רמות שונות של תפיסה דתית, שקיימות כולן במסגרת דתות המזרח. נכון שברמה מסויימת כל אירוע מגיע בגלל הבשלה של קארמה והוא הזדמנות שלנו לשרוף קארמה רעה או לצבור טובה. הרמה הנון-דואליסטית היא לכאורה מעבר לזה, מפני שהיא בכלל לא תופסת את האדם כאינדבידואל באופן מהותי. ברמה הנון-דואליסטית שום דבר לא קורה ל''מישהו'', אלא פשוט קורה. אין ''מישהו'' כי אין בעצם נשמה, וממילא אין גלגולים. זאת רמה אחרת של התבוננות על הדברים.

ניצוצות כן, מדי פעם. מיכאלסון גם כותב על זה. וכמובן שתורת חב''ד מבוססת על הקבלה בסופו של דבר.

בימי החול העולם מתפרט לאלפי פרטיו ודיקדוקיו, אך בשבת הוא מתאחד ונעשה אחד, כמו שאומרים בין קבלת שבת וערבית בערב שבת:

כגוונא דאינון מתייחדין לעילא באחד, אוף הכי איהי אתיחדת לתתא ברזא דאחד, למהוי עמהון לעילא חד לקבל חד, קודשא בריך הוא אחד לעילא, לא יתיב על כורסייא דיקריה, עד דאיהי אתעבידת ברזא דאחד כגוונא דיליה, למהוי אחד באחד, והא אוקימנא רזא דיהו''ה אחד ושמו אחד. רזא דשבת איהי שבת, דאתאחדא ברזא דאח''ד, למשרי עלה רזא דאחד, צלותא דמעלי שבתא, דהא אתאחדת כורסייא יקירא קדישא ברזא דאח''ד, ואתתקנת למשרי עלה מלכא קדישא עלאה. כד עייל שבתא איהי אתיחדת ואתפרשת מסטרא אחרא, וכל דינין מתעברין מינה, ואיהי אשתארת ביחודא דנהירו קדישא, ואתעטרת בכמה עטרין לגבי מלכא קדישא, וכל שולטני רוגזין ומארי דדינא כלהו ערקין (נ''א ואתעברו מינה), ולית שולטנו אחרא בכלהו עלמין. ואנפהא נהירין בנהירו עלאה, ואתעטרת לתתא בעמא קדישא, וכלהו מתעטרן בנשמתין חדתין, כדין שירותא דצלותא לברכא לה בחדוה בנהירו דאנפין, ולומר ברכו את ה' המבורך