שמע, ישראל, ה' אחד: האם אכן אלוהים אחד הוא
דווקא כאשר האלוהים הוא אחד - הוא הולך לאיבוד והופך בעצם לפנטזיה. האלוהים שאינו אחד, שהוא אחד מבין רבים, הוא אל ממשי שניתן לפגוש ולצמוח מתוך המפגש איתו. אביתר שולמן תוהה כיצד יש אלוהים אחרים אם "אין עוד מלבדו". פרשת ואתחנן
"שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד": פרשת "ואתחנן" מציגה את הדיבר הכמעט נצחי הזה, בו מבטא משה רבנו את הבנתו את האלוהות. הבנה זו התקבלה זה מכבר כביטוי התמציתי והעקרוני ביותר לדמותו וטבעו של האל העברי, והפכה לסמל ולדגל של הדת היהודית. אך האם התורה אכן סבורה שהאלוהים אחד הוא, והאם ההיגד העוצמתי "שמע ישראל" אכן יכול להיחשב כנאמן לאופן שבו אבות אבותינו הבינו את האלוהים?
מפתיע לגלות שהאמירה "שמע ישראל..." היא הפעם הראשונה שהמקרא מתייחס אל האלוהים כאחד. בספרי בראשית, שמות, ויקרא ובמדבר, אין ולו התבטאות אחת המתארת את האל כאחד. הסיבה לכך, לדעתי, היא שכותבי ספרים אלה אכן לא הבינו את האלוהים כאחד.
רבים מבינים את ספר "דברים" כספר שנכתב מאוחר יותר מארבעת הספרים האחרים, ולמרות שאין בליבי לקדם עמדה זו, היא בהחלט מהדהדת עם האפשרות שספר זה מכיל תפיסה שונה של האלוהות. ספר "דברים" מבטא את קולו של משה רבנו, והספר הוא למעשה נאום ארוך בו מנסח המנהיג הגדול את צוואתו הרוחנית. בין אם הספר נכתב מאוחר יותר או לא, הוא מתייחס בצורה אחרת לשאלה מיהו ומהו האלוהים.
קודם שנמשיך, חשוב לי להבהיר את עמדתי. אני מודע לעובדה שיש ביהדות טעם מתוק ומיוחד הניזון מההבנה שהאלוהים הוא לא רק אחד אלא גם האמת האחת. אולי אף נאמר שהאחדות מאפשרת לראות כי העולם כולו אינו יותר מאשר התגלמות אמת האהבה האלוהית. ואני מודע גם לעובדה שצוף האחדות אובד כאשר אני טוען שכותבי המקרא לא חשבו שהאלוהים אחד. טעם זה נעלם לא רק מפי, אלא מפיו, אולי אף מליבו של כל מי שנותן מקום בנפשו לדברים שאני כותב. עדיין, אני סבור שיש בדבר רווח גדול.
אם זה אכן נכון שהאלוהים של התורה לא היה אחדותי, אזי שאם נכיר בכך נתקרב בצורה ממשית אל הטקסט. נתקרב אליו מכיוון שנסיר בכך את המחיצה הגדולה ביותר העומדת בינינו ובינו, היא ההבנה המושרשת בדבר אחדותו של האל. הבנה זו אינה מאפשרת לנו לקרוא את מה שהטקסט אומר, שחור על גבי לבן. כאשר אנו מסירים את המחיצה, אנו מתקרבים אל עולמם הפנימי של כותבי הדברים, ופוגשים באופן אינטימי בהרבה את ההבנה והרגש שלהם לגבי מציאות חייהם.
טענתי היא כי דווקא כאשר האלוהים הוא אחד הוא הולך לאיבוד, והופך בעצם לפנטזיה, לכמיהה אל מציאות שאינה יכולה להתממש. האלוהים שאינו אחד, שהוא אחד מבין רבים, הינו אל ממשי אותו ניתן לפגוש, להכיר, ולצמוח מתוך המפגש איתו. כאשר האלוהים אינו מוחלט הוא יכול להיות חלק מעולמנו.
למי שעוקב אחר פרשות השבוע שכתבתי בחודשים אחרונים – אני מקווה שדברים אלה מבהירים את הביקורת הקשה שלי כלפי האלוהים העברי (אותו תיארתי בין השאר כשוביניסט, כקפריזי, וכמוגבל רגשית) וכלפי נציגו עלי אדמות משה רבנו (אותו תיארתי כאָלים וחסר מודעות עצמית, וכמנהיג בלתי קשוב המנסה לכפות את האלוהים שלו על עם שלם). אני שולח התנצלות כנה לכל מי שפגעתי ברגשותיהם כאשר איימתי על ציפור לבבם, אך חשוב לי
הטעם בדברים היה לחשוף את הפער שבין האחדות והמושלמות המדומיינים של האל ובין הביטוי הממשי שהוא מקבל בטקסט. בהתאם, גם משה רחוק מלהיות כליל השלמות. אם אנו קוראים את הטקסט כפי שהוא נכתב, עלינו להכיר בכך שרק רציונליזציה כוחנית יכולה להצדיק הרבה מהמעשים שעושים האל ומשה.
פרשת "ואתחנן" עצמה מציגה חלק מהבעיות בהבנת אחדותו של האל. לצד אמירות כמו "ה' הוא האלוהים, אין עוד מלבדו", ו"ה' הוא האלוהים בשמים מעל ועל הארץ מתחת, אין עוד", לכתוב גם חשוב לדאוג שבני ישראל לא יעבדו אלוהים אחרים: "לא תלכון אחרי אלוהים אחרים מאלוהי העמים אשר סביבותיכם, כי אל קנא ה' אלוהיך בקרבך, פן יחרה אף ה' אלוהיך בך והשמידך מעל פני האדמה".
לא רק זאת, אלא חל איסור להשיא את צאצאיך לבניהם ובנותיהם של עמים אחרים, שכן זה יגרום להם לעבוד את האלים האחרים. הכתוב ממשיך ותובע לנפץ ולשבר את כל המזבחות של האלים האחרים, ומאיים שאלוהים ינקום את הבגידה בו למשך דורות. למי שיעבוד את האל העברי מבטיח משה חיים ארוכים ופוריים.
כיצד יש אלוהים אחרים אם "אין עוד מלבדו", וכיצד יש צורך לצוות שאין לעבוד את האלים של עמי הסביבה כאשר "אין עוד"?
המסקנה הברורה היא שהאלוהים אינו האלוהים היחיד. יש אלים רבים, ויש כאן ניסיון לומר שהאלוהים העברי הינו אמיתי יותר, חזק יותר, נכון יותר. אך אין כאן באמת אלוהים יחיד ומיוחד.
ניתן לענות לאמירה זו ולומר שהאלים האחרים הם למעשה חלקים של האל האחד, מעין ייצוגים נמוכים יותר שלו עצמו. מה שמטריד את האל בכך שעובדים אלים אחרים הוא העובדה שבכך פונה המתפלל אל רמות נמוכות יותר של האלוהות, ושהוא נקשר בצורה חזקה מדי לדימוי שיש לו לגבי האלוהים.
אך גם טיעון זה אינו באמת פותר את הבעיה, שכן אם האלים האחרים הם בעצם הוא, הרי שהוא לא צריך להיות מוטרד מכך שעובדים אותם. פולחן המופנה אל האלים האחרים יהיה בעצם פולחן המופנה אליו. בנוסף, אם יש רמות שונות של הקיום שלו, שחלקן מובנות כשליליות ושקריות ממש, אזי שקשה באמת לומר עליו שהוא אחד.
באופן כללי יותר, לא ניתן ליישב את תפיסת האחדות עם עולם הריבוי בו אנו חיים. או שיש אחדות או שיש ריבוי. אם יש ריבוי, לומר שהכל אחד זה לכפות סדר חיצוני ופיקטיבי על הדברים. ייתכן ונוח לנו להתנהל עם סדר שכזה, אך אין לנו כל דרך לדעת, או סיבה להאמין, שסדר זה אכן ממשי. חשובה עוד יותר מכך היא העובדה שאנו פוגשים את האלוהים דרך חווייתנו, שהיא שונה וייחודית בכל פעם ופעם. הניסיון לפרש את חוויותינו השונות כאחדות הוא פשטני.
נקודה אחרונה זו השמה דגש על החוויה היא חשובה במיוחד, שכן גם לאבות של ספר בראשית היתה חוויה אישית וייחודית של האלוהות. כך גם האלוהים של ספר שמות אינו אחיד ואחדותי, וכמוהו האלוהים המקבל ביטוי בספרי ויקרא ובמדבר.
יש שתי סיבות מרכזיות לחשוב שהאלוהים כן אחד. הראשונה היא כי זה נוח, כי אנו לא מסוגלים להבין אלוהים שאינו אחד, וכי קשה לנו להכיל ריבוי. זה לא טיעון, כמובן. הסיבה השנייה רצינית יותר, והיא שהאלוהים מצהיר על עצמו שהוא אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, כמו גם האלוהים של צאצאיהם אותם הוציא ממצרים, וכו'.
ראשית, נראה שגם לאלוהים נוח יותר להבין עצמו כאחד. במילים אחרות, מי שהגה בו כשחיבר את הטקסט התקשה גם הוא לנסח את דמותו מרובת הזהויות של האלוהים. מעבר לכך, אמירה זו בדבר טבעה ההיסטורי של האלוהות הוא בדיוק הניסיון לסדר את התמונה, להנהיר אותה, וליצור רצף בין החכמים המוקדמים לנכדי נכדיהם. הזהות הקולקטיבית הכרחית לקיומו של השבט.
אך יש גם סיבות עמוקות יותר לחשוב שאלוהי האבות אינו אותו אלוהים אחד ואחיד. סיבה אחת קשורה באופן שספר בראשית עצמו מספר את האירועים, נושא אותו תיארתי בהרחבה כשדנו באותן הפרשות. סיבה נוספת קשורה בשאלה האם באמת ניתן לומר שהאלוהים שמקבל ביטוי בחוויות של אנשים שונים הוא אותו האלוהים? האם האלוהים מהווה מציאות חיצונית לתודעה ולנפש הפוגשת בו? אם הוא קשור בפנימיות של הפוגשים בו, הרי שהוא אינו מהווה מציאות אחת, בוודאי שלא מציאות כולית ונצחית.
איני מתווכח כלל עם החוויה העמוקה של המפגש עם האלוהים, ועם העובדה שמושג האלוהים מאפשר לדבר על המשמעות העמוקה שבחיים, ועל הקשר בין הלכי הנפש הפנימיים ובין המציאות. אני כן מתווכח עם הפירוש של חוויה זו כמבשרת על קיומו של אל אחד. עצם העובדה שיש אנשים שונים המאמינים שהאל שהם מכירים או מדמים הוא האל האחד האמיתי, בעצמה מהווה עדות לכך שכולם מייחסים תוקף חזק מדי לחווייתם.
האלוהים האחד אינו יכול להיות קשור באמת בעולם שלנו, עולם הריבוי. האלוהים המושלם אינו יכול להיות קשור בעולם שלנו, בו יש סבל, בלבול ומצוקה. האלוהים שהוא אהבה טהורה אינו יכול להיות קשור בעולם שלנו, בו יש אלימות, שנאה ומריבה. האלוהים שהוא המציאות האמיתית, האלוהים הכל יכול, אינו יכול להיות קשור בעולם שלנו, בו יש מי שלא מאמין בו. האלוהים האחד גם אינו יכול לקנא באלים אחרים.
כאשר משה מדמה את האלוהים כאחד, הוא משנה את האופן בו הבינו בני ישראל את האלוהים, שינוי בו יש גם רווח וגם הפסד. הרווח ברור – יש אלוהים! אך ההפסד גדול, ורצוי שלא להדחיקו. האל האחד דורש להתעלם מיותר מדי דברים, מיותר מדי אלים, מהעובדה שהאחר חושב אחרת. התעלמות זאת הופכת מסוכנת כאשר מנסים להאמין בכוח שכל מה שהאל האחד עושה הוא נכון וישר. כשזה כבר לא האלוהים שלי, אותו אני פוגש ומכיר לעומק, כאשר זהו אלוהים שאני מקבל את הסמכות שלו מבחוץ, אני חייב להיות אלים כלפי הספק הטבעי שלי, ולהתאמץ לאמץ חזות של אמונה שלמה. כשאני אלים עם עצמי לגבי האלוהים שלי, פלא שגם האלוהים עצמו הופך פתאום אלים.
בעולמנו, הריבוי הוא המציאות.
נא להמתין לטעינת התגובות
