ראשי » תרבות » מוזיקה » דה אפלרויטר

דה אפלרויטר: מאסף אמדורסקי ועד Scars on Broadway

אסף אמדורסקי מרוחק אבל טוב, Scars on Broadway אנרגטי ופופי, Endless Boogie עושים רוק מהפנט ורועש במיוחד ועומר לשם עושה פולק מרגש באנגלית

גל אפלרויט | 23/9/2008 14:13

"הרי את", אסף אמדורסקי
א.א.מוזיקה 2008

אסף אמדורסקי - היי את צילום: יח''צ

אני מודה ומתוודה שבעיני אסף אמדורסקי הוא אחד המוזיקאים היותר טובים שיש כאן. אני מודה שחיכיתי בקוצר רוח לשמוע את האלבום החדש שלו ושהוא בהחלט מילא קצת את החלל שהשאיר אמדורסקי מאז "מנועים שקטים" הגאוני.

אם הייתי צריך לסכם את הרגשתי אחרי האזנה לאלבום הייתי אומר שאני מרגיש בסדר, רציתי להרגיש יותר טוב מזה, אבל משהו השאיר אותי קצת מרוחק. אולי זו החלקלקות שבסגנון השירה של אמדורסקי, או הסליזיות של חלק מהשירים. אולי זו ההתעסקות הכמעט חודרנית בחייו הפרטיים.

"הרי את" הוא אלבום הפרידה של אמדורסקי מאישתו, וכמו הרבה אלבומי פרידה אחרים, הוא מתאר סיטואציה או תהליך קשה וכואב, התחושה היא שאמדורסקי מצליח בעזרת המוסיקה הנוגעת-לא נוגעת שלו לעטוף את הכל בצלופן ולהסתכל מרחוק.

"מהסוף להתחלה" עם אווירה שמזכירה קצת את הצמד אייר הצרפתי, הוא הקטע האהוב עליי, כך גם השיר האחרון "מסתכל על הים". גם "יש לך מקום" ו"נוגעת בחלום" מוצלחים, אבל קטעי הדאנס, ביניהם "מטוסים" ו"גולשים", קצת קשים לעיכול. "רכבת לצפון" ו"סיני" הם שני שירים טובים, ובסך הכל היה שווה לחכות ולשמוע שוב את העיבודים המושקעים עד לפרטי פרטים, ואת ההפקה שרמתה גבוהה ללא ספק.

השיר הכי טוב של אמדורסקי מאז מנועים שקטים - "ביחד", מופיע אך ורק בדיסק הבונוס המצורף למהדורה המיוחדת של "הרי את". בהתחשב בעובדה שמדובר בשיר ענק, בעובדה שדיסק הבונוס כולל גם שיר נפלא בשם "את לא לבד", כנראה שהמהדורה המיוחדת בהחלט שווה. אז מה, טוב או לא טוב - מה זה משנה, זה אמדורסקי.

Scars on Broadway - Scars on Braodway
Interscope, הליקון, 2008

הדיבורים המוקדמים על האלבום הזה גרמו להנמכת ציפיות בצורה כמעט אוטומטית. התאכזבתי לא פעם מאלבומי סולו של חברים בהרכבים שאהבתי, ומספיק שאזכיר את האלבום האחרון של קריס קורנל ואלבום הסולו הראשון של סרז’ טאנקיאן, זמר וקלידן ההרכב הארמני-אמריקאי סיסטם אוף א-דאון, שאיכזבו אותי קשות.

הפעם מדובר בדארון מאלאקיאן, הצלע המשלימה של סרז’ בסיסטם. דארון לקח איתו את מתופף הלהקה ג’ון דולמאיאן, ואת כל היתר עשה בעצמו, כולל כתיבת השירים וההפקה. האזנה לאלבום מלמדת שמאלאקיאן לא רק יודע לכתוב שירים, ושירים טובים, הוא גם יודע לייצר אלבום שאין בו רגע דל.

השירים הקצרים והאינטנסיביים גורמים לרצות לשמוע את האלבום יותר מפעם אחת, ולהיסחף לריפים העצבניים שמקיפים מלודיות יפות ולפעמים אפילו שובות לב. מאלאקיאן כותב מנגינות יפות עם

גוון מזרחי-קווקזי, שמזכירות לפעמים מנגינות מקומיות.

השיר הפותח Serious הוא האבטיפוס. ריפ מהיר ותוקפני פותח אותו בסערה, מאלאקיאן צורח עד לפזמון הרגוע והכמעט באנאלי ושובבי. התחושה המתקבלת היא של אלבום פופי יותר ממה שמאלאקיאן עשה עד עכשיו בסיסטם, אך זה לא דבר רע בהכרח.

Insane ו Funny הם סוג של להיטים, אך לעומת הרכבים כמו גרין דיי, וויזר או בלינק 182, יש בהם סוג אחר של רגישות. עם זאת, ישנם באלבום הרבה שירים שאין בהם רגע אחד של שלווה, שירים שלא מורכבים מהחומרים הכי ידידותיים לסביבה ומילותיהם לא מתאימות לגיל הרך, ביניהם Stoner Hate. התחושה המתקבלת מן האלבום היא שיש אמת בכוונותיו של מאלאקיאן, ויותר מכל הוא לא מתברבר והולך לאיבוד בניסיון להפיק משהו גרנדיוזי, הוא פשוט עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב.

Endless Boogie – Focus Level
(No Quarter Records 2008)
יבוא אישי

אנדלס בוגי - עטיפת האלבום צילום: יח''צ

מעשה בארבעה חברים, חולי מוסיקה מושבעים, שהחליטו בעשור הרביעי לחייהם להקים להקה. מה שצמח בחדר החזרות שלהם הבשיל, במהלך 8 שנים עמוסות לעייפה בהופעות, לכדי אחד המופעים הכי טובים והכי מדוברים של ניו יורק.

אנדלס בוגי עושים רוקנרול כבד, רועש ומהפנט. הגישה מזכירה באופן מיידי את הגרייטפול דד – קטעים ארוכים, כמעט מונוטוניים לפעמים, והרבה סולואים – אך כאן התמהיל קצת שונה. במוסיקה של אנדלס בוגי אפשר לשמוע כמעט את כל מה שטוב ברוקנרול. החל מבלוז, דרך רוק דרומי בסגנון קרידנס קלירווטר רביבל או האולמן ברדרז באנד, דרך לד זפלין והרבה בלאק סאבאת, ועד המלווינז או Earth.

אחרי שנים של הופעות הוחלט לבסוף להקליט אלבום שהוא תענוג רצוף. זה מתחיל מהרגע הראשון. הסולן פול מייג’ור פוצח במונולוג הזוי, ומיד אחריו החגיגה מתחילה עם Smoking Figs In The Yard שמזכיר קטעים טובים של הרולינג סטונז. אחרי הפתיחה המצוינת הזו האלבום מוריד הילוך וגרובים כבדים וארוכים משתלטים עם הג'אם האדיר הזה.

Bad River הוא דוגמה מצוינת, Jammin’ With Top Dollar הוא סוג של שיר נסיעה בערבות טקסס, עם סולו גיטרה בדיסטורשן שכמעט יוצא משליטה. מעל לכל הביצה המוסיקלית הרוחשת הזו, מלהג לו פול מייג’ור, או "טופ דולר" אם תרצו, מילים לא ברורות, צועק ומתענג לו בעוד הוא מרביץ בגיטרה. עם זאת, לא מדובר בחומר קשה מדי לעיכול, אלא בכיף טהור, אמיתי ומשוחרר, שמזכיר למה אנחנו אוהבים מוזיקה. הרכב כמו אנדלס בוגי מזכיר את האהבות הכי בסיסיות ופרימיטיוויות שלנו ועושה זאת מצויין.

Omer Leshem – Send Yourself Away
(Lonely Boy Records 2008)
הפצה עצמית

משהו טוב קורה פה. זו כמעט מכת מדינה, אבל יש מכות שעושות רק טוב. יוצרי הפולק המקומיים הולכים ומתרבים ומציפים אותנו בנגינה משובחת וביצירתיות שאי אפשר להישאר אליה אדישים. כדאי להזכיר שמות כמו גבע אלון, עידן רבינוניץ’, נועה בביוף, איתמר רוטשילד כדי להבין שמדובר בסוג של תור זהב.

עומר לשם הוא שם נוסף שצריך להוסיף לרשימה המכובדת הזו. גם הוא כבר מופיע הרבה זמן ומפיץ את נגינתו ברבים, ולא מזמן עלה בידיו, בכוחות עצמו ובתוספת כמה חברים טובים, להביא את אלבום הבכורה שלו להדפסה.

Send Yourself Away מלא בדברים טובים, ביניהם נגינה מופלאה בגיטרה אקוסטית, קול מעט גבוה ועדין ופשטות כמעט מושלמת. Adventurer שפותח את האלבום מראה לנו שההשפעות על עומר נעות בין אנגליה לארה"ב, ובין הפולק הקלטי לקאונטרי האמריקאי. שיר הנושא ו One Day It Was All Perfect משקפים עומק בכתיבת הטקסטים, על אף שהם באנגלית. עומר לשם מופיע באופן קבוע וכדאי גם לבדוק את דף המייספייס שלו להכרות עם שיריו ולתאריכי הופעות.