייה: האם הדמויות שהצגתי (רמאנה מהרשי וסוואמי רמדס) ''עומדות באותו מקום''? בוא ניקח עוד בהקתה גדול - כדי שההשוואה תתנהל באותם פרמטרים - פראמהאמסה רמקרישנה; האם הוא, בו ניכרת גם הניאנה בצורה כה בולטת, נמצא באותו מצב בו נמצאו/נמצאים רמדס ואחרים (''מוארים'', אבל...)?

ובדרך אחרת: האם משה רבינו הגיע בסה''כ לאותה ''מדרגה'' אליה הגיע אחרון הנביאים, או - כפי שטוענים פרשנים יהודים גדולים (כמו הרמב''ם), אך גם ענקי רוח נוצרים (כמו יוחנן מן הצלב) ומוסלמים (כמו אל-עארבי), שהיה בכל זאת ב''מקום אחר''? ובהמיספרה המזרחית: האם קרישנה, ראמה ואוואטארים אחרים אינם שונים מכל חווי הסמאדהי למיניהם? בהודו חי כיום אדם שניכר בו אלף מונים שאינו ''עוד מואר'' מהחבורה, אלא תופעה יוצאת דופן: סאטגורו ג'אגי ווזודב, שסיפור חייו (בשלושת המחזורים האחרונים שלהם) מסביר זאת: אין זו ההארה הראשונה שלו! מה דינו? לתיאוסופים, כידוע, יש קנ''מ שלם ל''הארות'' מסוגים שונים... האין דברים בגו'?

תודה על תשובתך!

להבדיל, הקבלה מאפשרת גם פרשניות רב מימדיות שהוודנטה לא מאפשרת. כך, גם אם האני האמיתי הוא האין במהותו, הרי שישנם מימדים בעלי קיום ''יחסי'' כביכול, מן האין ועד העולם הגשמי, ויש להם מעמד אונטולוגי. זה מתישב עם הנסיון שלי בחקר מצבים של חלימה, ועם האפשרות שבה מימד כלשהו ל''נשמה'' לאחר המוות ואפשר ל''תקשר'' עימה, מימדים שלא מוגדרים בוודנטה.
יותר מכך התיאור על מצב החלימה בשינה ללא חלומות הוא בעייתי, ולהלן ניסוי פשוט. אם באמת כפי שהארי אום מציע ומפרש נכון,''בשינה בשינה נעדרים (לגמרי) הער, החולם ועולמותיהם'', הרי לא תתכן ידיעה שמקורה בערות, בזמן השינה העמוקה. האם זה כך? לא בטוח. הנחו את עצמכם לפני השינה להתעורר בשעה שש בבוקר לפני שוכבכם. האם תתעוררו בשעה היעודה? בוודאי שכן! האם במהלך הלילה צף ועלה מצב השינה העמוקה ונעלם לו? כן. כיצד נשמרה הידיעה של רצף הזמן כשאין כל בסיס ל''אני הער'', בו המודעות הערה כלל לא קיימת? כאמור, הוודנטה הוא גוף ידע, ותו לא. בנסיון שלי הוא לא מדויק אף שהוא מגן על עצמו מבחינה לוגית, כמו טאוטולוגיה. הארי אום, אתה מתחמק בעקביות מדיבור על נסיונך ונצמד לידע שרכשת. אומץ לחקור!

ניכר שהידע שלך עצום אך הרושם הכללי הוא שאתה עמוס בו עד שנדמה שהוא הופך את תגובותיך ללא אנושיות כמעט.מה הטעם בכל הידע הזה אם הוא אינו נוגע? אם הוא נשאר ברמה המופשטת המסבירה תפישת עולם אך אינו מעביר את החוויה הלאה? אם הוא אינו מדבק? אינו מדליק? איפה ההתלהבות והפלא והנס של החיים? איפה הקסם? הכל מנותח ומוסבר היטב אך איפה הלב? ואנושיות היכן היא?

אחרי זה מחפשים פתרונות לבעיות שהפתרון הקודם גרם, וככה זה נמשך.

זה תמיד יהיה כך כי נקודת ההתחלה היתה מנותקת מהמציאות בבסיסה.

אין כמו החלום כדי להסביר את כל העניין (לענית דעתי כמובן).
בחלום, התודעה שלי היא היודעת את החלום, היא היוצרת את החלום, כלומר היא גם הידע שבחלום, והיא גם תהליך הידיעה של החלום. כלומר: היודע, הידוע ותהליך הידיעה-כולם הם התודעה שלי.ואם נסתמך על הרמבם שאמר:הוא היודע, הוא הידוע והוא המדע (הידיעה)-הכל אחד, אזי ניתן להבין (לפחות) שגם החלום הזה, של העולם הזה, הוא בסך הכל תודעה אחת (אלוהית) שחולמת את החלום הזה. במקרה זה ה''אני'' בעולם הוא המקבילה של ה''אני'' בחלום.

אם כל אדם שהכיר, אקזיסטנציאלית, במוחלט כמוחלט - כל אדם שנראה ש''התעורר'', מן הזוית הרלטיבית כמובן - זהה לעמיתו, כיצד מוסברים בכל זאת ההבדלים הניכרים בין מורים שונים ומדוע מזכירים גם הכתבים העתיקים האותנטיים ''דרגות'' שונות של הארה (בראהמהוויד, בראהמוויד ורישטה..וכו')?

קח לדוגמא שני אנשים ''מוארים'' (בלא כל ספק) בני המאה העשרים: סוואמי (פאפא) רמדס המפורסם, הנזיר הנודד ורמאנה מהרשי. רמדס הנפלא, המדבר מה''לב'' שמדגיש כותה המאמר שלעיל, שונה כל כך מרמאנה, ה''חותך בבשר החי''... נראה שמדובר ממש בשני סוגי ידע, שעם זאת, הינו אחד.

מבחינה לוגית, אני מבין את הבעייתיות שבהבחנה בין תפיסות שונות של המוחלט אבל מעשית, נראה כל ''תופס'' של המוחלט שונה כל כך מחברו; הכיצד?!

תודה

הייתי רוצה להתייעץ איתך לפני נסיעה מתוכננת להודו; אשמח אם תוכל ותהיה מוכן לנדב מידע על מורים, על מקומות ועל זמנים מועדפים לביקור.

האם יש כתובת מייל בה ניתן לפנות אליך?

תודה רבה וסופ''ש מבורך.

את כותבת : '' אם הכל זה עצמיות וכל הנראה והנתפס עולה מתוכה, אז למה לרצות לשנות איזה שהוא דבר כלל?'' תשובתי : מצאי מי הוא זה הרוצה לשנות או השואל את השאלה -למה לרצות וכו'. ראי, בשאלתך יש בלבול. אם הכל זה העצמיות... אז מי ישאר בכדי לרצות לשנות? לא שרצון לשנות לא יכול להופיע... הוא בהחלט מופיע... מעצמו.

וכל הנראה והנתפס עולה מתוכה אז למה לרצות לשנות איזה שהוא דבר כלל? כולל לנסות ולהתעלות מעבר לזמן ולמרחב אל האינסופיות הבלתי משתנה שהוא נחלתה. האין זו היא עצמה שבחרה ויצרה את הזמן והמרחב כולל הגוף ותפישת החושים על מנת לחוות את עצמה כרב גוניות משתנה?

מאוד מאוד אשמח לתגובתך.

שהכתיבה שלך אינטלקטואלית לחלוטין. לא מצאתי בה הרבה לב.

האם את הדברים שכה יפה כתבת אתה יודע מתוך ידיעה ישירה או ידיעה מוסקת/הגיונית/נלמדת?

נדמה כאילו התגובה שלי ''הסיפור האמיתי'' נכתבה כהתיחסות לאחר קריאת תשובותיך, ולא הוא, ובעצם אולי כן? למעשה קראתי אותן בדיעבד, ביחד לאחר אישור העורכים. לכן אוסיף, ולפני הכל תודה! על הטירחה, היופי והבהירות, ישר כח בדרכך.
אכן, אני מסכים עם מרבית דבריך ואין לי עימם ויכוח כלל. אך אני טוען שכפי ש''אלפי בני האדם שחוו את העצמיות ונשארו לכודים בקונספטים של עצמם'' היו גם בודדים שנלכדו בדיוק מפני שהוודנטה מייצרת מושג של ''הארה'' שמשמש כיסוי להמשך טיפול בתת-המודע, ומחויבות אמיתית ללב. אין ספק כי ''סילוק ווסנות אינו שקול להארה'' אבל אם ה''הארה'' כתפיסת העצמיות בת קיימא אינה יוצרת מחוייבות לווסנות, בשביל מה צריך אותה? ראה המקרים של אושו, מוקטננדה, טרונגפה ורבים אחרים, שעשו גם דברים נוראיים בשמה. לכן בסופו של דבר, מבחינתי, גם הגישה של הוודנטה, מאפשרת סיפור על ''הארה'', מעין ווסנה למתימרים. האם לא עדיף לדבר כאן על ''התעוררות'' ולהמשיך לכוון אל הלב? האין לגישות אחרות כמו הקבלה טענות דומות לדיבור על אמת שמעבר לשפה? להשתחרר, בעיני, זה ללכת בדרך ולשכוח מכל הסיפורים ה''אמיתיים'', זה דורש אומץ אבל כדאי.

לא אינני הנזיר הישראלי שלמד אצל סוואמי דיאננדה-סרסוואטי. אך אם יורשה לי, סוואמיג'י מורה נפלא.. נפלא... נפלא... ממליץ בחום רב, לא שהוא זקוק להמלצתי.מן הראוי לציין שהוא השפיע עלי עמוקות.

האם אתה ''במקרה'' הנזיר הישראלי שלמד אצל סוואמי דיאננדה-סרסוואטי?

אתה נשמע בקיא כל כך בקלאסיקה הוודאנטינית, שפשוט תהיתי...

תודה על תשובתך, אם אפשר לבקשה.

יום מבורך!

הסיפור האמיתי הוא שאין סיפור אמיתי!!
האדוויטה נכשלת בכך שהיא מייצרת סיפור ובו זמנית שוללת כל אמיתות מוחלטת אפשרית בכל סיפור שהוא, כמשהו השייך למיינד, או לחלופין מקבלת אותו מראש כי הרי כל דבר מושלך מהעצמי... מאוד פלקאטי.
הסיפור של האדוויטה מאוד קורץ ויש בו קורטוב של אמת עמוקה, ביחס לחווית המוחלט ובייחוד אם נצמדים לו, אבל יש סיפורים אחרים לא פחות טובים או מעניינים ממנו, למשל אלה העוסקים ברב-מימדיות.
אם אתה מאמין בסיפור שלך וגם חווה אותו, אשריך! אם לא הרשה לעצמך להיות כן, זרוק אותו לפח, המשך לחקור או פשוט לחיות.
מבחינתי, אני נהנה לחקור מידי פעם כי אני מבין שאת החשיבה אפשר למתוח לאינסוף, וזהו אתגר לבנות כל פעם סיפור מדוייק יותר.
אבל מסיבות פראקטיות לגמרי אני טורח ללמוד לחיות בלב.
לכן תמצית ה''סיפור'' שלי במאמר ''רפא את לבך ולמד לחיות בו!''.הארה אפשרית כי מה שמאיר הוא הלב,ועד אליו לקלף מע' אמונה ולחדד החשיבה. ''אתה הוא זה'' פשוט לא עושה לי את זה, לא מפני שאיני מבין או חווה אותו, אלא מפני שהוא בעיני מאוד חלקי ומייצר מושגים כמו ''הארה''. אבל אם כאמור זאת מציאות החיים של מישהו, יבורך

האם המחיקה של נטיות לא מודעות היא הארה?
המחשבות והרגשות שבמיינד לא נוצרו מעצמם אלא הם תוצאה של סיבות עדינות הנקראות ווסנות, נטיות לא מודעות שהצטברו כתוצאה מניסיון העבר. סיכום של כלל נטיות אלו הוא האינדיבידואל. מכיוון שנטיות אלו הן הסיבה לכל הרגלי והתנהגויות האדם, הן קודמות לאינדיבידואל, וככאלה קושרות אותו למעגל חוזר ונשנה של חוויות. בכדי לשחרר עצמנו מכלא זה, מקובל להניח שיש להתיש את הווסנות לחלוטין, לחסל את כולן. כך לא יישארו עוד נטיות המרכיבות את האינדיבידואל ומכאן האמונה שהאינדיבידואל יתפוגג, והעצמיות, שהיא מה שנשאר אחרי התפוגגותו, תוגשם כברירת-מחדל. אך אם אכן האינדיבידואל התפוגג, מי נישאר על מנת לדעת את העצמיות? והרי ברור מאליו שהעצמיות לא צריכה להגשים דבר מכיוון שהיא כבר מוגשמת.
בעיה נוספת עם תיאוריה זו היא שאף אחד לא יודע כמה ווסנות מאוכסנות בלא-מודע, יתכן שמיליארדים או יותר, כך שנזדקק למיליוני פרקי חיים על מנת לפוגג את כולן. בעיה שלישית היא שבעולם לא-דואלי לא קיימים שני עקרונות נפרדים זה מזה, העצמיות והווסנות. אם רק העצמיות קיימת, כפי שכתבי-הקודש טוענים, והווסנות אכן קיימות, הרי שהן קיימות כעצמיות. במילים אחרות, קיומן יהיה תלוי בעצמיות, בדיוק כמו שקיומה של כוס מחימר תלוי בחימר. כל מה שתלוי בדבר אחר בכדי להתקיים איננו אמיתי. דבר התלוי בדבר אחר אכן קיים באופן חוויתי, אך לא באופן אמיתי, ובאמיתי הכוונה לבלתי-משתנה. אם הווסנות הן העצמיות אך העצמיות איננה הווסנות, העצמיות כבר חופשית מהן ואין כל צורך לבצע עבודה על מנת 'להשיג' אותה.
אם הארה היא הידע 'אני העצמיות, מודעות חסרת גבולות' הרי שידע זה בהכרח יקרה במיינד. אם המיינד עמוס באופן מהותי במחשבות ורגשות בצורת 'אוהב את זה' 'לא אוהב את זה', פחדים ותשוקות, המהווים תוצאות מודעות של הווסנות (הסיבה), כפי שמלמדים כתבי-הקודש, הרי שהמיינד יכול היה להיות במצב צלול ושקט על ידי סילוק הווסנות המפריעות לו...מה שיהפוך אותו לכשיר לידיעה. לכן, סילוק ווסנות הינו שימושי בכדי להכין את המיינד לידיעת העצמיות, אך סילוק ווסנות אינו שקול להארה.

המילים אדוויטה וודנטה, כמו המילה הינדואיזם , הן מונח לא מדויק, מכיוון שהן רומזות לקיומן של וודנטות אחרות. המילה 'אדוויטה' משמעה לא-דואלי וככזו מרמזת על מושג של דואליות. נכון הדבר שאלו הרואים בוודנטה אסכולה מחשבתית מדברים גם על דוויטה וודנטה כלומר וודנטה דואליסטית, ושישטה אדוויטה וודנטה ואפילו על בהקטי וודנטה, היא וודנטה של דבקות ומשווים את אדוויטה וודנטה עם פילוסופיות או דתות המייצגות רעיונות דומים. המילה וודנטה אינה שם-תואר המתאר סוג מסוים של וודנטה אלא מילה המתארת את טבע העצמיות. אם נזכור שמילים הן תמיד סמלים ושלא-דואלי מרמז על דואלי, הולם יותר להתייחס לעצמי כלא-דואלי מאשר כאל אחד, מכיוון שאחד הוא מספר המרמז על שניים, על הרבה ואפילו על אפס, על כלום. יותר מכך, יהיה זה בלתי הולם לתת תווית לא-דואלית לוודנטה, שהינה אמצעי ידע ותו-לא, מכיוון שלמעשה היא מכשיר דואליסטי הפועל בסיטואציה דואליסטית והמעביר, באופן אירוני, ידע לא-דואלי.

אולם, ניתוח של חוויה, עמוקה או רדודה, המוליך לגילוי שכל חוויה, והחוויות כולן, אינן אלא העצמיות, יכול להסיר את הרושם 'האינטלקטואלי' לגבי עליונותה של חוויה על ידע. אחרי ככלות הכול, החותר לחוויית אחדות עושה כך מכיוון שהוא אוחז בשכנוע 'אינטלקטואלי' שחוויה היא הנתיב היחיד לעבר הארה. אם הוא או היא יסלקו מעל עצמם את הרעיון ההגיוני הטוען שאפשר לקבל את מה שכבר ברשותך רק על ידי ההבנה שהדבר ברשותך, יהא עליו או עליה לסלק מעל עצמם את הרעיון ה'אינטלקטואלי' בה- במידה אך ההגיוני הרבה פחות, הטוען שהעצמיות זמינה אך ורק באמצעות חוויה לא-דואלית זו או אחרת.
למעשה, אין לוודנטה ריב עם חוויות. חוויה היא חוויה אוניברסאלית, ו'החוויה של לא-דואליות' מאפשרת הבלחה של העצמיות, מה שיכול לסייע להבנה. על מנת שידע יקרה, בין אם מבוסס על חוויה ובין אם על הקש, חייב להיות גורם מודע אחר מהחוויה המזהה את החוויה ככזו. זו הסיבה מדוע הארה איננה חוויה קבועה של העצמיות אלא ההבנה 'החווייתית' (בניגוד ל'תאורטית') שאני העצמיות.
עיוות נוסף בוודנטה כפי שיובאה למערב הוא הרעיון שוודנטה היא פילוסופיה או אסכולה מחשבתית. אסכולה מחשבתית בנויה על רעיונות של אדם או קבוצת אנשים מסוימים, וככזו, נכונותה נתונה לוויכוח. אם עלינו לקבל רעיון כאמת, כעובדה, ולא רק כאמונה או דעה, עולה הצורך לאמתה על ידי אמצעי ידע תקפים. אולם, נושאה של וודנטה, העצמיות, איננו זמין על ידי תפיסה ישירה או על ידי היסק מכיוון שהוא מחוץ לזמן ולמרחב, השדה בו המיינד והחושים פועלים. מכיוון שלבני אנוש מזומנים רק שלושה אמצעי ידע (תפיסה, היקש ועדות) שאפשר להשתמש בהם אך ורק על מנת לדעת אובייקטים, כיצד יתכן שהעצמיות, הסובייקט (שלא יכול לעבור אובייקטיפיקציה) האוחז באמצעי הידע, יהפוך לידוע בעזרת שימוש בהם? לכן, נושאה של וודנטה, העצמיות, לא יכולה להיות אסכולה מחשבתית.
יחד עם זאת, וודנטה אכן נראית כמו אסכולה מחשבתית, משום שהיא מכילה גוף רעיונות שמקורו בוודות. אנשים שלא זכו לכך שהעצמיות תיחשף בפניהם בזכות הוראותיה של וודנטה מניחים שוודנטה איננה אלא פילוסופיה נוספת, ומייחסים פרשנויות שונות למורים השונים וכך, עבורם, מדובר בכמה אסכולות מחשבתיות. אם אנשים אלו היו מבינים שוודנטה איננה אלא אמצעי לידיעת העצמיות, אי-הבנה זו לא הייתה מופיעה.
אמצעי ידע איננו ידע. אמצעי הידע איננו נשאר ברגע שמושגת ידיעת האובייקט אותו יש לדעת. כך, לימוד הרעיונות של אמצעי הידע או ההתעמקות בהם כדעות או כאמונות איננו תואם את כוונתה האמיתית של וודנטה. פילוסופיות, כמו אקסיסטנציאליזם, נתונות לעדכונים ושינויים ונשארות בזירת הרעיונות כל עוד הן משמשות מטרה כלשהי. אולם וודנטה, אמצעי ידע שאכן פועל, לא תשונה לעולם, מכיוון שהיא כבר מבצעת את ייעודה בצורה מושלמת, וגם לא תישכח, מכיוון שהמיינד האנושי תמיד יצטרך להיפטר מתחושת המוגבלות המאפיינת אותו.

וודנטה איננה אסכולה מחשבתית
דעה שגויה היא שוודנטה אינה אלא תיאור 'אינטלקטואלי' בלבד של העצמיות, וככזו לא מהווה חוויה עמוקה ובת-קיימא כפי שמובטח בסמהדים של היוגה ועל ידי גורואים מודרניים רבים. על-פי וודנטה, כל חוויה עמוקה ובת-קיימא היא, באופן טבעי, העצמיות, אולם כך תהיה גם כל חוויה שטחית וחולפת. מדוע? מכיוון שבמציאות לא-דואלית... שהיא ללא–ספק המציאות שלנו... כל חוויה יכולה להיות אך ורק העצמיות חווה את עצמה. כשאני מצחצח שיניים זוהי העצמיות (למראית עין) מצחצחת את העצמיות. אנו אומרים 'למראית עין' מכיוון שכל החוויות הן למראית עין, ומהוות 'קנוניה' בין סובייקט למראית עין לאובייקט למראית עין. הסיבה שחוויות חייבות להיות למראית עין היא שהעצמיות היא מודעות לא-דואלית שלא נולדה, כלומר, ללא התחלה, ושהכול הוא היא (העצמיות)... כך שלמעשה לא קורה דבר כלל... או כפי שוודנטה אומרת, ''מעולם לא קרה דבר''. מכיוון שוודנטה טוענת שאין שני עצמי... כשאחד מהם הוא האגו או עצמיות 'נמוכה' ואילו האחר הוא עצמיות חסרת אגו ו'גבוהה'... אלא שקיימת עצמיות אחת, עם בורות למראית עין או ידע למראית עין לגבי טבעה... עצם הרעיון שאגו, אינדיבידואל, יכול בצורה זו או אחרת 'לחוות את העצמיות הלא-דואלית' כחוויה מובחנת הוא באופן חד-וחלק שגוי.
אי-ההבנה כאן נעוצה ברעיון שישנם שני סוגי ידע: חוויתי (שאינו ידע) ואינטלקטואלי. אולם, למעשה, מכיוון שכל הידע קורה ומופיע באינטלקט, כולל הידע על העדר ידע, גם ידע וגם בורות יכולים להיות אך ורק 'אינטלקטואלים'. ה'אני' (העצמיות) איננו מעוניין בידע או בהיעדר-ידע מכיוון שהוא המאיר של שניהם... וככזה, חופשי משניהם. יותר מכך, אם העצמיות היא חוויה, ובעיית ידיעת העצמית נעוצה בבורות לגבי טבעה של העצמיות, כפי שטוענת וודנטה, כיצד יכולה חוויה למחוק בורות זו... למעט באופן זמני בלבד, כפי שקורה בסמהדים ובהתגלויות השונות? חוויה, לא משנה עד כמה 'לא-דואלית' תהיה ועד כמה זמן תתארך, לא מוחקת דפוסי חשיבה... כפי שניתן ללמוד מהעובדה שמיליונים ש'חוו' לא-דואליות ממשיכים לחשוב על עצמם, כשהחוויה חולפת, כעל ישות מוגבלת. אם חוויית הלא-דואליות אכן הייתה התשובה לחיפוש הרוחני הרי אף לא אחד מאלו שחוו חוויה כזו היה ממשיך בחיפוש אחר 'הארה' 'קבועה' או 'טוטאלית'. העולם הרוחני בימינו הינו לא הרבה יותר מאשר עשרות אלפי בני-אדם שחוו את העצמיות אך נשארו לכודים בקונספטים שלהם לגבי מי הם.

באמת נפלא! סוף סוף אדם שמבין את האדוויטה לעומק, וגם יודע להסביר - צור איתי קשר ונשוחח.
אבל האדוויטה גם היא סוג של סיפור!!! ורבים וטובים נלכדו בו: העצמי מייצר את השיקופים שלו, כולל את הוואסנות שמונעות מלהכיר בו, שגם אתן כמובן צריך לטהר. והייתי מוסיף, סיפור מעגלי-קבלי נפלא, שהוא ... וואסנה בפני עצמו. ואני שואל אותך בכנות, האם זאת החוויה שלך, או שאתה רק מאמין בה מפני שאתה מבין את הסיפור?
אני מצטט:
''הכישלון בהמרת החוויה לידע קורה בדרך כלל בשל רעיון בו מחזיק החווה שידע הינו לא יותר מאשר אינטלקטואלי ושחוויה קבועה אכן קיימת. לכן, כשהחוויה מתרחשת האינטלקט צולל לתוך אושר, שלווה וזהר, מתנתק, כפי שהוא עושה בזמן חוויות חושיות עזות רבות, ומפסיק לחקור.''
שאל את הלב, כי לכנות אמיתית אין תחליף ושם הצמיחה.גם סביב ראמנה נבנה סיפור יפה במהא-יוגה אף כי הוא היה מעבר לו.אם הפסקת לחקור כי אתה מאמין בסיפור חבל. באהבה.

(3) הארה
בנקודה זו הכול עוצר ויש מעבר עדין של המודעות, היפוך בו החזית הופכת לרקע והרקע, לחזית. האגו/מיינד, הסובייקט, המודט על העצמיות, האובייקט, הופך עתה לאובייקט, ואילו מה שהיה קודם האובייקט, העצמיות, הופכת עתה לסובייקט, ודבר זה לעולם לא משתנה, מכיוון שהושג בעזרת הידע שאני אינני מה שאני חווה, אך כל מה שאני חווה הוא אני. במילים אחרות, האדם 'נהיה' העצמיות. שלא כמו חוויה, את העצמיות לא ניתן לאבד, מכיוון שהעצמיות היא אני, הבסיס של הכול... ואין שום דבר מבלעדיה, שונה ממנה, שיכול לאבד אותה.

(2) התוודעות לעצמיות/חקירת העצמיות
את השלב השני אפשר לכנות בשם 'החיפוש' או 'המסע', ובדרך-כלל הוא מתפצל לשני כיוונים נפרדים למראית עין. הדרך הדתית מוליכה לכדי התפתחותה של מערכת יחסים פרסונלית עם האל שנתפס כמישהו טהור ומושלם השונה מהאדם המחפש. נישמר הרעיון לגבי עצמי כמוגבל, חסר פגום ונפרד, ולעיתים קרובות נתפס העצמי כמושחת על יד חטא. הישועה שוכנת בקריאה לחסדו של האל דרך תפילה ולימוד כתבי-הקודש ועל ידי עבודה קשה כאן על פני האדמה בכדי להבטיח מקום שם, 'בגן-העדן,' הרחק מעבר למסך הדמעות, מקום אליו אפשר להגיע רק על ידי עזיבת הגוף הפיזי. האלטרנטיבה החיובית אותה מציעים החיים הדתיים היא אמונה בעולם כמקור של משמעות.
הכיוון האחר מוביל בכיוון פחות דוקטרינלי ועמוס-אמונות, לתוך החוויה של העולם 'הפנימי' ולחקירה שנושאה הוא העצמי. בצורתה הארצית תוביל הדרך ללימודי פסיכולוגיה, אך בצורתה 'הרוחנית' חווה האדם התגלויות, סמהדים חולפים, סאטורי וכיוצא באלו המביאים את האדם לכדי שכנוע עמוק בנוגע לכך ש'האמת' שוכנת 'בפנים' כעצמי 'גבוה יותר' או 'פנימי' או כמצב טרנסצנדנטי כלשהו של התודעה . בדרך כלל אותו אדם יאפיין את השינויים שעבר במהלך פאזה זו כ'התעוררות'. אמנם, ההתנסות בעצמי הפנימי/באמת/ במצב היא ללא ספק מרוממת ומעצימה את 'החיפוש', אולם התנסות כזו תמיד מבלבלת, מכיוון שהאינפורמציה אותה אסף האדם מתנגשת עם השקפתו הרגילה לגבי עצמו כיצור נזקק, חסר, פגום ונפרד. רבות מחוויות אלו יכולות אכן להיות מתוארות כחוויות של אחדות עם כל הדברים, העדר-גבולות וכאושר טרנסצנדנטי.
במהלכו של שלב זה, שלב שניתן לקרוא לו שלב המדיטציה, המיינד, שבעבר היה עסוק במאורעות בעולם שבחוץ, מופנה פנימה ומקבע עצמו על העצמיות, על 'האור בפנים', ובנקודה כלשהי, בדרך כלל לאחר חקירה אינטנסיבית, 'מתוודע' אל העצמיות, מכיוון שהעצמיות היא מקורן של החוויות כולן. 'התוודעות' זו תמיד לובשת צורה של חוויה, ורבים חושבים שזהו סיומו של החיפוש... ושזהו המצב האולטימטיבי. אולם, וודנטה טוענת שלמרות שזהו 'מצב' רצוי ומהנה, זה לא הסוף, מכיוון שעדיין יש תחושה של נפרדות בין החווה לבין האובייקט הנחווה, העצמיות. כשיש נפרדות , עולה גם ספק, ספק בנוגע לכך ש'מצב' זה, כמו כל המצבים, יגמר, והחווה ייפול בחזרה אל החשיכה... מה שבאופן בלתי נמנע אכן קורה, מכיוון שמה שבאמת קורה הוא שהחוויה איננה באמת חוויה של העצמיות, אלא חוויה של ההשתקפות של העצמיות במיינד דומם, ומכיוון שגם החווה, האגו, וגם המיינד, הם בזמן, הם נתונים לשינוי, כמו כל דבר אחר שבזמן.
הספק עולה בשל כישלונו של החווה להבין שמה שנחווה הוא עצמיותו...שלעולם לא תאבד. הכישלון בהמרת החוויה לידע קורה בדרך כלל בשל רעיון בו מחזיק החווה שידע הינו לא יותר מאשר אינטלקטואלי ושחוויה קבועה אכן קיימת. לכן, כשהחוויה מתרחשת האינטלקט צולל לתוך אושר, שלווה וזהר, מתנתק, כפי שהוא עושה בזמן חוויות חושיות עזות רבות, ומפסיק לחקור.
על מנת להיכנס לשלב 'הסופי', שלמעשה איננו שלב כלל, על החקירה להמשיך בזמן חווית העצמיות. בתהליך רגיל של תפיסה, גל מחשבה עולה במיינד בהתאמה לטבעו של האובייקט הנתפס. אני רואה עץ ויודע שזהו עץ מכיוון שהעצמיות, מודעות, מאירה את המחשבה 'עץ' כשזו עולה באינטלקט. באופן דומה, כשהאגו חווה את השתקפות העצמיות במיינד צלול, עולה מחשבה בהתאם לטבעה של העצמיות, מחשבה הנקראת akandakara vritti, מחשבת 'אני' רציפה, ואת מחשבה זו יש 'לרכוש'. כשמחשבה זו הופכת ל'שלי', הרי שמחשבת 'אני' זו, המגובה בחוויה, הורסת את הרושם באגו/מיינד שאני מוגבל, חסר ונפרד.

שלבי ההארה
(1) החשכה
יחד עם האמור לעיל, מנקודת מבטו של האינדיבידואל ישנם שלושה 'שלבים של הארה'. ניתן לקרוא לשלב הראשון 'החשכה'. כשאנו נכנסים אל חיינו אנו חווים את היעדר-מוגבלותנו ואת אחדיותינו עם הכול, אבל, מכיוון שהאינטלקט עדיין לא התפתח, אנו לא מבינים במה אנו מתנסים. כשהאינטלקט מתפתח ניכפה עליו שוב ושוב לחשוב על העצמי כעל יצור מוגבל, חסר, פגום. מעודדים אותנו לפתור את בעיית הפגימות על ידי איסוף התנסויות בחיים. בנקודה מסוימת אנו מבינים שלא משנה כמה חוויות והתנסויות נאסוף, האובייקטים שנחוו והפעילויות השונות לא יעשו את העבודה. הבנה זו היא בדרך כלל הבנה לא נעימה, המתבטאת, לעיתים קרובות, בהתפכחות עמוקה לגבי החיים, התפכחות הידועה בספרות הדתית בשם 'הלילה האפל של הנשמה' ובתרבות הפופולארית כ'הפגיעה בתחתית'.
רוב בני-האדם מגיבים למשבר אקזיסטנציאלי זה על ידי שקיעה להרגלים מסיחי-דעת, לחומרים מקהי-מיינד או לשעשועים קלי-דעת. מסיבה לא ידועה, מעטים מתחילים ליהנות מחוויות רוחניות ודתיות מוזרות, וללא ספק מבלבלות, המובילות אותם לרעיון האל או לרעיונות לגבי סוג כזה או אחר של 'אור פנימי' או של 'מצב גבוה'. בנקודה מסוימת במהלך תקופה זו הופך האדם למשוכנע שהוא יכול למצוא את אושרו 'בפנים' או ביחס כלשהו אל האל.

שלבים של הארה?
אם הבעיה היא בורות והארה היא ההבנה המגובה בניסיון שאני חסר מגבלות, אזי האמירה שקיימים שלבים של הארה שקולה לאמירה שאישה יכולה להיות קצת בהריון. בניגוד לאמונה הרווחת אין אדם מואר שהוא יותר מואר מאדם מואר אחר, מכיוון שהעצמיות היא מודעות שלא נתונה לשינוי. אם כך, כיצד ניתן להסביר את ההבדלים לכאורה ברמת ההבנה ובחוויה בין מואר אחד לאחר? אין כל שאלה לגבי ההארה מנקודת המבט של העצמיות, מכיוון ששם אין כל בורות, ובנוסף, מכיוון שהעצמיות היא לא-דואלית, אין בה כל חוויה. אולם, יש בכוחה של העצמיות ליצור את הופעתה של דואליות. בדיוק כפי שעכביש הינו גם החומר ממנו עשויה הרשת וגם האינטליגנציה שטוותה אותה, העצמיות מופיעה כעולם ומעצבת את הישויות האינדיבידואליות בתוכו. הדבר הנקרא חוויה הינו למעשה העצמיות מתפקדת דרך ישויות שונות (צמחים, חיות ובני-אדם) בדיוק כפי שחשמל מתפקד דרך מכשירים חשמליים שונים. בבטאו את עצמו דרך נורת חשמל מתקבל אור, דרך תנור, חום, ודרך רדיו, קול. למרות שההתגלמויות שונות על פני השטח, למעשה הן כולן חשמל שעבר טרנספורמציה על ידי כך שבא במגע עם המכשיר החשמלי.
אין בנמצא 'בני-אדם מוארים' מכיוון שיש רק עצמיות אחת נטולת-צורה. כשידע הורס את תחושת האינדיבידואל של האדם, 'הופך' האדם לעצמיות כברירת-מחדל. 'הופך' איננו שינוי פיזי או ההיעלמות של האינדיבידואליות כחוויה. מדובר בשינוי בהבנה. בדיוק כמו שידע על טיבעה של פטה-מורגנה ימנע ממני לחשוב עליה כעל מים, הידע שאני העצמיות מאפשר לי להבין שהחווה, האינדיבידואל, הוא רק מראית עין, ואינו העצמיות האמיתית.
'בן-אדם מואר' אינו אלא העצמיות המתפקדת דרך מיינד שבורותו לגבי העצמיות הוסרה. יחד עם זאת, הסרת הבורות לגבי העצמיות לא מסירה באופן אוטומטי את הווסנות שבמיינד, למרות שבסופו של דבר היא הופכת אותן ללא-כובלות מכיוון שהן כובלות רק בגלל הבורות. מכיוון שמנקודת ההשקפה של העצמיות כל הווסנות אינן אלא העצמיות, אין לעצמיות כל העדפה לגבי סוג הווסנות אותן היא מאירה ולכן העצמיות פועלת דרך הווסנות הקיימות. בגלל שהווסנות הן הסיבה לאנרגיה, לגישות ולדעות, לבורות ולידע שבמיינד, ומכיוון שלכל מיינד יש ניסיונות מרובים וייחודיים, נראה שהעצמיות מגוונת וייחודית. 'נראות' זו נגרמת בגלל חוסר באבחנה, שהיא היכולת להפריד את האמיתי מהנחווה. אדם בעל יכולת לא מספקת של אבחנה יניח בטעות שישנם סוגים רבים של 'בני-אדם מוארים' ושלבים רבים של הארה.

אבל שנרפא התת-מודע מתשומת-הלב שפע של ברכות מתקיימות.
דפנה

והאם יש קשר בין מצב מוחלט לחליטת צמחים ?
רוצה לומר, האם יש מצב שהוא לא מוחלט ואם כן מי מחליט ?

...''הדרך חזרה - לשלמות, לפשטות, לתבונה, לחמלה ולאור - מחייבת לרפא את תת המודע מן ההתכווצויות של הלב. אי אפשר לדלג על השלב הזה או לעקוף אותו בדרך כלשהי, והוא עיקרו של התהליך הרוחני, לפי הבנתי''.

ברנדון בייס פיתחה שיטה שנקראת ''המסע'', שיטה זו מספקת מענה מדוייק לשלב החשוב הזה, זאת שיטה קצרה, פשוטה ויעילה של ריפוי תת המודע מן ההתכווצויות של הלב.
בארץ הוסמכו מספר מטפלים ע''י ברנדון בייס באופן באופן אישי.
מומלץ לקרוא את הספר, ואף להכנס לאתר האינטרנט של המסע: thejourney.co.il

או שאתה חופר. או שניהם או אף אחד. הייתי הולך על האפשרות השניה ...
רמאנה מהרשי אמר פעם שיש כאלה המחקלים את תהליך הנשימה לחלקים רבים - אוויר באף, בלוע, בגרון וכ''ו ושוכחים שמראש מדובר פשוט בלנשום.
כתיבתך הזכירה לי את הקונספט ....

אכן, הארה אינה מצב תודעה.