אודה את השם
איך קרה שמכל בני יעקב, דווקא יהודה נעשה לבן הנבחר? בחירה אלוהית מסתורית? תכונות ייחודיות? או אולי העניין נעוץ בשם שהעניקה לו אמו? פרשת וישב
יהודה איננו הבן הבכור – לא לאביו ולא לאמו – אלא הבן הנבחר. המקרא באופן עקבי מלמד אותנו שדווקא הבן הבכור, הראשון, בעל היתרון הטבעי כביכול, הוא אינו הנבחר, אלא בן אחר, הפורץ לפתע והתופס כהרף עין את מקומו המועדף, בשל בחירה אלוהית מסתורית, תכונות ייחודיות או גורמים אחרים.
מהו אם כן הגורם המקדם את העדפתו של יהודה?
ניתן לענות על שאלה זו באופנים שונים: מתוך עיון בפרשת יהודה ותמר על פיתוליה ועקלקלותה; מתוך העמקה בהתנהגותו המנהיגותית והאמיצה של יהודה במשברי האחים מול יוסף ובמצרים בבית פרעה; דרך ניתוח ברכותיו של יעקב לבניו בסוף חייו ודבריו הנפלאים של האב לבנו, המטביעים חותם מעצים לדמותו המשיחית והמלכותית של יהודה לדורות:
"יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ:גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ: לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" (בר' מט, ח-י)
אלא שבניגוד לכל אלו ברצוני לשוב לאחור, וכהמשך לפרשה הקודמת ומדרש שמו של בנימין, הייתי רוצה להציע, כי אחת הסיבות לנבחרותו של יהודה, ומכאן לנבחרותה של כל שושלת בית דוד לדורותיה, יוצאי חלציהם של יעקב ולאה, יהודה ותמר, פרץ ותולדותיו – היא העוצמה המיתית וכוחה של האם בהטבעת מהותו של ילדהּ.
הדרך לגילוי מהות זו עוברת קודם כל דרך השם, חותם הזהות העמוק ביותר, המטרים את היפעלות האדם והילוד בעולם, עוד בהיותו תינוק ואף עובּר במעי אמו, ומכאן שמדרש השם האמהי מקיים את הישות ומשליכה אל הנצח עוד בטרם הגיחה לאוויר העולם. ועל כן, כאשר אומרת לאה: י-ה-ו-ד-ה, היא מכוננת מציאות של נבחרות.
האשה הראשונה שמעניקה שם לבנה היא חוה, והבן הראשון לו מוענק שם ומדרש-שם הוא קין. האשה– ורק היא – משחזרת ברגע הלידה וביכולת הפריון שלה את כוחות הארוס והיצירה האלוהיים, כפי שמעיד מדרש השם הגאה והחתרני שמעניקה חוה לבנה בכורה, כדבריה של אילנה פרדס:
'באמצעות שימוש בפועל [קנה] שבכל המקרים מגדיר את הבריאה האלוהית, מציבה חוה את לידת בנה במדרגת הולדת המין האנושי... ואומנם מדרש השם של חוה הוא פיתוח מענין של המרד הראשון שלה באלוהים. אם בבראשית ג' ביקשה חוה להשיג פוטנציאל מסוים, הרי שבבראשית ד' בוחנת האם הקדמונית את הדרכים למימוש הידע שרכשה באורח לא-חוקי בגן העדן; ההיבריס שלה מתבטא כעת בתחום היצירה. היא מגדירה את עצמה כקונה, כבוראת.."
זוהי גם תגובה מהפכת ליחסי השליטה והנשלטות המצטיירים לכאורה בין חוה לבין אדם, עניין הרלוונטי גם לפרשתנו, ולתפיסת השליטה של יעקב והשפעתו על נשותיו ועל ילדיו ברובד הגלוי, אל מול המהלכים המתרחשים במחשכים, בהסתר, ב'ספֵירה הפרטית'. כמו מסירת הסימנים של רחל ללאה, חילופי יצועי יעקב,
' "קניתי איש את ה'" הוא בין השאר, תגובה לדברי אדם בעת שקרא לאשה בשמה; זוהי תגובה להיפוך החלומי משהו של סדר הדברים במדרשו של אדם, לטענתו העקיפה כי הוא שברא את האשה מגופו, להתפעלות מכוח היצירה של עצמותיו ובשרו. חוה עונה במדיום שבו בחר בן-זוגה להשתמש: מדרשי שם. דומה שהמסר של חוה הוא: אין זה אתה שיצרת אשה מאיש (בעזרת אלוהים) כי אם אני שקניתי אותך – איש – עם ה'!' [אילנה פרדס, הבריאה לפי חוה, עמ' 39-43]
מדרשי השמות האמהיים הן האופן החתרני והעוצמתי ביותר שמתעד המקרא לעיצוב חייו וטבעו של הילד שצומח להיות גיבור. מה שמדהים אותי יותר מכל, היא העובדה שהשם, שם הבן – שהרי דינה, כמו בנות אחרות במקרא, לא זוכה למדרש שם – אינו עוסק בבן אלא באם!
כאשר אנו בוחנים את ילדיהן של רחל ולאה, את מדרשי השמות של בניהן, אנו מגלים כי כל אחד מהשמות מתעד את מצב האם, רגשותיה המדויקים, מצבה הנפשי ויחסיה עם בעלה, ברגע המסוים בו היא מצויה בעת לידת הילד וההתעברות עמו.
הילדים, ההופכים להיות אבות השבטים המשפיעים על ההיסטוריה של עם ישראל, מלוּוִים כל חייהם בתמונות שציירו בהם אימותיהם באמצעות מדרשי השם. ומתגלה לעינינו כי אותו ילד מהלך כעדות נצחית לרגע לידתו, עדות לתשוקתיה, אהבותיה וכמיהותיה של אמו. ולאורך כל חייו, ואף חיי צאצאיו ובני צאצאיו הוא מקרין ומשקף את נפילותיה וחולשותיה, מעמדה, חסרונה, כוחה, ויצירתיותה. שהרי כל שם גם מזמין להדרש אליו, ועל כן הוא קרוי 'מדרש שם', ובכל שם מתגלה מצלול מופלא, משחק מיטונימי, מטאפורות וסינקדוכות עשירות. וכך הם הופכים לשנים עשר שבטים, תחילה 4 בני לאה:
ראובן – "כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְהֹוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי"
שמעון – "וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְהֹוָה כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה"
לוי – "וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלשָׁה בָנִים"
יהודה – "וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהֹוָה"
אח"כ שני בני בלהה שרחל דורשת בשמם:
דן – "וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן"
נפתלי – "וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי"
אח"כ שני בני זלפה שלאה קוראת בשמם:
גד – "וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּא גָד"
אשר – "וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת"
אח"כ שני בני לאה, ודינה, שכאמור לא זוכה למדרש שם:
יששכר – "וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי"
זבולון – "וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֶבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים"
דינה – ?
אח"כ בני רחל האחרונים:
יוסף – "וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי... וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהֹוָה לִי בֵּן אַחֵר"
בנימין – "וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין"
כאשר אנו מתבוננים ברצף מדרשי-השם המופיעים בבראשית פרקים כט-ל, וגם ל"ה, עולה השאלה האם האמהוֹת חשבו על בניהן בשעת קריאתם בשם, שיש בה לא מעט מקריעת הנפש, או שמא הן ראו רק את עצמן ואת עולמן הדואב והכאוב, ושמא בילודה זו הן ראו רק כלי להתגבר על מכשולי חייהן, 'מכשיר מצווה' ואמצעי הישרדותי.
אנו מוצאים בדרשות אלו שמות של ילדים המתארים בכל ישותם ומהותם מוטיבים של קינה ואבל: 'כי שנואה אנכי', 'כי ראה ה' בעוניי', 'יוסף לי בן אחר'; ילדים המבטאים בגופם ובשמם את רקע הקנאה והתחרות: 'נפתולי א-ם נפתלתי עם אחותי', 'כי ילדתי לו ששה בנים'; מוטיבים של חשבון נפש ושיחה עם האל, ברוח: 'דנני אלוהים', 'זבדני אלוהים', 'אסף אלוהים את חרפתי', 'נתן אלוהים שכרי' וכן ילדים המבטאים תקווה זוגית ושמחה כגון 'הפעם ילוה אישי אלי', 'שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי', 'הפעם יזבלני אישי'. ייתכן שניתן להצביע על ניצולו של הילד ושמו לצורכי התיעוד האמהי, מאבקיה שלה והתמקדותה בשדה הקרב מול אחותה ובן זוגה. ובכל זאת אני בוחרת להצביע על העוצמה והאותנטיות האמהית, על העזות של השמות המשקפים עולמות פנימיים וחיצוניים ועל הקול הנשי שנשמע ברמה ומוטבע לנצח, גם אם בדרכי חתחתים, בחתרנות ולפעמים בייאוש.
הישגם של מדרשי השם האמהיים טמון בכך שהם מכריחים אותנו לשוב על עקבותינו, לחלץ קולות וצלילים אבודים ונושנים, בחיפוש אחר "הטעם של הפרי קודם שנכנס הטעם בתוך הפרי" כלשון גיבורו של ר' נחמן מברסלב ב"מעשה משבעת קבצנים". ואולי, בעקבות מסע זה בזמן ובמשמעות אנו שבים אף ל"ריח של הפרי קודם שנכנס בפרי", ול"מראה של הפרי קודם שנמשכה אל הפרי", ולבסוף לאותו "לאו כלום" שהוא מקור הכל. כנאמר שם:
"ענו ואמרו, שכל אחד יספר מעשה ישנה מה שהוא זוכר מזכרון הראשון. הינו מה שהוא זוכר מעת שהתחיל אצלו הזכרון. והיו שם זקנים ונערים. והיו מכבדים את הזקן הגדול שביניהם שיספר בתחלה. ענה ואמר: מה אספר לכם, "אני זוכר גם כשחתכו את התפוח מן הענף". ולא ידע שום אחד מה הוא אומר. אך היו שם חכמים, ואמרו בודאי זאת היא מעשה ישנה מאד, וכבדו את השני שיספר, ענה השני שלא היה זקן כמו הראשון: זאת היא מעשה ישנה?! (בלשון תמה) זאת המעשה אני זוכר גם כן, אבל אני זוכר גם כן "כשהיה הנר דולק". ענו ואמרו שם: זאת היא מעשה ישנה ביותר מהראשונה. והיה פלא אצלם שזה השני, שהוא יניק מהראשון, וזוכר מעשה ישנה יותר מהראשון. וכבדו את השלישי שיספר: ענה ואמר השלישי, שהיה יניק יותר: אני זוכר גם כשהתחיל בנין הפרי, דהינו כשהתחיל להתרקם הפרי ענו ואמרו: זאת היא מעשה ישנה ביותר. ענה הרביעי, שהיה יניק עוד יותר: אני זוכר גם "כשהוליכו הגרעין לנטע הפרי". ענה החמישי, שהיה יניק עוד יותר: אני זוכר גם "החכמים, שהם היו חושבים וממציאים את הגרעין". ענה הששי וכו', שהוא זוכר גם "את הטעם של הפרי קדם שנכנס הטעם בתוך הפרי." ענה השביעי וכו', ואמר "שהוא זוכר גם את הריח של הפרי קדם שנכנס בפרי". ענה השמיני ואמר, שהוא זוכר גם "המראה של הפרי קדם שנמשכה על הפרי". ואני הייתי אז תינוק לגמרי, והייתי גם כן שם. ועניתי ואמרתי להם: אני זוכר כל אלו המעשיות, ואני זוכר "לאו כלום"! (און איך גידענק גאר נישט) ענו ואמרו: זאת היא מעשה ישנה מאד, יותר מכולם! והיה חדוש גדול אצלם שהתינוק זוכר יותר מכולם"
ומכאן שמרגע שאדם מגיח לעולם ואמו זוכה לקרותו בשם, היא בעצם משיבה את נפשו לשורשה, לגלות את מקורה הקדום, הבראשיתי. ואזי השם הופך לתרכובת פלאית של כל הגורמים והאנשים הקשורים באותו אדם: אביו, אמו, אחיו ואחיותיו, צאצאיו, אוהביו ואהוביו, כאביו ונסיקותיו.
ועל כן כה חשוב מדרש השם יוצא הדופן שמעניקה לאה לבנה הרביעי יהודה. היא אומרת: "הפעם אודה את ה'" וניתן לומר הפעם אודה את "השם", את עצם הקריאה בשם, את עצם האמהות, את עצם היותה. את מה שיש.
לאחר שלושה בנים, אשר השניים הראשונים מסמלים סבל וכאב נורא ואילו השלישי הוא רק צל של תקוה, שמא ואולי "הפעם עתה ילוה אלי אישי", רק לאחר הולדת יהודה עוברת לאה לשון הווה ממשית, והפעם הופכת ל"זאת הפעם", האמיתית. ויהודה הופך לבן הנבחר כיוון שהוא מסמל את השלמת אמו עם ההווה, שמחה והכרת תודה, וכן יכולת לומר שירה – באמצעות מדרשי השם, שהיו עבורה עד-כה רק כלי לביטוי של מפחי נפש וחסרונות. ומלמדנו ר' נחמן כי עצם היכולת לראות טוב, תחילה בזולת, ולאחר מכן, מה שקשה הרבה יותר, בנו עצמנו, היא יוצרת מציאות של טוב, וטרנספורמציה פלאית מתרחשת, והאדם עולה למעלת זכות. באמת.
"דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפלו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות..." [ליקוטי מוהר"ן, רפב]
ולבסוף, שמו של יהודה מתגלה כאבי ההודיות כולן, וכאם לכל השירות כולן, ומעל כל אלו, שמו מורכב משם ה' המפורש (י-ה-ו-ה) בתוספת ד', שהיא סמלה של ספירת מלכות הקבלית, היא הארץ, והאשה, וגם הדלות. העפר ממנו אנו קמים ומקימים את זולתנו בכל יום תמיד.
"יַעַנְךָ יְהֹוָה בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב" [תהילים כ,ב]
נא להמתין לטעינת התגובות
