פרשת וישלח: האמא מול הפתיינית
אם לאה היא האשה היולדת, חסרת המיניות, "אם בית ישראל", רחל היא ה'אשה השנייה', מושא התשוקה, צעצוע רומנטי. אלא שמרוב מאבקים, כאב וצער, מתה רחל על אם הדרך, בחינת כיסופים שאינם מתממשים לעולם. פרשת השבוע
"וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן:
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵל:
וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ: וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן:
וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה-
וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין: וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם:
וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם" (בראשית לה, יד- כ)
ממצבה למצבה. ממאבק למאבק. מקריאה בשם לקריאה בשם. איש אחד, שתי נשים, שנים עשר בנים, בת אחת.
בפרשתנו נולד בנו האחרון של יעקב, בנימין. רחל קוראת לו בשם, "בן אוני". יעקב, אשר לרוב אינו מעניק שמות לבניו, אלא קורא שמות למקומות ולמזבחות כדרך אבותיו, מצטרף גם הוא הפעם, ודורש את שם בנו מחדש. משנה אותו ל"בנימין". ואזי רחל מתה.
לסצנה זו בבראשית ל"ה ישנן השלכות לא רק על סיפורנו, אלא על כל מסכת היחסים הכאובה והסבוכה שבין אמהות העם, שתי נשות יעקב הנאבקות זו בזו – רחל ולאה. מסכת יחסים מפותלת הנמשכת עד לחתימת המקרא, דרך העימות בין מלכות בית שאול ומלכות בית דוד, באהבה עזה הכרוכה בשנאה ובקנאה, בויתורים קשים, שנראה כי אין להם התרה לעולם.
בליל הכלולות הראשון של יעקב עם לאה, יעקב אינו יודע מיהי האשה הנמצאת עמו. ניתן לדרוש אותו לכף זכות כדרך שעשו פרשנים אחרים, למשל 'אור החיים' הקדוש, האומר שיעקב בצדיקותו (-סגפנותו) בא על אשתו ומיד פרש, ורק בבוקר ראה כי מדובר בלאה.
כך וגם כך, הלילה הזה משנה את פני הגיבורים כולם. יעקב אינו אותו יעקב עוד, שהרי רומה וכשל בנסיונו לגבור על 'דמות האב' של לבן, ועל כן הוא נאלץ לחיות חיים כפולים, תחת עיניו של לבן שהשפילו וניצחו. חיי עמל וקריעוּת בין שתי נשים המגלגלות אותו במסכת הbed tricks"" שחוזרת בסצנת הדודאים, בחילופי יצועי הבעל בדומה לליל הכלולות,
אלא שהאהדה לדמותו של יעקב עלולה למנוע מאיתנו לשמוע את זעקתן וצערן של שתי הנשים, גיבורות העלילה, והאופן שבו דמויותיהן הופכות טראגיות יותר ויותר, בדומה לטענה הנידונה רבות בספרות הפמיניסטית על-פיה נשים במצבי מצוקה וכתגובה ללחץ פטריארכאלי, הופכות לסוכנות דיכוי זו לזו, ומציאותן הופכת לעימות ולמאבק הרסני.
לאה שעיניה רכות הולכת ונעצבת משעה לשעה ומיום ליום, עד התיאור הנורא "וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה" (בר' כט, לא), תיאור שהיא מפנימה וחוזרת עליו באומרה "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְהֹוָה כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן (שם, כט, לג).
אף גיבורה לא מכונה בתנ"ך "אשה שנואה" כתמצית מהותה, לפני לאה ואחריה. אומנם ישנה 'אשה שנואה' בחוק העוסק בחלוקת הנחלות לבנים בדברים כ"א, ואומנם נאמר על תמר הנאנסת על ידי אחיה אמנון "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי" (שמו"ב יג, טו), אלא ששם ישנה אהבה הנהפכת לשנאה, ואילו אצלנו לאה היא "שנואה" ודי. והאל רואה (כלומר קובע זאת, מאשר) ועל קביעה אלוהית קשה לערער.
ואילו רחל - "עקרה". עקרות כבר היו האמהות הראשונות, שרה ורבקה, דבר שנועד להעצים את ניסיות לידותיהן, פקידתן על ידי האל, ועוצמת הכמיהה בפנייתן אליו, כנאמר במדרש: "הקב"ה מתאווה לתפילתן של עקרות". אך לאה היא שנואה, וכנגדה מתייצבת רחל העקרה. מרצף הפסוק אנו לומדים כי פתרון האמהות והלידות מגיע בגלל שלאה שנואה, לכן "וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ". ואזי לאה יולדת בנים רבים, ורחל ממשיכה להיות עקרה, ולהתאוות, ורחל היא האשה האהובה.
וכך בן-רגע נוצרים ומתעצבים בפרשיות שלפנינו שני דגמים נשיים, ניתן לומר שני דגמים פלאקאטיים, סטריאוטיפיים, בהם הופכות דמויות נשיות מרתקות לייצוג של תפקידים מפוצלים, הנאבקים זה בזה. ומעומקן של הדמויות אנו עוברים למאבק המתחולל על זירה דלה, משאבים צרים, ליבו וגופו של גבר אחד, מאבק על כמות הילודה, מאבק על כל מילה וכל מעשה. וכל העומק הופך לאידיאולוגיה ולפוליטיקה ולניצול ולחישובים בדיני נפשות, עד כדי אמירת רחל "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" וקודם לכן "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ" (שם, ל, א).
מבחינה פרטית, אולי מהותנית, נשית, יש אמת בדברי רחל. היא רוצה לחוות אמהות ולחבוק ילד, וזוהי קריעתה הפנימית, העמוקה והעוצמתית. ומאידך, יש לתת את הדעת לרקע בו נאמרים הדברים. רחל רוצה בנים גם כדי לנצח ולהתנצח עם לאה, כפי שהיא בעצמה מעידה לאחר מכן:
"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב: וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי" (בר' ל, ח). והלוא יש לה את אהבת יעקב, וחיות ובטחון במצבה, ובכל זאת המאבק מנצח את האהבה. כל התרכזותן של שתי הנשים, רחל ולאה, הופכת לזירה של יחסי כוח במשולש הבלתי אפשרי: יעקב-רחל-לאה-יעקב-רחל-לאה וחוזר חלילה.
הפיצול בין שתי האמהות מתבטא בשני התפקידים שהן עוטות:
האם לעומת האשה, הנחשקת לעומת ההרה, אם כל חי לעומת ואל אישך תשוקתך (והוא ימשול בך..). האחת הינה האשה היולדת, הבתולה, הטהורה, המנוקה מכל היבט מיני, "אם בית ישראל", וכנגדה ניצבת האשה השניה, המינית והפתיינית, מושא התשוקה, ה"צעצוע הרומנטי של יעקב", כפי שנכתב פעם על רחל.
כאן ברצוני לחזור לתמונה בה פתחנו, מות רחל, ולצייר על גבה שתי תמונות נוספות, האחת פסימית והשניה מעט יותר אופטימית.
הפסימית היא, שמהלך הדברים והעימותים מכווננו להבין כי מרב מאבקים, כאב וצער, כוחניות ומלחמה, מתה רחל בסיום פרשתנו, על אם הדרך. ולעולם ועד תוותר רחל כזו הפורשת, בחינת תשוקה וגעגוע וכיסופין בלתי אפשריים שאינם מתממשים לעולם. רחל מסמלת את ראשיתה של "שושלת הוויתור", כדברי בטי רוייטמן: "במסורת היהודית נותרה בתו של לבן דמות של גלות, בת ארם, שאבדה ליעקב על ספה של הארץ, ומעולם לא שבה. היא דמות עמומה, מלמול של חיים שלא בא על סיפוקו." (סליחת הלבנה, עמ' 20, 23). ואילו לאה ממשיכה ללדת וכביכול קובעת בכל ישותה כי האמהות והמשפחה ניצחו, ובה בחר האל, והיא תקבר לעד עם יעקב, ואילו על האהבה הרומנטית לסור הצידה, לגווע.
אלא שאני מוצאת נחמה ברגע של תיקון למאבק-עד-מוות זה, בתמונה המצויה בסיומה של מגילת רות, בה נאמר לבועז: "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן יְהֹוָה אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל.." (רות ד, יא). הטקסט המאוחר, השוזר את עלילות קודמותיו וחוזר לרגע העימות והצער, בוחר לתקן ולהמתיק באומרו 'כרחל וכלאה', כלאה וכרחל, 'אשר בנו שתיהם את בית ישראל'. ואני מגלגלת את המילה שתיהם על לשוני ומבינה כי שתיהם היא לשון שְתִי, שתי-וערג, כמיהה ומציאות, שילוב בין האשה האם לאשה האהובה, בין כוחות הנפש –האנושיים והנשיים – השונים. אך זה כאמור נכתב רק באחרית הימים, בידי כותבי הסיומים ותופרי הקצוות, מחפשי הנחמות.
כנאמר בראשית דברינו, רחל, רגע לפני מותה, קוראת שם לבנה הקטון, בן אוני. מותה – הכרוך בתיאור הלידה – חוזר ומתואר ארבע פעמיים בארבעה פסוקים, דבר המעצים שברונה ושברוננו כקוראים על כך בכל שנה ושנה, כמו מסכימים על וויתורה. ("וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ..וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ...וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין: וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם").
האם העקרה, יולדת ילד נוסף, יושבת על המשבר – והיא אכן נשברת, מתה בלידתה. ותוך כדי כך, היא מצליחה לאחוז את רגע המוות, להבינו על פלאיותו וחרדתו, לסכם את כל חייה ולמצות אותם בשם בנה: "בן אוני". וניתן לפרש את השם כמו שפירשוהו הדרשנים, בן צער, בן ייסורים ואבלות, אך ניתן גם לראות את מה שמסתתר במדרש השם, "בן אוני", כבן כוחה ועוצמתה של רחל, נצחון הלידה, שלה, שלה דווקא. ואזי בא יעקב ומוסיף לכך פירוש נוסף, עוד רובד, ואומר "בנימין". זה היושב לצידו ולימינו, הילד שמנחמו (אף יותר מיוסף הגורם לסיבוכים קשים כחיי אמו). בנימין, בחיר לבו. ורק בשם זה, באים ומצטרפים האב והאם, רחל ויעקב, ומנציחים רגע של זווג אחר המוות, חיבור דרשני, הנטבע בחותם שמו של בנם הקטן, האחרון.
נא להמתין לטעינת התגובות
