מי יהיה לנו, הכופרים, לאלוהים?
אני עצמי איני אחד, עולמי אינו אחד, וגם האלוהים אינו אחד. אביתר שולמן על המורשת הרוחנית הבעייתית שהותיר לנו משה רבנו. פרשת וילך
הבה נודה על האמת: יש חסרון גדול בפרשת שבוע מהסוג שאני כותב. חסרון זה נולד מהעובדה שאינני מניח מראש שדבר הכתוב הוא האמת העירומה, המלאה, לגבי הקיום. אינני מקבל כמובן מאליו שמשה רבנו הוא גדול האנשים שחיו מאז שחר האנושות, האדם שהגיע למפגש הקרוב והאינטימי ביותר עם האלוהים. גם איני מניח מראש שאלוהים מהסוג שהכתוב מדבר עליו הוא בורא העולם והמצע הרוחי או החומרי של הקיום.
המחיר, כאמור, אינו מבוטל: במצב זה, הרבה מהקסם מתפוגג, ואיני יכול להפליג בדמיוני ולצייר את תמונת גדלותו של משה, או את נסתרי ההוויה האלוהיים. איני יכול להניח שעם ישראל ישר ונכון, או לחלופין שהוא חוטא בכך שהוא אינו מפתח מדרגה גבוהה ויציבה מספיק של אמונה. אני אפילו לא זכאי לצאת מנקודת הנחה שהרעים הם רעים (בלעם, פרעה, קרח ועדתו, מבצעי חטא העגל), ושהטובים הם טובים (משה, אהרון והאלוהים). חלקים עצומים מהסיפור הסטנדרטי אינם נגישים לכתיבה שלי, ותובנות מרכזיות אינן שייכות לצורת המחשבה שלי.
אני מרגיש שיש יסוד מאוד משחרר בקריאת הדברים מהסוג שאני מבצע, אבל אני מודע גם לאובדן. מה אנו רוצים וזקוקים לשבת יותר מאשר מבט קרן אור דקה החודרת אל נבכי הקיום, כפי שמדמה אותה התודעה היהודית? כאשר החיים כה עמוסים וקשים, האם לא מגיעה לנו מעט הקלה רוחנית, מעט השראה מההתרפקות על הדרך שהתוו מייסדי עולם הרוח העברי הקדמון? מדוע איני מאפשר להסתפק בדרך הזו בה התחיל המקרא, ושאותו פיתחו, או הסבירו, חכמי ישראל בעלי הלבב לאורך הדורות?
לא רק אובדן, אלא גם סבל יש בדבר. תחושת ההתרוקנות המלווה את ניפוץ המטאפיזיקה המקראית מותירה אותנו לפעמים בלא כנפיים. לא ברור תמיד מה אנו מקבלים כאשר אנו מפקפקים ביסודותיו של ארמון החול היהודי הנפלא. אנו נותרים לרגע בלי קהילה, בלי תמיכה, ובלי משענת. ברגע זה אני עוד נדרש לקרוא את מתקפותיהם הגחמניות של הטוקבקיסטים, שכלל לא ירדו לשורש דעתי, ושרואים בי כופר בעיקר עוד קודם פציתי את מקלדתי. כל מי שמעז להטיל ספק בגדולתו הטוטאלית של משה רבנו - הרי ברור שהוא לא מבין דבר. מי שאינו מבין שהאלוהים ברא את הקיום - ודאי ששכלו רפה ועיניו כהות מלראות. טמבל!
ובכל זאת, לא אוותר בקלות. יש מי שיכיר בעובדה שהיהדות סובלת מקוטביות מבנית: לצד הגבהים אליה נוסקת לעתים התודעה היהודית, לצד דקויות האמונה והאור הצלול בו נוגע החיזיון המדמה את האלוהים, יש סבל לא מבוטל בדרך זו. לא רק סבל, אלא גם מוגבלות עמוקה. עם לבדד ישכון, ויש יותר מדי טובים ורעים בסיפור הזה. לא לחינם שרדה היהדות דרך ארוכה כל כך של מאבק, שכן היא תמיד העמידה עצמה במאבק. תמיד יש אמונה שלא התגשמה מספיק, וזרים שאינם מסוגלים כלל לדעת את האמת. רק עם הסגולה הוא סגול, וכל האחרים חיים בטעות.
בשבועות האחרונים אני שב ומפרט את הבעייתיות במבט היהודי על האלוהות, בעייתיות שאני מאמין שבמידה רבה נולדה בינות לפסוקיהן היפים של פרשות ספר "דברים". נסכם את הדברים קצרות, ונפתח אותם קמעה: בספר "דברים" מסכם משה רבנו את המבט שלו על הדרך הרוחנית אותה התווה. קולו של הטקסט, עמדתו הרוחנית, שונים מאוד מהקול שביטאו ארבעת חומשי התורה הראשונים. ספר "דברים" הוא הראשון שמבטא את האמירה שהאלוהים הוא אחד. יחד עם גילוי האחדות, הכתוב מדבר על אלים רבים אחרים, שעל פניהם יש להעדיף את האלוהים האחד. הטקסט ממשיך וטוען פעמים רבות מספור, כי מי שילך בדרכו של האלוהים האחד ידע טוב ושפע, ומי שילך בדרך אחרת ייפול לעולמות של כאב ומחסור (זה מתייחס אלי...).
הנה נולדה הקוטביות, קוטביות שאולי נולדת מהקונפליקט הפנימי שחווה משה רבנו
אפשר להבין את תסכולו של משה רבנו ברגע רגיש זה של חייו, רגע לפני המוות. אך חבל שהוא מותיר אותנו עם מורשת רוחנית בעייתית וקונפליקטואלית שנולדת מכאבו הוא: המאבק הפנימי שלו הפך להיות המאבק היהודי היומיומי, בין האדם לעצמו ובין העם היהודי לשכניו. משה מבצע הנגדה חריפה ותהומית בין האור לחושך, האלוהי והשקרי, הטוב והרע. הוא מודע לעוצמת הכוח האלוהי, אך מתכחש למחירים שכוח זה גובה. משה דורש לדבוק במה שהוא מגדיר כטוב וכאמת, ולזנוח ולהדחיק את כל מה שהוא מכנה רע ושקר. אין יותר מקום לספק, לשאלות, לתהייה פנימית. יש ציווי מחמיר אותו יש לקיים. זו הדרך של משה להדחיק את השאלה אם הוא עצמו לא טעה בדרך בה הוביל את עם ישראל. ברגע זה שהוא מסכם את דבריו, הוא נאלץ להתכחש לכאבו, והופך אותו סמל לקללה.
כאן, אכן, נולד הקונפליקט היהודי, מאבק פנימי שאני רואה בפרשות השבוע שלי ניסיון קטנטן לעשות צעד בדרך לריפוי שלו. טענתי פשוטה – יש יסוד מטעה באופן בו מדבר ספר "דברים" על האלוהים, יסוד המנחה גם את האופן בו אנו ניגשים לקרוא את ספרי התורה האחרים. עם ישראל אימץ את הציווי "שמע ישראל ה' אחד". ברגע שהוא קיבל את האחד, הוא "זכה" בדואליות, שכן צריך "הכל" – הרבה דברים – על מנת שהם יהיו אחד. בעיקר, החוויה האנושית אינה נאמנה למבט האומר שהכל אחד. עולמנו מורכב, תובעני, ובנוי על יסודות שונים הנמצאים בתחרות. גם אני, שטוען כנגד התפיסה היהודית את האלוהות, מאמין בה, לצד העובדה שברור לי שהיא מוטעית. אני חי תוך רגשות סותרים לגבי הדברים היקרים לי בחיי – למשל, עוצמות הכעס שאני מפתח כלפי אשתי, מתקשות לחיות עם אהבתי הגדולה ומחויבתי העמוקה כלפיה. אני עצמי איני אחד, עולמי אינו אחד, וגם האלוהים אינו אחד.
בתור דימוי, יפה לדבר על האלוהות כטוב שבעולם, על מנת שנתקן עצמנו ונכוון עצמנו אל הטוב יותר, הבריא יותר, הרגיש והאוהב יותר. אך להפוך את הדימוי לדבר שיש לעשות כל מאמץ להאמין בו, מאמץ היוצא כנגד הטבע האנושי הבסיסי ביותר, זה כבר סוג של מחלה. האדם אינו יכול להאמין באלוהים בלבב שלם, שכן האלוהים הוא תמיד דימוי, תמיד חלק מכוח המחשבה האנושי. האלוהים הוא סוג של פרשנות, ותמיד יהיו חלקים שלנו שלא יקבלו את הפרשנות.
דוגמא מופתית היא "עם הסגולה". העם העברי הוא כביכול טוב יותר, מפני שהאלוהים הטוב ביותר בחר בו. אבל יש עמים אחרים, ולהם יש אלים אחרים, ולחשוב שהם נחותים בגלל שהאלוהים שלהם פחות גיבור זה לשים את עצמך במאבק. יתירה מזו, עם הסגולה לעולם אינו סגול באמת, שהרי הוא אינו מפתח לעולם אמונה שתשביע את לבבו שלו ואת רעבון אלוהיו.
כיצד ניתן להאמין בדבר אינסופי? איננו מסוגלים כלל להעלות דבר כזה בדמיוננו!
מעניין שפרשת "וילך" כמעט ומתוודה על כך שיש ממש בצורה בה אני מבקש להשלים את דברו של הטקסט העברי ולרכך אותו. תחילה, פרשה קצרה זו (הקצרה בפרשות התורה) מתארת מספר פעמים את העובדה שהכתוב מהווה דברי שירה. מה שהטקסט מצהיר עליו באופן גלוי זה שמשה אינו כותב את הדברים בהר סיני, אלא באותו היום שהם נאמרים: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל". קודם לכן ציווה האלוהים "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". דברי השירה הספציפיים הללו מתייחסים לפרשת "האזינו", הפרשה אותה נקרא בשבוע הבא. אך באופן כללי יותר, כמעט כל ספר דברים הוא סוג של שירה קדושה. כמובן שאין דרך להוכיח זאת, אך יש כאן רמז חזק לכך שספר זה מהווה דברים שחיברו משוררים עבריים בזמן מאוחר יותר לתקופת המדבר.
לצד תיאור הטקסט כדברי שירה, פרשה זו גם מציגה חזיון מר לגבי עתידו של העם העברי. האלוהים חוזה שלאחר מותו של משה "יזנה" העם אחרי אלוהים אחרים. ביום הזה, מבטיח האל, הוא יסתיר פניו ויעזוב את עמו.
כיצד משוכנע "האלוהים" כי בניו יעזבו אותו? אם הוא האמת העירומה, מדוע אין הם, עם הסגולה, משכילים לראות אותו? האלוהים של פרשת "וילך" כמו מודע שכל עוד הוא מוגדר כאלוהים, הוא מאבד את אלוהותו. כאשר האלוהות מונגדת לדבר אחר שאינו אלוהים, טבעי שבני האדם "יזנו", או במילים אחרות יחפשו גם אחר מה שמשלים את הגדרת האלוהים. רק כאשר האלוהים הוא הבריאה עצמה, הברכה והקללה גם יחד, יוכלו בני האדם ללכת בדרכו בצורה נאמנה, שכן רק דרך שכזו תהיה נאמנה לטבעם. כל עוד יש נכון ולא נכון, האלוהים מצטמק. מדוע ירצה האדם, כיצד יוכל, להאמין באלוהות מוגבלת וקונפליקטואלית בהגדרתה?
נא להמתין לטעינת התגובות
