דה אפלרויטר: ספיריטואלייזד, בוני פרינס בילי וג'ני שיינמן
ספיריטואלייזד נרגעים ועוזבים את הפסיכדליה, בוני פרינס בילי נוטש את האווירה ההיפית והופך לזמר קאנטרי וג'ני שיינמן ניגנה בכינור והחליטה גם לשיר. גל אפלרויט סוקר את האלבומים החדשים
הליקון
ספיריטואלייזד עטיפת האלבום
האלבום החדש של ספיריטואלייזד הוא אלבום מצויין. ההפתעה הגדולה שמסתתרת בו היא העובדה שג’יי ספייסמן הוא ג’ייסון פירס, מנהיג ומקים ההרכב, יכול לגעת ברגש עם שירי פופ חמוצים-מתוקים ולא רק בעזרת יצירות פסיכדליות בומבסטיות. ספיריצ’לייזד יצרו אלבום שמזכיר את הדברים הטובים בפופ המלנכולי: הלחנים הפשוטים שמורכבים ממנטרות שחוזרות על עצמן בתוספת שירה רגשנית, לפעמים על גבול הבכיינית ותשומת לב לפרטים שכוללים רעשי רקע מתכתיים. אלו הם קווים שמאפיינים את המוסיקה של ספיריצ’לייזד, מאפיינים אלה שולבו בהרבה פסיכודאליה, עיבודים על גבול המוגזם וקונספט פחות נגיש.
הפעם החליט ג’יי ספייסמן להוכיח שהוא יודע לכתוב אלבום שפורט על הנימים הכי אוניברסליים שאפשר. זה לא עניין של מה בכך למוסיקאי שהתחיל את דרכו כמומחה במוסיקה אלקטרונית על גבול הטראנס (Spaceman 3), ונגע אף בג’אז אוונגרדי בשיתוף פעולה מוצלח אבל קשה להאזנה עם הצמד Spring Heel Jack.
האזנה לאלבום החדש מבטיחה כי מדובר במוסיקאי רבגוני עם ניצוצות של גאונות. קחו למשל את Soul On Fire, בלדת פופ מתקתקה וקצת מרירה שמשתמשת בכל השטיקים המוכרים ומצליחה עדיין לרגש ברמות הגבוהות ביותר. Sweet Talk מזכיר את הפוליפוניק ספרי או אפילו את הטינדרסטיקס.
ספייסמן יודע גם להיות מופנם כמו ב Death Take Your Fiddle שמזכיר את הקברטים של טום וויטס. יש גם רגעים קצת מוזרים, או חורקים, למשל I Gotta Fire שהוא שיר רוקנרול חובבני אבל מרענן ו-You Lie You Cheat שמזכיר את הפסיכאדליות הרועשת שהם עשו בעבר, אך הכלים השולטים הם גיטרה אקוסטית וכלי קשת דווקא.
ספייסמן משלב באלבום קטעים אינסטרומנטליים קצרים, בכל פעם באמצעות כלי הרמוני אחר. זוהי אתנחתא לשאוף קצת אוויר ולחזור לעניינים. Songs In A&E נשמע בהתחלה כמו אלבום שאין בו ייחוד. בשמיעה חוזרת הוא פורח ומזמין להתרגש, וזהו לא ריגוש זול.
Bonnie Prince Billy – Lie Down In The Light
אנ.אמ.סי.
בוני פרינס בילי צילום: עטיפת האלבום
אי אפשר שלא לאהוב את בוני פרינס בילי, או בשמו האמיתי - וויל אולדהאם. אפשר לומר שהוא לפעמים משעמם, שהוא נשמע אדיש, שהוא רגוע מדי, אבל קשה לומר שהמוסיקה שהוא עושה לא נוגעת. האלבומים שלו היו לעונג ארוך שנים וכל דיסק חדש שהוא מוציא יוצר ציפייה רבה. אלבומו החדש הוא אכזבה קטנה אבל לא כזו שיש בה דרמה או קיצוניות. הסיבה לכך היא בחירתו של בילי לעשות אלבום שמתקרב יותר לסגנון הקאונטרי המסורתי.
אם עד לאלבום הזה בילי שילב בין אלמנטים
המוסיקה של בוני פרינס בילי לא זקוקה להרבה מילים יפות, היא עושה טוב על הלב והופכת ימים אפורים לצבעוניים. אלבום נוסף של בילי ששווה לתת לו הזדמנות הוא Ease Down The Road.
Jenny Scheinman – Jenny Scheinman
יבוא אישי
ג'ני שניימן עטיפת האלבום
ג'ני שיינמן היא יהודיה מבית טוב, נגנית כינור מחוננת ומוסיקאית אדירה. שיינמן הוציאה את אלבומיה הקודמים בעיקר בלייבל צדיק של ג’ון זורן, והמוסיקה המצוינת שהיא עשתה שייטה באזורים שבין הג’אז האוונגרדי העכשווי לבין מוסיקה יהודית עם אלמנטים מזרח אירופאים.
כדאי להאזין לאלבום At The Rabbi’s Table שמלמד עלההקסם המוזיקלי ששיינמן מפזרת. באלבומה האחרון היא החליטה לשנות כיוון ולהתחיל בקריירת שירה. העטיפה המוצלחת של האלבום, בצבעי שחור לבן תואמת את האווירה האקוסטית, כזו שמתאימה למרחבים של מרכז ארה"ב, קצת קאונטרי, קצת בלוז, קצת רוק, המון עדינות, אבל כזאת שיש בה חיספוס.
את האלבום הפיק מוסיקלית טוני שיר, הבסיסט הקבוע של ביל פריזל, שאף הופיע איתו בארץ לא מזמן. שיר מנגן על רוב הכלים ועושה עבודה נהדרת כשהוא יודע להיות רגיש במיוחד לקולה של הזמרת. לשיינמן יש קול רגיל למדי, אבל ברור שהיא מודעת למגבלות שלה. הצניעות בקולה מחפה על השירה הפשוטה שלה.
באלבום יש 11שירים וביניהם שבע גרסאות כיסוי. האלבום מתחיל עם גרסת קאונטרי מהורהרת לI Was Young When I Left Home של דילן, ממשיך עם שיר רוקנרול מקורי – Come On Down, עובר דרך King Of Hearts הקורע של לוסינדה וויליאמס, ונגמר בביצוע מושלם לJohnsburg, Illinois של טום וויטס.
נסו להשוות בין הביצוע המרטיט של שיינמן לטום וייטס לבין כל אחד מהביצועים של סקרלט ג’והנסון באלבום הקאוורים שלה לשיריו של וייטס ותבינו את תמצית העניין. חשוב לציין את הביצוע המרענן של שיינמן ל Twilight Time והגרסה העצובה לשיר Rebecca’s Song.
אלבומה של שיינמן הוא אלבום כמעט מושלם שנותן רושם כי מדובר במוסיקאית חזקה ושברירית, עובדה שיש בה הרבה קסם.
נא להמתין לטעינת התגובות
