הייתי כאן: תומר פרסיקו נפרד מראמש בלסקר
ביום ראשון הלך לעולמו, בגיל 92, ראמש בלסקר, אחד האהובים והידועים מבין המורים הרוחניים ההודיים של הדור הזה, אך גם אחד המתוחכמים שבהם. תומר פרסיקו, תלמיד וידיד, נפרד
רק לפני פחות מחודשיים ראיתי אותו. הגעתי בזמן ביקור חולים לאחד מבתי החולים הפרטיים של בומביי, שם הוא אושפז בגלל שבר באגן. מולי נגלה הודי צנום, ממש כחוש, בן 92, מכוסה כולו בסמיכות ומוקף בבני משפחה. ומחייך. למרות שההנחה היתה שהוא סובל מכאבים, רוב הזמן הוא נראה משהו בין שליו לאדיש. אבל כאשר בירכתי אותו לשלום הפציע על פניו אותו חיוך ידוע שלו, הפציע והאיר אותי כולי.
אני מייד התנצלתי שבמרוצה להגיע אליו שכחתי להביא מתנה (והרי לא מגיעים אל הגורו בידיים ריקות), והוא רק צחק ואמר שטוב שלא בזבזתי כסף. נשארתי לידו שעתיים, נהנה מנוכחותו, ובסוף שעות הביקורים בירכתי אותו לשלום. לא היה לי קשה לנחש שזו הפעם האחרונה שאראה אותו. שלשום, ב-27 לחודש, הלך לעולמו.
לאורך שלוש עשרה השנים האחרונות היה ראמש בלסקר אחד המורים שלי לאורכה, לרוחבה ולעומקה של הדרך הרוחנית. פגשתי אותו לראשונה ב-1997, בביתו בבומביי, ומאז, בכל פעם שהייתי בהודו קפצתי לביקור. ראמש, אולי תלמידו הידוע ביותר של ניסרגדתה מהארג', היה, לאחר שזכה לדעת את עצמו בנוכחות רבו, אחד המורים היותר מתוחכמים מבחינת תורתם.
הסאטסאנגים איתו בשנים ההן נדמו יותר להרצאות פילוסופיות שעסקו בטבע המציאות (לעתים בליווי שרטוטים!). מלכתחילה גם ניכרו טוב לבו ונדיבותו, במנהגו לפתוח את ביתו לזרים ולהקדיש בוקר בוקר שעות לכל מי שרצה לשתות ממעיין חוכמתו (בין תלמידיו, אגב, היה גם אחד, ליאונרד כהן).
עם השנים, אותה נדיבות רק הלכה והתגברה, כאשר על אף גילו המתקדם היה ממשיך, מדי בוקר, שבעה ימים בשבוע, לקבל זרים אל ביתו ולשוחח עימם על הדרך אל האושר. תורתו, מאידך, הלכה ונהפכה פשוטה (ואף, בשנים האחרונות, פשטנית משהו לדעתי). הוא הודה שזה משום שנואש מכך שרוב האנשים לא מבינים אותו. אבל גם מי שלא הבין נהנה מנוכחותו מלאת העוצמה, הקורנת, שלא לדבר על הצחוק המעורר שלו. הוא כתב כשלושים ספרים, ומספר עצום של אנשים רכש ממנו דעת ונדחף אל החירות. ברור לי שאני חב לו לא מעט. יהי זכרו ברוך.
במהלך השנים פורסמו במדור זה שני ראיונות מקיפים שערך תומר פרסיקו עם ראמש. לפניכם קטעים נבחרים מהם.
(קטעים מתוך ראיון שנערך ב-2005)
ראמש בדרך כלל מתחיל את השיחה עם מי שבא לראותו בשאלה כמה זמן אותו אדם רואה עצמו כמחפש רוחני. מיד אחר כך הוא שואל מה בדיוק אותו אדם חושב שהוא מחפש (את אלוהים? את העצמי? הארה?) והוא נותן ליושב מולו להסתבך בלשונו בניסיון להסביר מה בדיוק הוא רוצה. לטענתו, בחלק גדול מהפעמים יושבים מולו אנשים נואשים שמחפשים יותר משלושים שנה אבל לא ממש יודעים את מה.
על פי בלסקר כל מה שהאדם רוצה, בין אם הוא יודע זאת ובין אם לאו, הוא שקט נפשי ("peace of mind"). אחרי שהוא מסביר ליושב מולו עובדה פשוטה זו, הוא עובר להגדרת אותו שקט: "הרגשת נוחות עם עצמי ועם האחר". הסיבה שאנחנו לא מרגישים בנוח עם עצמנו ועם האחרים היא פשוטה: תוצאות מעשינו, ובוודאי תוצאות מעשי האחרים, אינן עולות תמיד בקנה אחד עם משאלות לבנו. דבר זה גורם לנו להרגיש אשמה ובושה כלפי עצמנו, וכעס כלפי הסובבים אותנו.
הפתרון הוא פשוט: אם רק נבין שאנחנו לא עושים, לא עשינו ולא נעשה שום פעולה לעולם,
ראמש אוהב לנפץ תקוות שווא שעלולות להתפתח בלבו של המחפש. "הארה זה לא מה שאתה חושב", הוא מפלפל. אף אחד לא הופך לאדם מושלם עם ההבנה הסופית. על פי בלסקר האופי הבסיסי, הנובע מחינוך, התניות תרבותיות ומהגנים של האדם, לא ממש ישתנה. גם כוחות על-טבעיים לרוב לא יתגלו לפתע אצל אדם שהתעורר. אפילו כאב, פיזי ונפשי (לבד מאשמה ובושה), ימשיך המואר לחוות כאחד האדם. ההבדל הוא שהוא יסבול את שיסבול ללא דחייה או פחד שיכולים להגביר ולהאריך את הסבל, ויידע ידיעה ודאית שכל מה שקורה לו היה חייב לקרות. כל מה שמשתנה, כאמור, הוא שהאדם חדל להרגיש שהוא "עושה".
ראמש מחלק את האגו לשניים: ראשית, ישנה ההזדהות של ההכרה עם חיי הנפש והגוף הספציפיים. שנית, ישנה תחושת "העשייה" ("doership"), כלומר ההרגשה שכל מה שמתרחש בגוף או בנשמה הוא פעולה של אני. על פי ראמש רק החלק האחרון הוא הבעייתי באגו, והוא זה שחולף עם ההבנה העמוקה: "אני עדיין כאן, חי את שארית חיי, אבל עם ההבנה שאני איני העושה, שכל מה שקורה דרך כל אורגניזם קורה בלי שאף אחד יהיה העושה".
ההזדהות עם הגוף, מדגיש ראמש, עדיין נשארת וחייבת להישאר כדי לתפקד בחיי היומיום: "רמאנה מהארישי חי חמישים שנה אחרי שזכה להארה, וכאשר מישהו כינה אותו בשמו, הוא ענה". על כן, הוא קובע (ונהנה לראות פרצופים מופתעים כל פעם מחדש), האגו לא נעלם אצל המואר.
ראמש אינו שואף לשיפור העולם: "העולם מעצם טבעו מחולק להפכים, או קטבים המנוגדים אך הקשורים האחד לשני. לכן, אם יש עושר חייב להיות עוני, אם יש צדק חייב להיות אי-צדק, אם יש ילדים בריאים חייבים להיות גם ילדים חולים. הדרך לשקט נפשי אינה עוברת דרך שיפור העולם, אלא דרך הבנת העמדה הנכונה כלפיו".
על פי ראמש, כאשר המוחלט, מתוך כורח פנימי, יצא מאחדות לריבוי ויצר את העולם, הניגוד הראשון היה זכר ונקבה ("שיווה-שקטי") ואחריו באו כל שאר ההפכים. "לכן התשובה לשאלה 'למה יש אנשים רעים?' היא 'כי יש אנשים טובים'. מה שחשוב הוא רק להבין לעומק שאנחנו וכל האנשים האחרים איננו, ואף פעם לא היינו, העושים של שום מעשה. רק אז נגיע לשקט נפשי, כלומר נחייה בנוח עם עצמנו ועם סביבתנו".
באשר לשאלה, מה יש לעשות כדי להבין שאנחנו לא עושים דבר, ראמש עונה: כלום, כפי שניתן ללמוד גם ממבנה השאלה. הוא אוהב לספר את הסיפור הבא: אדם אחד, בנפלו מצלע צוק, אחז ברגע האחרון בענף שהיה תקוע באדמה. כאשר גופו על פי תהום הוא צעק "יש מישהו שיכול לעזור לי???". אחרי דקות ארוכות של שקט מתוח באה תשובה: "אני יכול לעזור לך". "מי אתה?", שאל אותו אדם. "אני אלוהים". "אתה יכול לחלץ אותי מפה?", שאל האדם. "כן", אמר הקול, "וזה כל מה שאני רוצה שתעשה: עזוב את הענף שאתה אוחז בו". אחרי עוד כמה דקות של שקט נשמעה צעקה מפי האדם: "יש עוד מישהו שיכול לעזור לי???".
כששאלתי את ראמש אם הוא באמת חושב שכל האנשים מחפשים אך ורק אחרי נוחות, הוא השיב:
"בהחלט כן. כל אדם, בין אם הוא יודע את זה ובין אם לא, מחפש שקט נפשי ונוחות בחייו".
- האם לא ייתכן שאנשים מחפשים גם דברים אחרים, כמו אמת, הגשמה עצמית וכיוצא באלו?
"לא. אם תשאל אדם מדוע הוא מחפש והוא יאמר "כי אני רוצה לדעת את האמת", תדע שאת האמת הוא רוצה לדעת בשביל שיהיה לו שקט נפשי".
- והאמת, האם היא לא חשובה בפני עצמה?
"לדעתי בחיים לא יכולה להיות אמת. יכול להיות רק מושג שמקובל על ידי אחדים ולא מקובל על ידי אחרים. אין לי אמת לתת לך, או לאף אחד. אמת היא מושג. כל דבר שנאמר יהיה מושג. הדבר היחיד שאינו מושג הוא ההרגשה "אני קיים", וגם זה, כאשר נאמר, הופך להיות מושג. האמת היא תמיד יחסית. החיפוש הוא אחר שקט נפשי, כלומר להיות בנוח עם עצמי ועם הסביבה".
- אז אם הנוחות היא הדבר היחיד שחשוב, האם לא עדיף לחסוך זמן מאמץ וכסף בחיפושים רוחניים ופשוט להתחיל לבלוע כדורים פסיכאיטריים?
"אה... אבל כאשר אתה לוקח כדורים אתה עדיין כבול, אתה לא חופשי!"
- אשאל שאלה אחרת: נאמר שבעוד דקה אבין שאני לא העושה. מאותו רגע אפסיק להרגיש אשמה או חרטה, וגם לא אכעס על אף אחד, ובכלל אחיה חיים נוחים, נכון?
"בדיוק".
- האם לא היית אומר, אם כך, שהחיים שלי יהיו יותר אמיתיים? האם ההבנה שאני לא העושה, כהגדרתך, לא מקרבת אותי יותר אל האמת? האם לא יותר נכון לראות שאני לא עושה שום פעולה מאשר לראות את עצמי כאילו אני ה"עושה"?
"הדעה הראשונה תיתן לך שקט נפשי. השנייה תביא סבל".
- אין כאן שאלה של אמת, אלא רק עניין פרגמטי שנוגע לנוחות שלי בחיים?
"בדיוק".
- השאלה היחידה.
"כן".
(קטעים מתוך ראיון שנערך ב-2007)
- אתה שינית את הצורה שבה אתה מדבר: בעבר לא היססת לקבוע קביעות באשר למציאות (המוטו היה אז: "All there is, is Consciousness") והיית מוכן להיכנס לפלפולים פילוסופיים באשר ל"מוחלט", כמיטב המסורת האדוויטית. מה גרם לך לשנות את הגישה ולהפוך מפילוסוף אדוויטי, אם תסלח לי, לפסיכולוג רוחני?
"יום אחרי יום באים אלי מחפשים רוחניים עם מבט מיואש בעיניים. הם אומרים לי "ראמש, אני מחפש כבר עשרים, שלושים, ארבעים שנה, ולא מצאתי כלום!". אנשים מבולבלים. אנשים אומללים. כל התורות הרוחניות בלבלו אותם לגמרי. אני מתרכז רק בכאן ועכשיו".
- האם האדם ש"הבין שהוא לא העושה" רואה את הדברים אחרת?
"האדם שהבין חי את חייו על פי מה שתוכנת. אם הוא גדל בחברה מתוקנת, או אם חונך להתנהג בצורה שנחשבת 'טובה', הוא ימשיך להתנהג כך. אם הוא אדם 'רע' הוא ימשיך לעשות מעשים שנחשבים רעים, אבל בכל מקרה הוא ידע בוודאות שהוא לא העושה, ואף אחד אחר לא העושה".
- ומה בדבר מעשים שנעשים לך על ידי אחרים?
"בדרך כלל אנחנו שואלים 'מי עשה לי את זה?'. אני שואל 'מה עשה לי את זה?', ואני יודע גם את התשובה: 'רצון האל', או 'החוק הקוסמי', או כל שם אחר שניתן להתרחשות האחת שהיא המציאות. לכן אין לי בעיה עם עצמי, ולא עם אף אחד אחר. בעבר הגישה שלי היתה: 'הוא פגע בי, אני שונא אותו'. כיום אני יודע שלא הוא אלא החוק הקוסמי פגע בי, אז אני לא מרגיש כעס או טינה לאף אחד. ואגב, אין לנו שום אפשרות להבין למה 'רצה אלוהים' או 'קבע החוק הקוסמי' שיקרה כך או אחרת - למוח האנושי אין שום אפשרות לדעת את זה. כיום אני חי את חיי כמו אלוהים: אני לא מתחרט על העבר, לא דואג בקשר לעתיד, ומרגיש לגמרי בנוח בהווה".
- ומה קורה לאגו במצב הזה?
"אני רוצה להבהיר משהו שמאוד מבלבל הרבה מחפשים רוחניים: עניין האגו. האגו לא מושמד, צריך להבין את זה. כי מהו האגו? ההזדהות של ההכרה הבלתי אישית עם הגוף המסוים. וההזדהות הזאת חייבת להיות. כשקוראים לבעל ההבנה, הוא עונה. הוא מבין שמתכוונים אליו, כלומר לאורגניזם הספציפי שלו, שכולל גוף ומיינד.
"ההבדל היחיד בין בעל ההבנה לבין מי שעדיין לא הבין הוא שהראשון תפס, ברמה העמוקה ביותר, שהוא לא 'העושה' של אף פעולה. כל מה שקורה פשוט קורה. כל דבר הוא התרחשות, ואין אף אינדיבידואל שעושה משהו. כפי שאמר הבודהה כבר לפני 2500 שנה: 'אירועים קורים, מעשים נעשים, התוצאות לא מאחרות לבוא, אבל אין אף אינדיבידואל שעושה את כל זה'. בעל-ההבנה נשאר מחובר למקור, ומפני שהוא מחובר למקור כל הזמן הוא רואה שרק המקור פועל, דרך כל חפץ, בעל-חיים ואדם".
- אתה דיברת עכשיו, אם אני לא טועה, מנקודת המבט היחסית של המציאות. הייתי רוצה לשאול אותך על נקודת המבט המוחלטת. זרמים פילוסופיים ורוחניים רבים קובעים שרק עצם אחד קיים – אני אקרא לו כמוך, 'המקור' – ושמה שבעל-ההבנה רואה הוא את זה: שהוא, האחר, והיקום כולו, הם כולם, על אף ההבדלים היחסיים ביניהם, מבחינה מהותית 'זה', כלומר המקור. אותן מסורות בדרך כלל קובעות שזאת ההבנה שדרושה לנו, כלומר תוספת של המודעות הבלתי נפסקת לרמה המוחלטת של המציאות, בה הכול אחד, על המודעות לרמה היחסית של המציאות, שכבר יש לנו ושכרגיל אנחנו חושבים שהיא היחידה ובכך שבויים בה ודנים את עצמנו לחוסר אותנטיות ולסבל. המורה שלך, ניסרגדטה מהאראג', קבע פשוט: I AM THAT!"
"כן, זה בהחלט נכון. מה שתיארת עכשיו מהרמה המוחלטת של המציאות אני מתאר מהרמה היחסית של המציאות כאיבוד התפיסה השגויה של האני כ'עושה', כלומר: אני, האורגניזם הזה, אי פעם עשיתי איזושהי פעולה יזומה, ואני בכלל מסוגל לעשות משהו כזה. כשאני מבין את זה, כשאני מבין שכל אחד ואחת הוא חפץ תלת ממדי שפועל בזמן בהתאם לדרך שבה הוא בנוי, כלומר בהתאם לגנים ולהתניות החברתיות שלו, אני מבין שאין טעם לעולם לכעוס על עצמי או לכעוס על מישהו אחר. אני פתאום חופשי לגמרי מכל התפיסה של חטא או אשמה כלפי עצמי, וגם מבין שאף אחד אחר לא חוטא או אשם, לעולם! הקדוש לא בחר להיות קדוש, והפסיכופט לא בחר להיות פסיכופט.
"אני עדיין אמשיך לפעול בהתאם להתניות שלי – איך אני בכלל יכול אחרת? – אבל הגישה שלי כלפי החיים תהיה שונה לגמרי: אני אקבל את כל מה שבא כגזרה של 'רצון האל' או 'החוק הקוסמי' (לא משנה איך נקרא לזה), את מה שארצה ואוכל לשנות, אשנה, ועם מה שלא – אשלים. אהיה גם חופשי מגאווה ויוהרה: הרי אני מבין לחלוטין שכל אחד, כולל אני, עושה רק את מה שנגזר מראש שהוא יעשה, אז איך אני יכול להיות גאה בעצמי, או מתנשא מעל אחרים?
"יחד עם זאת, גם לא ארגיש כמו כדור ביליארד שניתז לאיפה שמכה אותו המקל, מפני שבנוסף להזדהות היחסית שלי עם הגוף הספציפי הזה, אני גם יודע, כפי שאמרת, שמבחינה מהותית אני המקור עצמו. שאני 'זה'. ובזה אף אחד לעולם לא יכול לפגוע! כך שהחיים שלי טובים ונעימים: נוח לי עם עצמי ונוח לי עם הזולת, ונוח לי עם אלוהים או עם הבריאה כולה. הנאה וכאב עדיין באים, כפי שהם חייבים לבוא, כי אף אחד לא יכול שלא להרגיש את מה שהגוף מרגיש, אבל אני לא מפחד שההנאות יגמרו ולא מפחד שהכאבים ימשיכו. אני מבוסס בהווה, חופשי ליהנות מההנאות שלי בשלווה, וחופשי לכאוב את הכאבים שלי בשלווה".
נא להמתין לטעינת התגובות
