דגם חדש של אלוהים
ליבנו ותודעתנו הם שיוצרים את המציאות אבל אין לנו שום שליטה עליהם. אותו כוח פנימי עמוק בתוכנו, מעבר לשכל, שאין לנו עליו שום אחיזה – אני מציע לקרוא לו אלוהים. פרשת השבוע של אביתר שולמן
פרשת "עקב" מבוססת על שורה של הבטחות הניתנות לבני ישראל, המבשרות על שלל הטוב שעתיד לבוא עליהם אם ישמרו את מצוותיו של האלוהים כאשר יחיו בארץ כנען. לקראת סוף הפרשה מופיעה אחת מהברכות היפות במקרא:
"והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלוהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. ונתתי מטר ארצכם בעיתו, יורה ומלקוש, ואספת דגנך ותירושך ויצהרך. ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת".
לאחר המילים היפות, ניתנת אזהרה לסרים מדרך האלוהים:
"הישמרו לכם, פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים והשתחוויתם להם. וחרה אף ה' בכם, ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תיתן את יבולה, ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם".
הכתוב ממשיך ומציע כיצד יש לנהוג בכדי להבטיח יישום נכון של הציווי האלוהי:
"ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם, וקשרתם אותם לאות על ידיכם, והיו לטוטפות בין עיניכם, ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם, כימי השמים על הארץ".
הדברים מבטאים תובנה עמוקה וחשובה: האופן בו האדם ינהג, האופן בו ינהג לבבו, יחסו הפנימי אל מציאותו, הם שיקבעו את סדרי הטבע. כאשר האדם יהיה מלא אהבה בכל ליבו ונפשו, לא יחסר לו דבר. האדמה והשמים יניבו לו שפע שיספיק לו ולכל באי ביתו, והטבע יתנהג בצורתו המיטיבה. זהו אולי חוק הטבע החשוב ביותר, הקובע כי יש קשר הכרחי בין האופן בו אנחנו הווים ובין האופן שבו מתנהג עולמנו.
למרבה הצער, הדברים אינם כה פשוטים, שכן - יש להודות! – ליבנו אינו מלא אהבה (או לפחות, ליבנו אינו מלא רק באהבה, יש בו גם לא מעט לכלוך). יתרה מזו, הכתוב מבקש מאיתנו לא רק לחיות באהבה, אלא לחיות באהבה כלפי האלוהים. גם בכך אין די, והכתוב דורש מאיתנו לעבוד את האלוהים בכל ליבנו ונפשנו. רק אז, הוא קובע, תבוא עלינו הברכה.
אם היינו יודעים את האלוהים, אזי שלא היה קושי אמיתי בדבר. במצב זה היינו יכולים להגשים את תקוותינו ואת תקוות האלוהים ולפנות אליו בלבב שלם ומושלם. אך אפילו הצדיקים הגדולים ביותר יודו שהם אינם רואים את האלוהים "שחור על גבי לבן". אלוהים אינו מסוג הדברים שרואים בעיניים, שכולם מסכימים לגבי קיומם. אלוהים אינו עץ או דלי, שאפשר להצביע עליו ולהגיד "זה". אלוהים הוא חמקמק, נסתר, פנימי, מרוחק, ובאופן בסיסי בלתי ניתן לתפיסה. כיצד, אם כך, נאהב אותו? כיצד נוכל בכל לבבנו ובכל מאודנו לבצע את ציוויו, כאשר לעולם אין ביכולתנו להשתחרר מספק יסודי לגבי קיומו? כיצד לא יהיה לנו ספק לגבי דבר שאיננו פוגשים לעולם באופן מוחשי, לגבי מה שהוא תמיד סוג של היסק, פירוש או מושא אמונה?
"זה עצם העניין" יאמרו המאמינים: "הצורך הוא באמונה העוברת מעבר לגבולות הרציונאליות. זוהי בדיוק אהבת הלב השלמה אותה מבקש האלוהים, זו שעוברת מעבר לגבולות השכל, שאינה ניתנת להשגה ולהגדרה, שנוסקת על כנפי הידיעה הפנימית בדבר המהות האלוהית".
ואני אומר: זה לא עצם העניין, זה עצם בגרון. הדחייה של המבט הרציונאלי מהווה חלום שמרחיק אותנו מעצמנו. אנחנו אנשים חושבים, חובבי מילים ומושגים, ואין בכוחנו להתחייב בליבנו על מה שאין לנו בטחון בו. כאשר אנו מתבקשים להאמין בדבר שלא ניתן להשתחרר מהספק כלפיו, אנחנו מכניסים את עצמנו למלכודת ולקונפליקט פנימי בלתי פתיר. זוהי הדרך בה אנו חוסמים את היכולת לפתח אהבה שלמה.
נגדיר תחילה את מה שאנחנו מסכימים לגביו: יש יסוד רוחני לקיום. כאשר נאהב, כאשר נדע לשים את האחר קודם
השאלה היא כיצד אנחנו מפרשים ומבינים את הקשר בין פנימיותנו ובין עולמנו. פירוש זה הוא חשוב שכן הוא שיקבע כיצד ניגש למלאכת פתיחת הלב.
משה רבנו פרש את הדברים כך: "שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד". לדבריו, ישנו אלוהים כולי ואחדותי, השולט בעולם, ושמסוגל לגרום לגשם כאשר הוא חש שאוהבים אותו מספיק. כשלבם של בני ישראל מלא אהבה כלפיו, והם עובדים אותו במרץ, האלוהים נינוח ורגוע, והוא דואג לכך שהטבע ייטיב עם האדם. אם בני ישראל יפנו מדרכו, האלוהים יביא לחורבנם.
יש בעיות עמוקות עם הפירוש שמשה מציע לרוחניות הקיום. משה מנסה לכפות את אחדות האלוהים על מציאות רוחנית בה האמינו בקיומם של אלים רבים. אם האלוהים מושלם, מדוע הוא זקוק לאהבתנו, ומדוע חורה אפו כאשר אנו פונים אל אלים אחרים? כיצד יש אלים אחרים אם הוא האל היחיד? וחשוב מכך הרבה יותר - האלוהים האחד אינו מתיישב עם העולם המורכב, המותנה והמבולבל בו אנו חיים.
פשוט יותר אם נאמר שאין כל הבחנה מהותית בין עולמנו הפנימי למציאות החיצונית, שהעולם הוא ביטוי למידת אהבתנו. פשוט יותר לומר שהעולם מגיב באופן טבעי לאהבתנו ולפנימיותנו, מאשר להכניס את האלוהים בתווך כמעין פקיד שמסדר את העולם בהתאם לאיכות לבבנו. המציאות מגיבה לתודעה, חיה ונושמת אותה. כפי שאנחנו הווים, כך נוהג עולמנו.
יוצא שהאלוהים מבלבל את התמונה, מבלבל את הבנת המהלך הפנימי שלנו, מקשה על פיתוח איכות פנימית מיטיבה. האלוהים מבקש שנאהב "אותו", שנעבוד "אותו" בכל נפשנו ולבבנו. אך איננו יודעים אותו, וגם לא נוכל לדעת אותו לעולם שכן אחדותו איננה אפשרית ביחס לעולמנו. במקום להתרכז בפיתוח איכותנו הפנימית, עלינו לפתח איכות פנימית ביחס למהות אלוהית נשגבת ובלתי אפשרית. מדוע לא מספיק לבחון בעוז, באומץ ובנחישות את מעשינו ואת הלכי ליבנו?
פרשת "עקב" מציבה ברגע זה קושיה. לאחר תיאורו של משה את נפלאות דרכיו של האלוהים בהוליכו את בני ישראל במדבר, הוא מגדיר טעות יסודית בהבנה שיכול האדם לפתח אל מול העוצמה האלוהית: "ואמרת בלבבך, כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". כמזור להלך מחשבה קלוקל שכזה מציע המנהיג: "וזכרת את ה' אלוהיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל, למען הקים בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה".
השאלה הנשאלת היא אם איני חוטא באותה הטעות שמגדיר משה, כאשר אני סבור שבכוחו של האדם להשפיע על העולם כדי שירד גשם ויבוא השפע?
וודאי שלא, והסיבה לכך היא הקושי האמיתי בו הווים חיינו: איננו שולטים באמת על ליבנו ותודעתנו, ואנו רחוקים מלהיות אהבה צרופה. רגע אחד אנחנו מדמיינים את פסגת הטוב והטוהר, וברגע הבא זועמים על מישהו שחותך אותנו בכביש או אולי על אחד מהאנשים הקרובים לנו ביותר (אותם אנו הכי "אוהבים"). לתודעה תהומות אינסופיים, ומציאותנו הפנימית מורכבת ומותנית. איננו רואים את עצמנו במבט מפוכח וכן. לכן, אין לנו באמת שליטה וכוח, ואין בידינו העוצמה ליצור מציאות. העובדה שהעולם הוא אנחנו, אינה קובעת שאנו יכולים לעצב אותו כרצוננו.
לכוח הפנימי שלנו, בו אין לנו באמת שליטה, אני מציע לקרוא "אלוהים". האלוהים הוא אנחנו פנימה, עמוק עמוק, מעבר לכוח ההבנה של השכל. הוא הכוח המניע, היכולת שלנו ליצור עולם, לגשר בין פנימיותנו ובין הטבע. האלוהים הוא הווייתנו, ההווייה הקובעת מציאות.
אין זה אלוהים אחד, אלא אינסוף אלוהימים, או אינסוף אלוה-ים. בכל שבריר שניה יש בנו פנימה אלוה, שהוא הכוח היוצר את עולמנו ביחס להווייתנו הפנימית, בהתאם לאיכות לבננו ולאהבתנו. "הוא" יוריד לנו כמידת אהבתנו. אך אין "לו" צורך בכך שנאהב "אותו". מספיק לו שנאהב, שהרי האהבה הזו היא שתיצור את קיומו ואת דמותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
