לא תעשה לך פסל וכל תמונה: עשרת הדיברות לאור לימודי ימימה
מה אכפת לך ריבון העולמים, הרי בסך הכל ציירתי אותך באופן די מחמיא, שרטטתי לך זקן כל כך יפה, פרגנתי לך עיניים כל כך טובות, אז למה אתה מתעקש לקחת ממני גם את התמונה הזו? מה אכפת לך להשאיר לי משהו להיאחז בו? רוזין רוזנבלום הגיעה אל הדיבר השני
אל יווני חתיך Giovanni , cc-by
אני לא מסוגלת לוותר על התמונה שציירתי לי בראש על דמותו של אלוהים. אני יודעת שהתמונה הזו לא מקורית, אני יודעת שהיא פשטנית וילדותית, ובכל זאת, מאז ומתמיד הייתה לי תמונה ברורה על איך אלוהים נראה: סבא חביב עם זקן לבן ארוך ועיניים טובות. העיניים הטובות זה הפרט הכי חשוב בתמונה.
הדיבר השני התובע ממני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" הוא הדיבר הקשה לי ביותר, משום שהוא נוגע בחרדה העמוקה ביותר שלי: הגילוי שהמציאות כפי שהיא נתפסת בחושים שלי היא רק חלק קטן מאמת גדולה יותר, שאינה יכולה להיתפס בשום חוש אנושי ובטח שלא בשכל או בהיגיון. הגילוי הזה מפחיד אותי משום שאם יש דברים שאני לא יכולה לתפוס בחושיי או בשכלי, משמע שאני מוגבלת. ואם אני מוגבלת, אז השליטה שלי על החיים שלי גם היא מוגבלת. לכן אני זקוקה לתמונה הזו שיש לי בראש על אלוהים, כי ההיגיון שלי הוא מאוד פשוט: אני אכניס את אלוהים למימדים שהחושים שלי יכולים לתפוס וכך אחזיר לעצמי את תחושת השליטה.
אז מה אכפת לך ריבון העולמים, הרי בסך הכל ציירתי אותך באופן די מחמיא, שרטטתי לך זקן כל כך יפה, פירגנתי לך עיניים כל כך טובות, אז למה אתה מתעקש לקחת ממני גם את התמונה הזו? מה אכפת לך להשאיר לי משהו להיאחז בו?
אבל אני נדרשת לוותר גם על התמונה הזו, משום שהיא גוזלת ממני את החופש האמיתי: החופש לחיות, ללא פחד וללא מאבק. כי האמת היא שאין לי באמת שליטה על כלום ואי אפשר לאחוז בכלום, אבל כל עוד קיימת בראשי תמונה (אפילו תמונה חביבה ומחמיאה שכזו) אני ממשיכה להזין את אשליית השליטה שלי - שהיא מקור כל הפחדים, המאבקים, הקשיים והתסכולים.
ואני נדרשת לוותר על התמונה הזו כי הרצון לשלוט הוא רצון מתוחכם. הוא הרי לא בא ומודה בגלוי שזו האובססיה שלו. "הרצון לשלוט" בא במניפולציות, הוא אומר לי במתק שפתיים: "בואי נפתח בקבוק יין, נשתעשע קצת וננסה לדמיין איך אלוהים נראה, אחרי זה נמחק את התמונה, מבטיח לך". אז אני מתפתה ומשתרעת על הספה ומתחילה לזרוק כל מיני רעיונות, ו"הרצון לשלוט" פוסל את כולן, ופתאום הוא סותם לי את הפה באלימות, משרטט על דף שרטוט מפורט לפרטי פרטים, מדביק לי את השרטוט לפרצוף ואומר לי בבוטות: "ככה הוא צריך להיראות! ומחר אני גם אומר לך איך הוא צריך להתנהג".
זה תמיד ככה. זה מתחיל ב"ככה אני חושבת שזה נראה" ומהר מאוד עובר ל"ככה אני רוצה שזה ייראה" ו"ככה אני רוצה שזה יהיה".
בלי תמונות!
"לא תעשה לך פסל וכל תמונה" הוא דיבר שמתייחס לאלוהות, אבל אני חושבת שהוא נוגע לכל שטחי החיים. ברגע שאני משרטטת לי בראש תמונה של איך דבר אמור להיראות, אני מפתחת לגבי זה ציפיות ודרישות ותובענות ועוברת מתודעה של פתיחות ונוכחות לתודעה של חוסר קבלה ומאבק. זו יכולה להיות תמונה של איך הילד שלי אמור להתנהג, או איך הטיול אמור להתנהל, זה לא משנה. ברגע שיש לי תמונה בראש - אני לא קשובה למה שקורה במציאות, אני מנסה לכפות את התמונה הזו על המציאות. וככל שיש לי יותר תמונות על איך החיים צריכים להיות, כך יש לי יותר מאבקים ותסכולים.
אני חושבת שכל המאבקים בחיים, הם בעצם
מאבק בסיסי אחד: מאבק בהכרה שאין לי שליטה או אחיזה בכלום. לכן, כדי לוותר על כל התמונות שיש לי בראש, אני צריכה לוותר קודם כל על התמונה הראשונה, התמונה המרכזית שהיא מקור אשליית השליטה שלי: התמונה של הסבא החביב עם העיניים הטובות.
אם אוכל להיכנע ולהכיר בכך שיש משהו אינסופי ונשגב מבינתי, שאינו יכול להיתפס בחושיי או בשכלי, אולי אצליח לחיות בשלום עם העובדה שאין שליטה ואין אחיזה. וכשאחיה עם זה בשלום, אוכל לגלות שגם בי יש חלק אינסופי ונשגב, והחלק הזה אינו זקוק לשום תמונה כדי להרגיש ביטחון. הוא פשוט יודע, שאין מה לפחד ואין צורך להיאבק, כי הכל בסדר.
נא להמתין לטעינת התגובות
