על תפיסת הזמן של ספר ויקרא: פרשת שבוע
מחבר פרשת אמור ידע סוד גדול: חלוקה והגדרה של הזמן - שבועות, חודשים, מועדים וחגים - מעצבים את התודעה אנושית ויוצרים מציאות. התוצאות החזיקו מעמד עד היום
במילים אחרות, הספר קצת משעמם (מה שאי אפשר להגיד על אבני ירושלים). יש להודות שבשביל להתעמק בו דרושה מידה בלתי מבוטלת של סבלנות, רצון ונחישות. מדוע משעמם? כי אנחנו צרכנים אדוקים של בדיוק אותם הדברים שספר "ויקרא" מבקש להימנע מהם - תובנות עמוקות לגבי מבנה הקיום ומשמעותו, מבטים מלאי חזון אל תוך נפש האדם, וניצנים של תהייה לגבי שורשי ההוויה. גישתו של ספר "ויקרא" שונה בתכלית - הוא דורש מעשים, לא דיבורים. דרך הביצוע הפשוט והמקורקע של ציוויו מבקש הטקסט לכונן מציאות בליבו של האדם ההולך בדרכו. ספר ויקרא מבין כי החיים הם אכן על הארץ, וכי דרושה התמקדות נחושה ב-מה, ולא ב-איך, בכדי ליצור את עולם המשמעות אותו הוא מבקש להעמיד.
הפיזי, הגופני, הצורני, הוא האמיתי בעיניו, והוא המקום בו הוא מבקש להיות מובן - על הארץ, לא בשמים. אלא אם כן מישהו מחפש לדעת דברים מאוד ספציפיים, כמו לאילו בעלי מום אסור לגשת אל הקודש, או עם מי אסור לו/לה לקיים יחסי מין, סביר שהוא או היא לא ירגישו מרוממים במיוחד אחרי הקריאה בספר זה.
קודם שנמריא, נתעכב עוד רגע על המקום החשוב הזה, האדמה. גישתו של ספר "ויקרא" דורשת מאיתנו להכיר בעובדה מאוד יסודית עבור קיומנו – כאשר אנחנו מבקשים אחר תובנות רוחניות, מחפשים אחר אמת ומשמעות, אנחנו עושים זאת בתוך הגוף שלנו, היושב בלב עולמנו. מאוד חשוב שנדע לתרגם את הגילויים הפנימיים שלנו למעשים, לבנייה של מציאות המאפשרת את היישום של מה שגילינו בעולם הרוח. עמדתו של ספר "ויקרא" היא שכאשר עולם הרוח נותר "רוחני", כאשר הרוחני רואה עצמו כגבוה, אמיתי וטהור יותר מהקיום החומרי והגשמי, הוא הופך לבריחה ולהדחקה. רק כאשר הרוחני הוא לא יותר מאשר דרך להתבונן בגשמי, דרך המאפשרת להעצים את משמעותו של עולם החומר ואת החיבור שלנו אליו, הוא יכול באמת להיחשב "רוחני". כל עוד איננו יכולים לראות לנגד עינינו את חייהם הפשוטים והיומיומיים של הבנותינו, את יישומם בעולם החומר, אנחנו מתחבאים מחיינו בתוך עננים של פנטזיה.
במובן הזה, המסר הבסיסי של ספר "ויקרא" הוא שצריך להתבונן במה שאנחנו באמת עושים, במה שיוצא לנו מהפה, באיכות שאנחנו מביאים למפגש שלנו עם בני אדם. אין כל מקום אחר להגיע אליו, לא עכשיו ולא אחר כך, אלא עלינו לבדוק מה קורה לנו בכל רגע ורגע של מציאותנו. חיינו מתהווים כאן, לנגד עינינו, ובכל מה שיקרה לנו גופנו תמיד יהיה נוכח. איך שנגיב, מה שנעשה, לאן שנתבונן, כיצד נקשיב, אלה יקבעו מי ומה אנחנו. הקבלה של המציאות הגשמית הזו היא מלוא עוצמתה של הרוח.
פרשת "אמור" מיישמת את ההתבוננות הקונקרטית של ספר "ויקרא" ביחס לסוגיה המרכזית והמהותית של הזמן. היא עושה זאת באמצעות הגדרת החגים אותם צריכים לקיים בני ישראל, יחד עם הסבר לגבי הדרך בה צריך לקיים את מנהגיו של אותו החג. למעשה, המילה "מועד" מתאימה כאן הרבה יותר, שכן אין כמעט משמעות חגיגית למילה "חג" בהקשר זה, והחגים מציינים בעיקר נקודות בזמן בהם מתקיים יחס מיוחד בין האדם
באמצעות הפירוט של מועדי ישראל מבנה הטקסט את הזמן. דרך חשובה לא פחות של הבניית הזמן נעשתה כבר קודם לכן באמצעות השבת, העובדה שבכל יום שביעי מצווים בני ישראל לנוח ממלאכתם (הפרשה מגדירה את המועדים כמשהו שיש לקיים בנוסף לשבת). דרך ההבניה הזו של הזמן מצליח הטקסט ליצור עולם, עולם המכונן ובורא את תודעתם של בני ישראל. מבלעדי ההבניה הזו של הזמן, כל זהותם היתה מוטלת למעשה בספק. ספר "ויקרא", ברוחו המעשית, יודע שכעבור דור או שניים, מניסי יציאת מצריים יישאר רק הסיפור, ושצריכה להיות פעולה אקטיבית שממשיכה לבנות את תודעתו של העם.
מה היה קורה אם לא היתה הגדרה של הזמן, אם לא היו שבועות הנספרים לפי שבעה ימים בשבוע, ומועדים המעניקים משמעות לרגעים שונים במשך השנה? ייתכן כי עדיין יש עיצוב מסוים של הזמן הניתן לו מכוח הטבע - ההתחלפות של היום בלילה, תנועת הירח, והמעבר שבין עונות השנה. אך סדר טבעי זה, אליו מתייחס גם הטקסט המקראי (כמו הקציר בשבועות), אינו קבוע מספיק על מנת לעצב תודעה, והוא אינו מגיע לעוצמות של עיצוב התודעה שנעשית באמצעות הסידור הליניארי של הזמן שמבקש המקרא. מבלי הארגון של ימי השבוע, למשל, היינו חיים בעולם מאוד שונה. גם החג, הנחוג בכל פעם שכדור הארץ חג פעם נוספת סביב השמש, נותן משמעות גדולה הרבה יותר ל"שנה". דרך ציוני הזמן נוצרת מציאות המכוונת את תודעת בני האדם באותו הכיוון, וכך נוצר עולם משותף, בעל משמעות מוסכמת. אפשר לתהות אם העולם המכוון הזה טוב יותר או פחות מאשר הסדר "הטבעי", אך זו אינה הנקודה. החשיבות כאן היא במודעות של הטקסט (או של ה"אלוהים") לצורך להבנות את הזמן, ודרכו להגדיר את עולם המשמעות של בני האדם.
דברים אלה אולי נראים טריוויאליים במידה מסוימת, אך הם מאבדים את הטריוויאליות שלהם כאשר אנחנו תוהים אם בכלל יש זמן בנפרד מהזמן שנוצר באמצעות תודעות האנשים. נקרא לשם כך את אחד מפסוקיו החידתיים של נגרג'ונה, הפילוסוף ההודי בן המאה השנייה:
"מכיון ששלושת הזמנים אינם עומדים, ושהם מבוססים באופן הדדי ומעורבבים זה בזה, ומכיוון שהם אינם מבוססים מעצמם, שלושת הזמנים מחוסרי קיום. הם אינם, והם המשגה בלבד". (מתוך "שבעים פסוקי ריקות", פסוק 29).
נגרג'ונה מצביע בפסוק זה על מספר בעיות בתפיסתנו את הזמן. תחילה הוא מוטרד מהשאלה כיצד אנחנו יודעים כי יש זמן, כאשר בשום מקום אין זמן עומד אותו ניתן לראות ולהגדיר. בעיה נוספת היא שהזמנים "מעורבבים" ותלויים זה בזה. מה שמפריע לנגרג'ונה כאן זה שאם ההווה והעתיד תלויים בעבר, אז העבר הוא חלק מהזהות שלהם. לא רק זאת אלא שכאשר ההווה והעתיד יוצאים מהעבר, אזי שהם קיימים בעבר. יוצא שהזמנים קיימים אחד בשני, ומהווים חלק מהגדרת זהותם אחד של השני, מה שהופך את העתיד לעבר בחלקו, את ההווה לעתיד, וכן הלאה. כאשר הזמנים "אינם מבוססים מעצמם", הם חסרי זהות. לכן, מסיק נגרג'ונה, הזמנים מחוסרי קיום.
המסקנה הזו של נגרג'ונה נראית אולי קיצונית, אבל היא למעשה מאוד פשוטה, דומה כמעט לפשטות שמבקש ספר "ויקרא" מקוראיו. פשטות זו אומרת שכאשר אין דרך אמיתית לדעת משהו, איננו יכולים להאמין ברצינות שהוא קיים. העולם מגיע אלינו דרך הידיעה שלנו, וכאשר הידיעה שלנו מתבררת כמוטעית, עלינו לקבל שמה שהיא יודעת אינו ממשי. לכן נגרג'ונה סבור שהזמן אינו אמיתי.
ובכל זאת, ממשיך נגרג'ונה ושואל, מדוע העולם מופיע כנע בזמן? התשובה לשאלה זו מסכמת את הפסוק (השאלה אינה מנוסחת בתוך הפסוק, אלא אני משלים אותה מתוך הקו הכללי של חשיבתו), והיא אומרת שהזמן הוא "המשגה-בלבד". הכוונה באמירה זו אינה שכאשר אנחנו מדברים על זמן אנחנו ממשיגים מציאות שאינה קיימת בצורה זו, אלא שמכיוון שאנחנו ממשיגים את המציאות בצורה זו, כך היא מופיעה. כל העולם, למעשה, הוא פונקציה של המשגה, והוא אינו קיים בלא תודעה המתייחסת אליו.
אין זה המקום (או הזמן...) להבהיר מדוע חושב נגרג'ונה שהעולם אינו יכול להיות קיים מעצמו. תובנה הנולדת מגילוי ריקותו. פסוק זה על הזמן חושף בפנינו את צידה השני, המלא, של הריקות, שכן העולם נע בזמן מכוח האופן בו משתמשת תודעה בזמן.
כאן אנחנו שבים למודעותו הרחבה והחזקה של כותב ספר ויקרא. הוא אולי אינו מתעניין במטאפיזיקה, אבל מרגיש את הצורך להבנות את הזמן, שכן אחרת לא יהיה לו העולם לקיים בו את אמונתו. הוא מודע לכך שהוא צריך להפנות את תודעות האנשים מדי שנה כלפי המשמעויות שהוא מבקש מהם לקדש. באמצעות השבת הוא מחזק עולם משמעות זה, ומנווט את המבט של בני עמו על מנת שהם ייצרו לא רק משמעות משותפת, כי אם גם עולם משותף. מחברה של פרשת "אמור" אולי אינו סבור כי התודעה יוצרת את העולם, אבל ברור לו כי זמן יוצר מציאות.
נא להמתין לטעינת התגובות
