ההיתה לנו ברכה? אביתר שולמן מסכם שנה של פרשות שבוע
רבים יחשיבו אותי ככופר אבל גם מבחינתי, יש אלוהים, רק שהוא אינו האלוהים בהא הידיעה. הוא כלל איננו הוא. אביתר שולמן מסכם את השנה ונפרד. פרשת שבוע אחרונה
סבב שלם מסתיים. המעגל, או הספירלה, שבים אל נקודת ההתחלה, כשאנחנו מוכנים, שוב, לשמוע את אות הפתיחה, ה"ב" של "בראשית". גדלנו השנה, אין ספק, והדרך הפכה רחבה, יציבה וברורה יותר. אנחנו רשאים ברגע זה להביט אחורה, לסכם ולנסח את התובנות שהתפתחו במהלך קריאת פרשת השבוע במשך השנה האחרונה.
דרכנו היתה רחוקה מקונבנציונאלית, בזה אין כל ספק. מראש הוצהר על קריאה של פרשות השבוע לאור החוכמה הבודהיסטית ולאור חוכמת המזרח, מהלך שרבים יפקפקו בעצם ההצדקה שלו. ואכן, עבור מי שליבו ומחשבתו מורגלים במבט על התורה הרואה בה דבר אלוהים חיים, הגישה שאימצתי ביחס לטקסט המקראי היתה בוודאי צורמת. רבות דיברתי על סתירות שהכתוב מבטא, על חוסר בהירותו לגבי תפיסתו את האלוהים. לא חששתי לומר כי אבות אבותינו, ובראשם משה רבנו, היו רחוקים מהשלמות שמייחסת להם המסורת העברית. אמרתי גם שיש פער עמוק בין האופן שהדת העברית הקדומה הבינה את עצמה ואת אלוהיה, ובין האופן בו מבינים היום בני "אותה" הדת את דתם, את עצמם ואת אלוהיהם.
יחד עם זאת, לרגע לא הטלתי ספק בעוצמה של הטקסט, ביכולתו לגעת עמוק בתוככי ההוויה האנושית (כולל בתוככי הווייתי שלי). המקרא יודע את סוד הקדושה, ופוגש באופן אמיתי ועמוק את האלוהות. מה שביקשתי לחדש ולרענן זה את היכולת שלנו להקשיב לטקסט הזה, לגעת בסוד עוצמתו, לפגוש את המבט המקורי שלו על העולם. לשם כך, טענתי, אנחנו צריכים להשתחרר מכל מה שאנחנו מאמינים לגבי הטקסט, ולקרוא אותו כפשוטו.
אם תרצו, התייחסתי אל התורה כאל ספר היסטוריה. ביקשתי לקרוא את סיפוריה בצורה הפשוטה והישירה ביותר, מה שהמסורת מכנה קריאת "פשט". מטרתי היתה להשאיר מחוץ לדיון, ככל שאפשר, את כל עולמות הדרש והסוד. לא הייתי מוכן שמילות הטקסט יאמרו דבר אחר ממה שהם מבטאים באופן ישיר וברור. לא רציתי דימויים וסודות שבשורש הקיום. עמדתי היתה כי כל מובן של סוד הינו קריאה של תפיסה מאוחרת, עכשווית, אל תוך הטקסט, ושנכון לנו להתאפק קודם לחיפוש אחר משמעויות פנימיות או נסתרות אלה. לא שאין רווח גדול בפירוש ובחיפוש אחר המובן הפנימי. בוודאי שיש. אך האמנתי שיש ערך גם לניסיון אחר, ניסיון לקריאה ישירה, ממנו נוכל אולי להרוויח את הטקסט עצמו, בצורה נקייה למדי ובלתי מתווכת יחסית. כמובן, שלא ניתן להגיע לקריאת פשט נקייה מכל פירוש, מכל עמדה אישית כלפי הדברים. עדיין, זה מה שניסיתי לעשות, ואני משוכנע שהצלחתי בכך במידה בלתי מבוטלת.
בדרך התגלו הפתעות רבות וגדולות. הסתבר שהיהדות אימצה הבנה אחרת של האלוהות מזו שמוצגת בחמשת חומשי תורה (ובעיקר בארבע הראשונים שבהם), ושהאלוהים של המקרא זכה מאז לעיבודים רבים ששינו את דמותו ואישיותו. הסתבר שלמקרא קולות רבים, ושספריו השונים מאמצים עמדה שונה האחד מהשני ביחס לאלוהות. בין ספר לספר אפשר לראות כיצד האלוהים מתפתח ומשתנה. הסתבר גם שענקי הרוח העבריים היו בני אדם, במובן האנושי והמוגבל של המילה.
אשזור יחד כמה מהתצפיות שהובילו אותי לניסוחן של טענות אלה, דוגמאות מייצגות עבור הפערים בין מה שאני מבין כתפיסה המודרנית המקובלת של האלוהים ובין התפיסה שמציג המקרא. נפתח בספר "במדבר" דווקא, שם אנו פוגשים באלוהים מאוכזב וזועם, הסבור כי בני עמו אינם מקיימים את ציוויו וחוקיו בצורה טובה מספיק. כמעט בכל פרשה הורג האלוהים כמה אלפים מבני עמו, תמיד על רקע מה שניתן להבנה כמשבר אמונה. בעיקר, האלוהים מקנא, מקנא בצורה החריפה והמדממת ביותר. האלוהים אינו מסוגל לסבול את הפנייה של בני עמו אל אלים אחרים, וגוזר עונשי מוות חריפים (המקרה המרכזי קשור באירוע בו בני ישראל "זונים" אחרי בנות מדין, קנאה שמקבלת ביטוי בסוף פרשת "בלק" ובפרשת "פינחס").
מדוע שהאלוהים יקנא, אם הוא שלם ומושלם בתוך עצמו? כיצד יש אלים אחרים לקנא בהם, אם הוא אחד?
הקנאה של האלוהים, האלימות בה הוא נוהג, מציבים שאלה קשה לגבי אהבתו של האלוהים לבניו. גם אם אכן יש ב"ליבו" אהבה, אין ספק שהוא חווה סוג של אהבה נכזבת. האלוהים של ספר "במדבר" אינו נייטראלי, והוא מגיב
מה רחוק הוא האלוהים הקנאי מהאלוהים אותו מגלים האבות הראשונים בספר "בראשית". המקרים היחידים בהם זועם האלוהים של ספר זה הם בסיפור המבול ובחורבן סדום ועמורה. ב"בראשית" האלוהים אינו מוטרד מהאופן בו מתייחסים אליו בני האדם, אלא מהאופן בו הם מתייחסים אחד אל השני. הוא מתבונן בעולמו ורואה יותר מדי רוע. האלוהים של "בראשית" אינו מקנא, ואינו חווה כל תחרות. הוא בכלל אינו מבקש שיבינו אותו ככוח המכונן את העולם, כחזק וכראוי ביותר.
כאשר האלוהים מוטרד מברואיו, מתעוררת שאלה - כיצד הוא, האל אותו אנו מבינים כמושלם, ברא עולם בלתי-מושלם?
התשובה היא כי השאלה אינה במקום, לא מפני שיש לדבוק באמונה ולוותר על השכל, אלא בעיקר מכיוון שספר "בראשית" כלל אינו מבין את האלוהים כמושלם. האלוהים אינו מוצג ככולי, ככל-יכול או כנמצא בכל. דוגמא מייצגת לאופן שבו מבינים סיפורי האבות את האלוהים היא חלומותיו של יעקב. יעקב פוגש את האלוהים, נכון יותר את אלוהיו, בלילה, ברגעי משבר של חייו, כאשר הוא מהוסס ומפוחד. לאחר שרימה את אביו ואחיו, יעקב בורח, וזה הרגע בו הוא פוגש את האלוהים. המפגש אישי, פרטי, שייך לעולמו. האלוהים מרפא את כאבו של יעקב ונותן מנוחה לנפשו. לאחר שיעקב נאבק במשך לילה שלם עם "איש", כנראה מלאך, ולאחר שגבר על נציג האלוהים, יעקב אומר כי "ראה את אלוהים פנים אל פנים". אין זה אל בלתי נראה, נשגב ובלתי-מושג. אין כוחו בלתי-מוגבל. יעקב סבור כי פגש את האלוהים בצורה הישירה והברורה ביותר שניתן, פנים אל פנים.
בספרים "שמות" ו"ויקרא" מתפתח האלוהים עד למצב בו אנו פוגשים בו ב"במדבר" וב"דברים". הוא הופך מודע ונוכח יותר, ומרגיש עצמו בצורה חזקה יותר כמוביל וכרב עוצמה. חשוב לו להראות שהוא הכוח המנחה את המציאות, כי הוא הקובע סדרי עולם וכי ביכולתו לכופף את חוקי הטבע. הוא מבקש כעת להיות אל של עם. בשלב כלשהו בדרך, האל מגלה את סוד הציווי. הוא דורש שבניו יעשו את דברו. שוב אנו מגלים כי האל איננו מנותק. הוא אינו בלתי נגוע! האלוהים רגיש, פגיע וזקוק. חשוב לו מאוד לקבל אהבה, שיעבדו אותו ויקיימו את חוקיו. מדובר ביחסים דו-כיווניים, בהם שני הצדדים נותנים ובהם שניהם מקבלים.
בספר "דברים" מתווה משה את דרכו הרוחנית של עמו, ומציג את הבנתו את האלוהות, הבנה שצבעה את האופן בו אנו מבינים את האלוהים בחומשי התורה הקודמים. למשה ברור שמדובר באותו האלוהים ממש, שיש המשכיות מלאה בין האלוהים שחווה ופגש ובין האלוהים שפגשו אבות אבותיו בארץ כנען. משה מוליד את ההבנה כי האלוהים "אחד", מושג שנפקד מארבעת חומשי התורה הראשונים. תפיסת האחדות היא תחילת הדרך אל עבר המובן המופשט והמושלם שאנו מרגישים שהאלוהות מקיימת. כפי שאמרתי (וכאן אני מביא רק את תמצית תמציתם של הדברים), תפיסה זו אינה אופיינית לספרי התורה הראשונים.
משום מה, רבים יחשיבו אותי ככופר. הטלת הספק לגבי מוחלטותו של האלוהים, לגבי שלמותו ואחדותו המלאים, מובנים כגורעים מדמותו, כפגיעה בו וכחוסר הגשמה של "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך". אם מישהו לא משתכנע שקריאתי תמימה, אז ניחא. אך נניח והיא כן – האם החיפוש הבלתי מתפשר אחר קולה של התורה, אחר דמותו של האלוהים, אינה כלולה באהבת האלוהים, בדרך ש"הוא" התווה?
במיוחד, קשה לקבל את המופשטות שמיוחסת לאלוהים, את המוחלטות שהוא אמור לגלם. אלוהים שכזה סותר את כל חווייתנו, שהרי מציאותנו אינה מוחלטת. אולי דווקא כאשר אנו מאפשרים לאלוהים לרדת אל האדמה, זה הרגע בו אנו נותנים לו את מקומו האמיתי?
במשך הדרך, טענתי כי קרח ועדתו, מנהיגי העדה שכפרו במנהיגותו של משה רבנו, הציבו אתגר רוחני עמוק וממשי אל מול משה ואלוהיו, אתגר שלא זכה למענה. הם אמרו למשה ואהרון "ומדוע תתנשאו על קהל ה', שהרי כל העדה קדושים ובתוכם ה'". קרח ואנשיו דומים למורי הקבלה והחסידות, הרואים שורש רוחני ואלוהי בכל אדם, בו הם מבקשים ממנו לדבוק ושאותו עליו להחיות. משה אינו עונה על קושייתם של קרח וחבריו, ומעדיף שהאלוהים יוריד אותם שאולה בעוד אחת מהצגות כוחו העצום. ואני תוהה, בקריאת הפשט, האם רבים לא יצדיקו היום את קרח? האם הדרך שמתווה משה אכן מיושמת עדיין, האם איננו מעדיפים מפגש אישי וישיר עם הכוח הרוחני אותו אנו מזהים ושאותו חש ליבנו?
אין ברצוני לסיים בטיעונים פילוסופיים, אותם פרשתי במהלך הקריאה השבועית של הפרשה. ברמה הפשוטה ביותר, ברמת האהבה, אני באמת תוהה אם האלוהים שאותו מצאתי במקרא – האל הפרטי, הגחמני, שהוא צילה וצלמה של הוויית האדם – אינו ממשי, מספק ואמיתי יותר. איננו חיים בעולם מופשט, ועולמנו רווי באנושיות מוגבלת. האמונה באלוהים המוחלט, המושלם, נראית כניסיון עקר לקפוץ החוצה מעבר לעצמנו, להתגבר על המבנה הבסיסי של עולמנו. גם מבחינתי, יש אלוהים, רק שהוא אינו האלוהים (בהא הידיעה), הוא כלל איננו הוא.
מעניין כי פרשת "וזאת הברכה", האחרונה בפרשות התורה, מדגישה את המימד האנושי בחוויה הדתית. רגע לפני מותו, מברך משה את קהלו. הוא עובר משבט לשבט, ולכל אחד מהשבטים נותן ברכה ייחודית המתאימה לו. לאחר נאומו הארוך הנמשך לאורך כל ספר "דברים", משה כמו מראה שמשמעות הדברים היא על הקרקע, היכן שחיים בני ובנות האדם.
אני מודה מקרב לב לכל מי שקרא, והקשיב, וחשב, והרגיש.
נא להמתין לטעינת התגובות
