יופי, רק חסר לי עוד קצת עומק: כדאי להדגיש שלוז הפרשה הוא במשפט ''הצור תמים פועלו''. שכן אותו צור הוא לא רק סלע מוצק עליו אפשר להישען, אלא הוא גם הניצוץ האלוהי הנותן צורה לכל, על הציר הרוחני גשמי, עליו הכל מתנהל. תמים הוא מצב של תום, תום התהליך בו שואפים הניגודים להגיע להרמוניה שלמה ביניהם. זהו מצב תמימות אליו שואף הכל, וזהו האלוהים. אין פלא שכל דרכיו דרכי משפט, כי משפט הוא תמיד בין שני צדדים בשאיפה להגיע לשלום = הרמוניה= אושר= אלוהים. (אגב, אין כל צורך להגיע לשם. מספיק להיות הולך בדרך. הליכה. הלכה...)
כדאי לשים לב שלכל אורך הפרשה חוזר השורש צור בצורות שונות, אבל כולן רומזות ומתחננות לבני ישראל לחזור אל צור (!) מחצבתם: הוא, יתברך.