שלח לי שקט באבקה: תומר פרסיקו נגד ההתנגדות לסמים
מה, בעצם, הבעיה שלנו עם ספורטאים על סטרואידים? למה רוחניקים שתדלקו מרחיבי תודעה כל הדרך ל'הכל אחד' נחשבים בעינינו למוארים סוג ב'? פרסיקו מבקש לערער על התפישות הפרוטסטנטיות העגומות בענייני סמים ומצב ההכרה
כתב העת המעניין Prospect מביא השבוע מאמר על נושא חשוב שמשום מה לא זוכה לעניין ציבורי מספק: העתיד הפרמקולוגי של המוח/הכרה שלנו. בעוד שהמלחמה בסמים הלא-חוקיים נוחלת כבר שנים ארוכות כישלון חרוץ, הרי שתחום הסמים החוקיים עולה כפורח, עד כדי כך שאולי דווקא מכאן ייגזר יום אחד דינם של הסמים הלא-חוקיים, שכן פשוט כבר לא יהיה בהם צורך. הסמים החוקיים שיפותחו בעשורים הקרובים יוכלו לעשות כמעט הכול, החל מלהגביר לנו את הזיכרון ועד לעשות אותנו שמחים, וכל זאת, כך היומרה, ללא כל תופעות לוואי.
הנושא הזה לא רק מרתק אלא כאמור חשוב מאוד, ונוגע בשאלות הבסיסיות ביותר של זהותנו כבני אדם, צלם אנוש, סמכותם של מדענים ורופאים והאתיקה של האותנטיות. דיברתי על כל זה לפני כשנה וחצי עם תומס מטצינגר, אחד הפילוסופים של ה-Mind הבולטים בעולם, ואני ממליץ לעקוב אחרי הלינק כדי לקבל את דעתו על הסכנות והאפשרויות שעומדות בפני האנושות. במאמר של פרוספקט, למשל, אחרי הבטחות לבני אדם גבוהים, מהירים, מהירי מחשבה ומאושרים יותר, עומד הכותב, דיוויד אדמונדס, על הממד האתי שאפשרויות האלו מעלות, וזה כמובן מה שמעניין ביותר.
הוא מבחין בין אמצעים לשיפור הכושר שלנו שנחשבים בעינינו כשרים, לבין אלה שלא. למשל, כולנו נסכים שזכותו של ספורטאי (א) לרוץ עם משקולות קשורות לרגליו כדי לשפר את כישורי הריצה שלו, ולאכול דיאטה של 20 ביצים ביום (נאמר). האם נסכים גם שמותר לו (ב) להתאמן במקסיקו (או בהימלאיה) כדי להגדיל את כמות כדוריות הדם האדומות שלו? האם נסכים שפשוט (ג') יישן כל לילה בתא לחץ (נמוך) כדי לקבל את אותה תוצאה? והאם נסכים שפשוט (ד') ייקח כדור שיעשה את אותה עבודה?
השיקולים בעד ונגד הם רבים ומגוונים. כולנו, אני מתאר לעצמי, נסכים לאפשרות א'. רובנו נסכים לאפשרות ב'. למה? כי כפי שספורטאים במקסיקו מתאמנים במקסיקו, כך לכולם מותר, לא? אפשרות ג' קצת יותר מורכבת, כי אולי לא לכל ספורטאי יש אמצעים לבנות לעצמו מעין תא שכזה. אבל לבד מהשיקול ששואף לשוויון הזדמנויות, אין לנו התנגדות רצינית לזה, נכון? בכל מקרה, זה חוקי. אבל אפשרות ד' זה כבר משהו אחר: היא לא חוקית, וגם נתפסת כלא מוסרית (בתרגום לספורטאית: "זה לא פייר").
למה? למה סוכן שינוי שפועל עלינו מבחוץ (מחוץ לגוף) זה בסדר, וסוכן שינוי שפועל מבפנים זה לא בסדר? לדעתי זה קשור לשתי עמדות נפשיות עיקריות: למוסר העבודה הפרוטסטנטי שלנו, ולתפיסת הזהות והעצמיות שלנו. עניין מוסר העבודה פשוט אומר שבשביל כבוד צריך לעבוד, ושלא בסדר (או פייר) לקבל תהילה מבלי להשקיע בעמל הכרוך בה. אתה צריך "לעשות משהו" כדי שהשיפור שתזכה לו בביצועיך ייחשב כשר. לקחת כדור זה פשוט קל מדי.
עניין תפיסת הזהות שלנו הוא הרבה יותר מורכב, ולדעתי הוא רובד עמוק יותר של עניין מוסר העבודה. כאשר אנחנו "עושים" משהו, כלומר מפעילים את הגוף ומבצעים פעולות לטובת עניין מסוים, אנחנו מוכנים לקבל את התוצאות, לחיוב או לשלילה, כ"שלנו" באופן לגיטימי. על פי תפיסתנו, מה שקורה אז הוא שהמפקד הקטן שאנחנו מדמיינים שהוא האני שלנו, שיושב לכאורה בתוך המוח (או שהוא הנשמה שלנו), נותן פקודות; הגוף, הפועל, מבצע - והעולם, הנפעל, משתנה בהתאם. זו שרשרת של סיבות ותוצאות שעבורנו אין ממנה מובנת מאליה. אך יותר מכך: רק היא מפיקה עבורנו במציאות תוצאות שנתפסות כאותנטיות. כל ניסיון לעקוף את מרכז הפיקוד שלנו, את סוכן השינוי שהוא אנו עצמנו (כלומר האני שלנו) מפחיד אותנו, מרתיע אותנו, ונתפס כחסר לגיטימציה.
כדור הפלא שמשפר את כישורינו הספורטיביים (או עושה אותנו, לדוגמא, סתם מאושרים) נתפס על ידינו, כך אני רוצה להציע, כאלמנט חתרני שנכנס אל תוך הגוף (הממלכה הפרטית שלנו, כלומר ממלכתו של האני שלנו) והופך שותף ל-, או ממש תופס, את מקומו של השליט הלגיטימי, של המלך, של האני. וזה הדבר שהכי מפחיד אותנו בעולם (אולי חוץ ממותו של אותו אני). אגב, מחקרים לא מעטים מצאו זיקה ברורה בין האושר (happiness) או הרווחה הכללית (well-being) של בני אדם לבין תחושה שהם עושים את מה שהם
וזה אולי מה שגורם לנו להרגיש שהאושר או הרוגע של מי שלוקח תרופות הוא קצת מזויף. "כן", אנחנו אומרים לעצמנו, "ודאי שעדיף לקחת תרופות מאשר לסבול מדיכאון כרוני. אבל"... – אבל לא נחשיב חיים כאלה כחיים אותנטיים. למה? כי משהו "אחר", לא האני של אותו אדם, לא "הוא עצמו", אחראי למצב הרוח שלו. אותו אדם לא מתנהל לדעתנו כיצור אוטונומי ואוטוקרטי. וזה מרתיע אותנו.
זה גם מה שעומד בבסיסו של חלק גדול מהפולמוס הרוחני רב השנים בין המצדדים בסמים כחלק מהדרך הרוחנית, ובין אלו שמתנגדים להם התנגדות נחרצת. התחושה שלי היא שהמתנגדים עושים זאת לא רק מסיבות פרגמטיות (כלומר, "סמים פשוט לא מקדמים את האדם רוחנית", בין אם זה נכון או לא), אלא גם מתוך ערעור על הלגיטימציה של התקדמות רוחנית שמתבצעת לכאורה על ידי סמים (כלומר, "הארה שבאה מתוך טריפ היא לא הארה אמיתית"). רק מה שהאני עמל ופעל בשבילו בעצמו, לכאורה, יכול להיות אמיתי. מה שחומר כימי עשה לעולם לא יהיה באמת "שלו".
אומר את דעתי: אני לא מקבל את הדיכוטומיה של פנים-חוץ (במובן החמור שלה – ברור שאני מבדיל בין תוך העור למה שמחוץ לו), כי אני לא מקבל קיומו של "אני" נבדל, של מרכז אוטונומי של זהות ופעולה. אין לדעתי מרכז פיקוד למוח, ולכן אין משמעות (ברמה האובייקטיבית) לרצון שלנו לשלוט בשינויים שעוברים עלינו. התחושה ששינוי שמחולל חומר כימי שמוחדר לגוף הוא לא אותנטי היא לדעתי סוג של אשליה (כמו התחושה שאם נחליף את המנוע לרכב שלנו זה עדיין יהיה אותו רכב). כלומר, לדעתי שינוי שמקורו בחומר המוחדר לגוף אינו לגיטימי או אותנטי פחות משינוי שמתחולל כתוצאה מפעולה שלנו או מתהליך שאנחנו עוברים "בעולם".
אז מה? האם מוסרי, לדעתי, לקחת כל סוג של סם? לא. למרות שאין לי פקפוק באותנטיות של השינויים שחומרים שונים יכולים לגרום, מובן שלא כל שינוי הוא חיובי, לא כל שינוי הוא לטובה. הבעיה בחברה שלנו בנושא הזה, ואולי משום כך הבלבול והמבוכה בכל הקשור ליחס ולטיפול בסמים בלתי-חוקיים, היא שלא פיתחנו לעצמנו מה שמטצינגר מכנה "אתיקה של התודעה", כלומר שדה אתי שמגדיר או מעריך מהם מצבי תודעה טובים וראויים, ואילו אינם. אנחנו טובים מאוד באתיקה של מעשים (מה טוב וראוי לעשות). אנחנו חסרי מושג באתיקה של תודעה (איך טוב וראוי לחוות ולתפוס את העולם).
אתיקה של התודעה פותחה במזרח כמובן בצורה נרחבת, וגם ביוון העתיקה אסכולות כמו הסטואקנים והאפיקוראים עסקו בזה, אבל מאז שהנצרות כבשה את המוח המערבי העניין במצבי תודעה כתכונות קבועות ומקיפות של החיים (כלומר, לא רק בהיפעלויות ככוונה טובה, אמונה או אהבה) הודר ונשכח. המצב הזה הוא למעשה חמור, ואם נכונות התחזיות לגבי עתיד הסמים החוקיים, הוא גם הרה אסון, שכן אין לנו אפילו כלים בסיסיים כדי להתמודד עם מציאות שבקרוב תקיף ותשפיע בצורה מכרעת על חיינו.
מה שאנחנו נדרשים לעשות הוא להעמיד מסגרת מוסרית להכרה, שעל פיה נוכל לבחון איזה חומר מקדם אותנו לכיוון ראוי וטוב, ואיזה מדרדר אותנו למחוזות פסולים ורעים. זה רחוק מלהיות פשוט, כי זה נוגע לנקודות העמוקות ביותר באשר למהותנו כבני אדם, כיצורים בעלי זהות עצמית, ונוגע גם להשקפות שונות לגבי פירושם של החיים האנושיים, כולל כל המושגים והערכים שירשנו מאלפי שנות תרבות מערבית (צלם אלוהים, נשמה, תת-מודע וכו').
כלומר, בעצם אין תקווה ממשית שזה יקרה. ובכל זאת, נראה לי שאפשר להתחיל את הדיון בשני עקרונות שמציע מטצינגר, שהם חירות וידע, ולשאול לגבי כל כימיקל ספציפי אם הוא תורם לפיתוחם, או מדכא אותם. אבל מהי חירות? ומהו ידע? הדרך לתשובות ארוכה, ואין שום כדור שיקצר אותה.
לבלוג של תומר פרסיקו
נא להמתין לטעינת התגובות
