פרשת תולדות: הנבחרים והנעדרים
הטקסט המקראי מאפשר להורים להעדיף ילד זה או אחר, למצוא חן שונה בעיני ילדיהם - וזה חלק מהעוצמה הפואטית, האנושית והרוחנית שלו. על תולדות, שושלות, בנים נבחרים ובנים דחויים - פרשת השבוע של רות קרא-איוונוב קניאל
ישנו קסם מיוחד להתחיל מיד בפרשת 'תולדות'. לדלג על ההתחלות הכואבות, כל מה שבטרם הבריאה חרב ונרמס, כל מה שהיה אמור להיות ותוכנן ולא צלח, וכל מה שרוצה להיות מודחק ונשכח. אד שעולה מהארץ, והופך להבל ולחבל לידה, אכזבת הבורא ממעשי האדם שמיד משקר, מפחד, רוצח, גוזל חומס ואונס, נלחם באלוהיו וברעיו, מתגולל שיכור, נשטף בימא רבה, מנסה לקום, ושוב נכשל, בין באבותיו בין בנכדיו בין בנשותיו. כי יצר ליבו רע מנעוריו.
מבראשית, אנו מגלים שהשם המשותף לאיש לאשה ולאל הוא העצבון. לחוה נאמר: "בעצב תלדי בנים", לאדם: "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך", ואילו האל: "וינחם יהוה כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו"ֹ. כל ראשית ועצבונה. וכל בריאה, והעולמות שנחרבו ונותרו מאחוריה, מאפשרים התחלה.
התולדות לעומת זאת מספרות לנו, שלמרות הכל – הקיום אפשרי. ולא רק אפשרי, אלא אף נצחי והמשכי. האדם בגשמיותו אולי יתכלה, ימות, יאבד מהארץ, אך שמו ושזירתו בתוך שושלת וברשימת תולדות מובטחת. יש שכר וזכר לפעולתנו, לעצם קיומנו, כיולדים וכנולדים.
בתחילה אנו מתוודעים ל"תולדות השמים והארץ בהבראם", ומרגע בריאתם המילה 'תולדות' מתארת את האדם וצאצאיו, הברואים בצלם, מתוך עוצמתו המסתורית של החיבור שבין הזכרי והנקבי: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם" (בר' ה' א-ב). לאחר מכן תבואנה רשימות תולדותיהם של בני נח, בני שם, בני תרח, בני אברהם, ובני יצחק בפרשתנו.
הפרשה נפתחת בפסוק המעגלי והאניגמטי: "ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק". כמה מרובות ומוכפלות מילות היוחסין בפסוק זה: תולדות/ בן/ הוליד/ וכן פעמיים 'אברהם' ופעמיים 'יצחק'. במבט ראשון נדמה כי הכרוניקות הגניאולוגיות המקראיות נתונות לשליטתם הבלעדית של הגברים, ה'מולידים' זה את זה ונחתמים בדברי ימי האנושות, והדבר בולט ברשימות היוחסין הארוכות הפזורות לאורך המקרא, ובייחוד בריכוזן הגבוה בספר דברי הימים. אלא שבניגוד לפועל ילד/הוליד שניתן לשייכו לגבר לבדו, תוך הדרת האמהות במעשה הכתיבה והעריכה, את מעשה הלידה עצמו לא ניתן לנכס והוא לעולם-ועד יהיה שייך לאשה, ורק היא לעולם תדע מיהו וולדה ומי הוא אבי ילדה, ועל כן נוכחותה בשושלות מובטחת אף בדרך ההסתרה. ואכן, נדמה שגם לכך מרמז רש"י, בעקבות חז"ל, בפירושו השני לכפילות העולה מהפסוק הפותח את הפרשה:
"ואלה תולדות יצחק - יעקב ועשיו האמורים בפרשה. אברהם הוליד
תעוזת המדרש בהשערה המתבטלת (אך מושמעת!) כי לא אברהם הוא אבי בנו, דורשת עיון מעמיק ונפרד, וכך גם שותפותם ועיצובם הספרותי של כל אותם "ליצני הדור" אשר מתפקדים כמקהלה המעידה שאכן יצחק הוא בן אברהם, סיפור שיש לעיין בו לאור המקבילה על לקיחת רבקה לבית אבימלך, בהמשך פרשה זו. אך כאמור עניינינו כאן הן התולדות ועקרון החזרתיות עליו מלמד הפסוק הפותח את הפרשה.
רש"י מדייק כי רק לאחר שהוסב שמו מאברם לאברהם – כלומר בעזרת הה"א, ובעזרת ה', - יכול היה אברהם להוליד את יצחק, ובכך מכוון לניסיות שיש בכל לידה, ובלידה זו בפרט. שושלת זו כמו אומרת ומכריחה אותנו להבין שהבן מעיד על הטרנספורמציה שחלה באב: הבן הוא חלק ממשי מאותו שינוי, ומלידתו מחדש כ"אב". מצד שני, כפילות זו מלמדת שהאב הוא חלק ממשי מכל מה שיתרחש בחיי הבן, אף לאחר מותו, כיוון שרעיון התולדות בנוי על עקרון כפול מרתק של מעגליות ופריצתה: מצד אחד כל לידה נעשית בשירות הסדר הקיים, ההמשכיות וקיום העולם, והיא שוזרת וחורזת את שמות בני הדורות בזה אחר זה. מאידך, בכל לידה יש "פריצה של הטבע", הן מצד זה שאיננו יודעים מי ומה ייוולד, והן לאור המשמעות האישית שיש ללידה עבור אביו ואמו של הנולד. הילד הבכור מכונה "פוטר רחם" שפירושו גם "פורץ רחם", וכל לידה היא נס ופלא בשל סגוליות היחיד המגיח מרחם אמו.
אלא שלעיתים יש להבחין בין המונח "תולדות" לבין המונח "שושלות", שהרי החזרתיות בפסוק הפותח מדגישה דווקא את זה שאינו מוזכר, את הבן הנעדר. מבין תולדותיו וצאצאיו המרובים של אברהם – רק יצחק מתואר בפסוק, ואילו ישמעאל ורשימת תולדותיו מופיעה לפני כן במקום אחר, נפרד. באופן דומה יתפצל בהמשך עשו, מאביו יצחק ומאחיו יעקב, על פי עקרון הברירה והנבחרות, אשר תחול גם על המשפחה פנימה בפתיחת פרשת וישב: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב - יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה", דבר שיעורר את שנאת וקנאת אחיו. מכאן אנו יכולים ללמוד שבניגוד לרשימות השושלות המונות את הנולדים כולם, תפקידן של התולדות – כשהן באות לאור וכנגד השושלות – לעצב תודעת נִבחרות, ובכך להעיד גם על כל מי שהיה, ונעדר, כיוון שהוא איננו הנבחר.
הנחמה על כך טמונה בקיומן של התולדות לצד השושלות במקרא. רשימות אלו כולאות ומעטרות בתוכן עולמות שלמים, תקופות ארוכות ועלילות סבוכות. וישנה הרגעה בעצם האפשרות להישזר בהן, הבטחה ואמירה לאדם – שכך וגם כך אתה תיזכר בתוך דברי ימי העולם, בקורותיו, בסיפורי עמך, משפחתך, ביתך. מהקוסמי ועד הפרטי. מה שלא תעשה, עצם העובדה שנולדת תותיר חותם ורישמו: חנוך שנלקח לצד קין שרצח, עשו הצייד לצד יעקב הנרדף. בידיך הבחירה לעצב גורלך, עד כמה שניתן ומתוך סיוע ממעל, אך הבחירה תלויה בעצם קיומך, וקיומך תלוי בלידתך.
מה שמאפשר לאדם להיחרז בשושלת ולבחור את חייו, הוא עובדת היותו, עצם הולדתו. ואנו רואים שאף במעשה הלידה, בכל לידה, ישנה נחמה דומה הבנויה על החידוש ועל פריצת הטבע, לצד קיום ההמשכיות האנושית, בשני יסודות המשמשים זה לצד זה בערבוביה.
האהבה הראשונה הנאמרת בתנ"ך היא אהבת אב לבנו על ספי החיים, והיא מתוארת על ידי האל, במבט כולל-כל ופנימי-מכל, באמירה פרדוקסלית הקושרת בין אימת ההקרבה לבין עומק ההתקשרות: "ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך" (בר' כב, ב). שהרי כאן הקול הדובר הוא התובע והנתבע: האל הקורא לעקידה הוא זה אשר בראָנוּ והטביענו בצלמו ובכמיהתו לחיות. את אשר אהבת –קח, ולכן, העלהו לעולה.
האהבה השניה המוזכרת במקרא היא זוגית, אלא שאף היא מתגלה כענין גניאולוגי, המשכי ושושלתי, כעולה מהסצנה ה"רומנטית-אדיפלית" של נפילת רבקה מהחמור: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים: וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל: וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס:וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בר' כד, סג-סז).
אהבת יצחק לרבקה קשורה בדיכאון ובמלנכוליה, ב"אבל הבלתי-אפשרי על האובייקט האמהי האבוד" כלשון פרויד, בשיטוטיו של יצחק בשדה, אולי בזיכרונות העקידה, אך יותר מכל בהעדר העצום המשתרר בחייו לאחר מות אמו. רעיון זה עולה מהמדרש היפה המתאר את ענן הכבוד, הכנסת האורחים, ברכת העיסה (חלה) והנר הדולק אשר שּרוּ באוהלה של שרה, ופסקו עם מותה, "וכיון שבאת רבקה חזר וכיון שראה אותה שהיא עושה כמעשה אמו קוצה חלתה בטהרה וקוצה עיסתה בטהרה מיד ויביאה יצחק האהלה" [בראשית רבה ס, טז].
המדרש מחדד את הקשר – התוכני והמצלולי – בין המילה "ויביאה" לבין המילה "ויאהבה", ואת הסדר המפתיע בו נבנית אהבתו לרבקה: תחילה הביאה יצחק לאוהל אמו, וכאשר ראה ששבו הנר, החום, הברכה – מסמני הבית ומסוּמניו, התאפשרה אהבתו לה. "ויאהבה" בזכות מעשיה וזכרון מעשי אמו. וכן בזכות התנועה ההדדית של יצחק ורבקה מהשדה ומהגמלים אל האוהל, שהוא הוא האשה, הבית (דביתהו כלשון חז"ל), הלחם, אל עבר כינון השושלת והמשכיותה.
ואילו האהבה בהופעתה השלישית נאמרת בפרשתנו, בהקשר לאותה המשפחה, במעגל הנצחי השושלתי הבורא את עצמו: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב".
אהבת ההורים לילדיהם מפוצלת הפעם, טראגית ובעלת השלכות סבוכות. האב האוהב את בנו, הוא אותו בן אהוּב, עוור, אשר המדרש רומז כי אכן נעקד וכי אפרו של יצחק אכן טמון על המזבח עד עצם היום הזה בכדי לכפר על חטאינו. ואילו האם האוהבת ניצבת לנוכח בנה הקט, אוהבת אותו ללא סיבה, זאת בניגוד ליצחק, שנשבה בדברי עשו, "כי ציד בפיו". בדברי חז"ל ולאחר מכן בדרשות החסידיות מתוארים האופנים בהם היה עשו צד אנשים בלשונו ובדבריו, ויש הדורשים זאת לשבח ויש שלגנאי. ניתן לומר שאהבתו של יצחק היא אהבה התלויה בדבר, ועל כן, סופה שהיא בטלה. כנאמר במסכת אבות: "כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לעולָם" (ה, טז).
ואילו ברצוני להציע, שעצם התיאור המופלא המאפשר להורים לעיתים להעדיף ילד זה או אחר, למצוא חן שונה בעיני ילדיהם, וההתעקשות של התנ"ך לתאר זאת – הם חלק מהעוצמה הפואטית, האנושית והרוחנית של הטקסט המקראי. שהרי שתי האהבות התקיימו, כל אחת בדרכה, ושני הבנים והוריהם בנו עולמות וקיימו תולדות.
ואנו למדים, כי כך וגם כך תמצית קיימנו בעולם הזה היא להישזר בשושלת, לאהוב, ללדת ולהיוולד מחדש. ובזכות כך להיות תולדת הקיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
