ברוס לא הגדול מכולם
שני ענקים מהעבר מתארחים אצל אפלרויט: ברברה סטרייסנד נותנת הופעה מעולה, אבל הבוס ברוס ספרינגסטין מאכזב קמעה. טוב שהשקרנים וקווינס אוף דה סטון אייג' באו לעשות את העבודה
חוויה מוזרה עברה עליי השבוע. קיבלתי לידיי את אלבום ההופעה החדש של ברברה סטרייסנד, ומה שהיה מוזר זה שבמקום להתעלם ממנו החלטתי לשים אותו בתוך המכשיר ולהאזין לו. מוזר עוד יותר שפשוט נהניתי ממנו, בחיי, ואני אנסה להסביר.
בתור מישהו שמוסיקה היא חייו, אני חייב להודות שלפעמים אני מחפש, בדברים שאני שומע, סוגים אחרים של ריגוש, ובמקרה הספציפי הזה – מקצועיות. שלא כמו באלבום ההופעה של ספרינגסטין שבו המקצועיות פגעה בספונטניות, יש לנו כאן מקרה קלאסי של מופע בידור מוסיקלי שגובל בשלמות. התזמורת נשמעת מיליון דולר, הזמרת מיליון דולר, אפילו הקהל נשמע מיליון דולר. אני מתאר לעצמי שמחירו של כרטיס למופע היה לא רחוק מזה. סטרייסנד היתה ונשארה זמרת מצוינת, שחקנית ובדרנית נהדרת, והיכולת שלה לא להיות קשורה לשום אופנה מוסיקלית עכשווית מרשימה בהחלט.
היא עדיין
עד היום עוד לא התאכזבתי מקווינס אוף דה סטון אייג'. ההרכב הזה, שמונהג על ידי ג'וש הום, מצליח תמיד להיות מאתגר ומעניין, מסוג הדברים שקשה איתם בשמיעה ראשונה אבל ששווה להשקיע בהם. יש הרבה אהבה לרוק ואפילו לרוקנרול במה שהם עושים, למרות שהסאונד הכללי שלהם משלב גם סטונר (סוג של רוק כבד במיוחד) ושאריות גראנג'יות בתוספת לאלמנטים כמעט תעשייתים פה ושם.
בקיצור, אם אתם מחפשים משהו להירגע איתו בשעת בין ערביים, זה בטח לא הדיסק בשבילכם. לאלו שמכירים את הום וחבורתו צריך להזכיר שבדרך כלל כל אלבום שלהם שונה מקודמו, וזה המקרה גם כאן. אם האלבום הקודם היה אפלולי ודיכאוני, ב"ארה וולגריס" חוזרים הקווינס לרוק שסוחף אותך ולוקח אותך איתו קדימה. אולי זה לא הדבר הכי שמח שתשמעו השנה אבל זה בהחלט מלהיב. כבר בשניות הראשונות שומעים את אחד מהחברים במין קריאת התלהבות, מין "וואו" כזה, שמכין את הקרקע טוב טוב לגיטרות המנסרות שבאות מיד אחר כך. השיר הפותח "Turnin' On The Screw" גורם לדם בעורקים לזרום נכון ובקצב אחיד, ו "Sick,Sick,Sick" שבא אחריו ובו מתארח סולן הסטרוקס ג'וליאן קאזאבלנקס, יריץ אותו בעורקים בקצב כפול.
"I'm Designer" הגרובי והנפלא משתמש במקצבי היפ הופ אבל יוצר איתם שיר רוק עם תופים מלוכלכים ושירה על הגבול שבין ראפ ורוק - פשוט שיר מצוין. בשיר הבא מתארח מרק לאנגן (חבר ותיק של ההרכב) ומוסיף מכישרונו לתבשיל. "Make It Wit Chu" מחזיר שוב השפעות של מוסיקה שחורה, גרוב, קולות רקע ואפילו פסנתר, ומהווה סוג של אתנחתא כמעט פופית בתוך ערבוביית הדיסטורשנים שהיתה עד עכשיו. "Suture Up Your Future" הוא עוד רגע קצת יותר רגוע, ויפה שמחזיר את הנשימה לסידרה ונותן כוחות לקראת הישורת האחרונה שכוללת שלושה שירים חזקים ומחזקים. להגיד שקווינס אוף דה סטון אייג' הפתיעו אותי אני לא יכול, הם פשוט עשו שוב את מה שהם עושים הכי טוב.
בשנה שעברה הוציא ספרינגסטין את אלבום השורשים שלו. החיבור שלו למוסיקה העממית האמריקאית הגיע דרך פיט סיגר הגדול (שהשפיע גם על דילן ועל עוד רבים אחרים), ולכן We Shall Overcome שנקרא גם Seeger Sessions היה כולו חגיגה של המוסיקה המלהיבה ההיא. השלב הבא היה כמובן לקחת את הקונספט הזה לדרכים, ולשלב את שמחת החיים שיש במוסיקה הזו עם האנרגיות החייתיות של ספרינגסטין הפרפורמר.
אז סיבוב ההופעות המוצלח ההוא הסתיים ועכשיו יוצא דיסק כפול שמתעד את שלושת ההופעות האחרונות שנערכו בנובמבר 2006 בדאבלין, אירלנד. אני חייב לומר שאלבום האולפן של הסיגר סשינז ריגש והלהיב אותי מאוד, מה שלא קרה עם אלבום ההופעה הנוכחי. זאת הופעה שהכל בה עובד נכון, הכל מתקתק כמו שצריך, כולם נשמעים מצוין ומנגנים מצוין. וכשאני אומר כולם אני מתכוון ל- 17 האנשים שנמצאים על הבמה, הרבה בכל קנה מידה הגיוני. הסשינז בנד כוללים גיטריסטים, נגני בנג’ו, בס, כנרים ונגני כלי נשיפה שנשמעים מהודקים כמו שלישיה מקצועית להפליא, אז מה מפריע לי בעצם?
אחרי האזנה להופעה הזו שמתי במכשיר את אלבום האולפן המקורי והבנתי. בהופעה הזו הכל נשמע יותר מדי טוב. בסיום סיבוב ההופעות המושקע הזה ההרכב כל כך משופשף, וכל כך שבע שהנשמה קצת הלכה לאיבוד. נשמע שהם מכירים יותר מדי טוב את השירים, ומבצעים אותם בצורה קורקטית ומושלמת, אך חסרת ליכלוך שנחוץ בשביל לתת תחושת אותנטיות הכרחית. הליכלוך הזה, הגישה הסמי אילתורית הזו קיימת בטונות באלבום האולפן המקורי כמובן, וזה בדיוק מה שחסר לי כאן.
כל זה בהחלט לא פוסל את ההישג של ספרינגסטין ולהקתו, ואפשר להתעלם מהביקורת שלי ולהנות עד הגג מהדיסק, אך בהשוואה למקור זה קצת מאכזב. הקשר החזק בין המוסיקה הקלטית-אירית המסורתית והקאונטרי האמריקאי בולט מאוד בשירים כמו Further On Up The Road או If I Should Fall Behind, ועצם זה שהם מבוצעים מול קהל אירי מרגשת בצורה מסוימת. ספריגסטין משלב כאן גם ביצועים מחודשים לשירים ישנים שלו כמו Atlantic City ו Highway Patrolman שמקבלים טיפול שמתאים לאוירה הפולקית הכללית, וההרכב כולו מבצע את When The Saints Go Marching In הוותיק בצורה מרגשת לקראת סוף המופע.
ההדרנים כוללים ביצוע לא רע לlove Of The Common- People (שרובנו מכירים מגרסת הכיסוי של פול יאנג), ואת הקטע שנושא את שם האלבום המקורי, הקלאסיקה הענקית של פיט סיגר We Shall Overcome, שמסיים את הדיסק הכפול והארוך הזה בצורה ראויה ואף יותר מכך. נשמע שהבוס נהנה במהלך המופע וקולו הצרוד והחזק כמעט ומרעיד את הרמקולים , אבל אם אתם לא בעניין של קאונטרי או פולק אתם יכולים לוותר. אם אתם כן בעניין נסו קודם את אלבום האולפן מהשנה שעברה, אני מבטיח לכם שלא תתאכזבו.
להקת גאראג’ ישראלית אמיתית? להקת פאנק רוק דבילית? חמישיה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות? כנראה שכל התיאורים האלה נכונים. "השקרנים" מביאים איתם קלילות ופשטות מחשבתית שחסרה מאוד במחוזותינו. יש משהו מאוד רציני בעשייה המוסיקלית המקומית, בקרב יוצרים רבים שלוקחים את עצמם ברצינות יתרה. אבל מה עם קצת צחוק והנאה טהורה על גבול הפרימיטיבית? מה עם קצת כיף בלתי מזיק?
רוק פשוט, שתי גיטרות בס ותופים שנשמעים כאילו הוקלטו בחצר האחורית, בתוספת טקסטים כמעט ילדותיים שעוסקים לפעמים בנושאים רציניים כמו "רמלה" שעוסק בסמים (דרך אגב אחד השירים היותר טובים כאן), או "צד אפל" שהנושא שלו די ברור. אחד השירים היותר טובים שנכתבו בארץ על הניהיליזם "אני שוכב לי על הגב", של רוטבליט, זוכה אצל השקרנים ללחן חדש וגאראג’י שדי הולם את המסר הכללי של השיר.
דרך אגב, אני חייב לציין שהבחירה שלהם בטקסט הזה מוכיחה שהם בכל זאת כן השקיעו מחשבה ואפילו קצת רצינות. יתר השירים נעים בין ירידה על כל תחנות הרדיו בארץ "רדיו קלקר" (שנשמע כמו רדיו קקה ומושר על הלחן של רדיו גגה של קווין), לבין שיר על בחור שכל מה שמעניין אותו זה סקס "תפתחי את הרגליים". כל הכבוד לאורי ענבר על עיצוב העטיפה המושקעת וציון לשבח על שם הדיסק שהעלה חיוך על פניי עוד לפני שהאזנתי לתו אחד ממנו. אולי לא החוויה העמוקה ביותר שתחוו השנה, אבל בחייכם, תשתחררו קצת, תנו למוח לעבוד על ריק קצת ואל תשכחו שלא כל חוויה מוסיקלית צריכה להיות עמוקה ורצינית.
נא להמתין לטעינת התגובות
