כשאלוהים כותב שירה: פרשת האזינו
פרשת "האזינו" הינה שירת אלוהים צרופה, דברי שירה אותם חיבר האל, המבטאים בצורה תמציתית את המבט שלו על היחסים בינו ובין האדם. פרשת השבוע
לקראת סוף הפרשה הקודמת ("וילך") ציווה האל את משה לרשום את דברי השירה הללו וללמד אותם את בני ישראל "למען תהיה השירה הזאת לעד בבני ישראל". שירה זו משמשת, אם כך, כעדות עבור האדם לגבי טבעו של האל ולגבי תבנית היחסים אותה הוא מבקש שתתקיים בינו לבין בניו ובנותיו.
דבריו של האלוהים נעים בטווח שבין המציאותי לאידיאלי, בין ההגשמה המלאה של האהבה ההדדית, לבין מציאות בה האדם והאל נמצאים במאבק ובמרחק האחד מהשני. השירה יפהפייה ועמוקה, וקשה מאוד להבנה. במילים דחוסות במיוחד, שרבות מהן היו מאתגרות גם את אליעזר בן יהודה ואברהם אבן שושן, מספר האלוהים את סיפורו. מפאת יופיים של הדברים, ומפאת הקושי שלהם, אפתח בתקציר רווי בציטוטים:
"האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי. יערוף כמטר לִקְחִי, תיזל כטל אמרתי..." פותח האלוהים בדברי הלקח שלו, וממשיך לתאר את הווייתו הוא: "הצור תמים פועלו, כי כל דרכיו משפט. אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא". האלוהים מדמה עצמו לסלע: מוצק, שלם ואמין. דרכו ישרה ונאמנה, תמימה למשעי. לעומתו, בניו הם בעלי מום: "דור עיקש ופתלתול", חסרי אמונה שאינם מצליחים להגשים את דרך הישר. על כן שואל האלוהים "הל-ה' תגמלו זאת? עם נבל ולא חכם, הלוא הוא אביך, קָנֶךָ, הוא עָשְךָ ויכוננך!".
הסיפור מתחיל בפער, בכאב של האלוהים על שבניו אינם מכירים לו טובה מספקת. בהיותו אמין כסלע וישר כמשפט צדק, עמו נבל ולא חכם. האל מבכה על הרעה שגומלים הבנים לאביהם, למשענתם, למי שעשם. כאן עובר האלוהים לתיאור היסטורי של הבחירה שלו בבני ישראל:
"זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויַגֵדְךָ, זקניך ויאמרו לך. בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". האל מזכיר כיצד יצר את העמים כשמטרתו היתה להביא לטובת בני ישראל. כאן הוא אומר דבר מדהים ביותר: "כי חֵלֶק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו". האלוהים מצהיר כי עם ישראל הוא חלק ממנו, כי הם הנחלה שלו, ביתו. נחזור לדברים אלה בהמשך.
בינתיים האל ממשיך לתאר כיצד מצא את עמו: "בארץ מדבר, ובתוהו יְלֵל ישימון", והוא ממשיך ומספר כיצד פעל למענו: "יִצְרֶנְהוּ כאישון עינו, כנשר יעיר קינו, על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו, ייקחהו יישאהו על אברתו". לאחר המפגש הראשוני, האבהי והרך, עם בניו, האל מרומם את עמו ומזין אותו: "יאכל תנובת שדי (שדותי), ויִנִקֵהוּ דבש מסלע, ושמן מחלמיש צור. חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים ואילים... ודם ענב תשתה חָמֶר (יין)". אך למרבה הצער, העם אינו מעריך את האלוהים על היותו מקור השפע שלו. שמן, שבע ומגרגר הוא נוטש אלוהיו: "ויְנַבֵל צור ישועתו". העם זובח לאלים אחרים ומעורר כעס וקנאה אצל האלוהים. הוא שוכח את מולידו את עושהו: "צור ילדך תשי, ותשכח אל מחוללך".
האלוהים כועס, ומחליט להגיב ("וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו"). הוא יסתיר פניו מהם, ויביא עליהם פגיעה: "כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית, ותֹאכַל ארץ ויבולה, ותלהט מוסדי הרים". האלוהים מפליג בתיאור הפגיעה בבניו:
"מְזֵי רעב ולְחֻמֵי רשף וקֶטֶב מרירי, ושן בהמות אשלח בם עִם חמת זוחלי עפר. מחוץ תְשַכֶל (תשכול, מלשון שכול) חרב וּמֵחֲדָרים אימה, גם בחור גם בתולה, יונק עם איש שיבה... אשביתה מאנוש זִכְרָם!"
כשהאלוהים מרסן את זעמו, הוא עושה זאת רק מכיוון שחורה לו שהעמים אותם הביא בכדי להגשים את החורבן לא מבינים שהוא מקור כוחם: "פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת. כי גוי אובד עצות המה, ואין בהם תבונה". האלוהים שופט אותם בחומרה, ומבקש להתנקם בהם. המניע שלו לנקמה מרתק ביותר: "כי ידין ה' עמו, ועל עבדיו יתנחם". מתעוררת באלוהים אהבתו העמוקה לבניו, והוא מבקש לגונן עליהם ולהצילם. יחד עם זאת, הוא רוצה להבהיר לעמים האחרים את כוחו ולהראות להם כי האלים שלהם לא יוכלו להגן עליהם למולו: "ראו עתה כי אני אני הוא (האלוהים) ואין אלוהים עמדי (לצידי, לנגדי). אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא, ואין מידי מציל". האלוהים מצהיר כיצד "אשיב נקם לצרי, ולמשנאי אשלם. אשכיר (מלשון שכרות) חיצַי מדם, וחרבי תאכל בשר...". לבסוף שב האלוהים ומסכם את דבריו בהצביעו על הצורך שלו לפעול למען בניו: "כי דם עבדיו ייקום ונקם ישיב לצריו, וכיפר אדמתו עַמו".
העיקר הוא בביטוי
נולדת תמונה חדשה של היחסים בין האדם לאל: שניהם נמצאים בתהליך. שני תהליכים מתרחשים במקביל – בין האדם לעצמו, ובין האלוהים לעצמו. שתי התנועות קשורות זו בזו, אך מתקיימות גם בתוך עצמן. האדם נוטש את האלוהים שכן השפע בו הוא היה נמצא היה גדול מדי. האלוהים שב אל האדם גם כאשר זה האחרון לא עשה דבר שיצדיק זאת.
היחסים הדו-סטריים בין ישראל והאלוהים משנים את תפיסתנו לגבי האלוהות. האלוהות אינה מופשטת, מנותקת, שלמה בתוך עצמה. ראינו ביטויים שונים של עקרון זה בפרשות רבות השנה: האלוהים כועס ומקנא, ואף מאבד את דעתו ממש אם לא מקיימים את מצוותיו. כאן הביטוי עמוק ושלם יותר: זהו רצונו הממשי של האלוהים, זה טבעו, זו זהותו – לשאוף אל בניו. בניו הם חלק ממנו, הוא איננו מבלעדיהם, אבל הוא עדיין נפגע מהם ומתרחק מהם. הוא שב אליהם מרצונו הוא, מכוח משיכתו הפנימית, בלי כל קשר למעשיהם ועמדתם הפנימית כלפיו. האלוהים, בתוך סיפורו הוא, שב אל בניו.
במקביל, נראה כי האדם אינו דווקא פועל נכון כאשר הוא פונה אל האלוהים, או חוטא כאשר הוא מתרחק ממנו. האלוהים עשוי לפנות אל האדם, להיטיב איתו, גם בלא כל פעולה של האדם שתצדיק זאת. האדם לומד את דרכו. עליו לגלות את פתלתלות ליבו ולנקוט עמדה למולה. הוא עושה זאת בקצב שלו, והאלוהים יחזור אליו גם אם ישוב ויטעה לנצח. נכון לו לא לסור מהאלוהים, אכן אין לו ברירה אלא לעשות זאת.
זכרונו של יום הכיפורים טרם פג, ובהקשר זה, מילות הסיום של שירת "האזינו" מאוד נוגעות. הכתוב מדבר על כפרה, על המצב בו האלוהים מכפר על אדמתו ועל עמו. מדוע הוא כיפר עליהם? כיצד איפשר להם את הכפרה? לפי פרשת "האזינו", הכפרה נולדה מצורך פנימי של האלוהים בעמו. המודל הדו-סטרי מלמד אותנו דבר לגבי כפרה – איננו צריכים רק להכות על חטא, להתבשם מתחושת האשם. ביכולתנו למשוך אלינו את האלוהים, לסייע לו בתהליך שלו ולעורר את רצונו לאהוב, להיטיב ולסלוח. אם נדמה את האהבה, את הישר, את האמיתי לנו, האלוהים ייתן בידינו כפרה, ואולי אף יתחיל לדמות בעצמו את השפע אותו יביא אלינו.
נא להמתין לטעינת התגובות
