ראשי » תרבות » מוזיקה » דה אפלרויטר

דה אפלרויטר: קולדפליי, מיי מורנינג ג'אקט, פול וולר ואדם

האלבום של קולדפליי מאכזב, האלבום של מיי מורנינג לא מלהיב ומפול וולר אפשר היה לבקש קצת יותר. לעומת כל שורת האכזבות הללו, אלבום גרסאות הכיסוי שהוציא אדם אילהן הוא מרגש עד דמעות

Coldplay – Viva La Vida or Death And All His Friends, הליקון
 בפעם השנייה שהאזנתי לאלבום החדש של קולדפליי לא יכולתי שלא לצחוק. הובכתי והרגשתי קצת מגוחך, בעיקר מכיוון שהתחושה היתה שקצת עבדו עלי. כריס מרטין וחבורתו מתיימרים להיות להקת אלטרנטיב פופ מובילה, אבל בלי שום בושה הוציאו אלבום שנשמע במקרה הטוב כמו פסקול לדרמת נעורים בערוץ ויוה.

אני מצטער אם אני מעליב מישהו, אבל בואו נהיה כנים: האלבום הראשון של קולדפליי - Parachutes היה יצירת מופת קטנה, שירי פופ בעטיפה אלטרנטיבית על גבול השלמות, אלבום בלי רגע חלש אחד. אחר כך הגיע A Rush Of Blood To The Head שהצליח עדיין בחלקו לסחוב בעלייה. הבא בתור X&Y  היה מיותר, ואילו האלבום החדש עם השם הפלצני, והעטיפה המתיימרת להיות מיוחדת הוא פשוט מעצבן.

זה מתחיל עם קטע אינסטרומנטלי חביב, בנאלי וכאילו מרגש, ומכאן זה רק הולך ומתדרדר. השירים די דומים זה לזה. המלודיות הדביקות שמושרות על הרמוניות כל כך לא מתוחכמות מזכירות הפקות שאנו בדרך כלל מתייחסים אליהן כאל פופ רדוד. הבעיה נעוצה לטעמי בהגדרת הסגנון.

כלומר, אם קולדפליי היו מוגדרים כתואמי ג'סטין טימברלייק או בריטני ספירס זה היה עובר, אבל הבעיה מתעוררת כשמדובר בלהקה שנחשבת לאיכותית, ולכזאת שמגרדת את האלטרנטיבה. ההצלחה הפכה את הסולן כריס מרטין לזמר שמאוהב בעצמו, וכנראה שהוא חושב שכל שיר צריך להיות הימנון, כך לפחות הוא כותב, וכך הוא נשמע. אה כן, גם את הקול שלו אני כבר לא מצליח לשאת. כשהוא היה עוד בחור צעיר ומופנם שכתב שירים צנועים כמו Don't Panic או שירים כמעט הימנוניים כמו Yellow זה היה מקסים, היום זה כבר לא עובד ואפילו מכעיס.

My Morning Jacket – Evil Urges, יבוא אישי

אני מאד אוהב את מיי מורנינג ג'אקט. ההרכב בהנהגתו של ג'ים ג'יימס מזכיר לי את כל הדברים הטובים שקיימים במוסיקה האמריקאית, קצת כמו ווילקו, על אף שאצל ווילקו השפעות הפולק בולטות יותר. עם השנים הלכה המוסיקה של מיי מורנינג ג'אקט ונעשתה מגוונת, אקלקטית ומרתקת יותר.

זה בולט בעיקר בשני האלבומים האחרונים שלהם – Z שיצא ב 2005 ו,Okonokos אלבום ההופעה הכפול שיצא שנה לאחר מכן.
 

האלבום החדש ממשיך את הקו של Z ומזכיר אותו במובנים רבים אבל גם נופל ממנו מעט. הקטע הפותח - Evil Urges”" - הוא קטע טיפוסי עם עבודת גיטרות חזקה ועם גרוב איטי aלרגעים מתפרץ וסוחף איתו. Highly Suspicious”" הוא הפתעה שמזכירה את הקטע שפתח את Z. זהו קטע גרובי, כמעט אלקטרוני, שנשמע כאילו בא מעולם השפעות אחר לחלוטין ממה שהורגלנו אליו באלבומים הקודמים של הלהקה.

לאחר מכן מגיע רצף של כמה שירים חביבים אך לא ממש משכנעים.“Thank you too” הוא בלדת קיטש חביבה, וכך גם “Librarian”. על אף שנימת הקיטש עוברת בסדר, הייתה לי ציפייה למשהו קצת יותר משכנע.

היצירה החשובה באלבום היא Touch Me I'm Going To Scream”" שמחולקת לשניים. הקטע הראשון מופיע כשיר מספר 2 באלבום והוא באמת מעין גרסה מתומצתת וקליטה יותר לחלק השני והארוך שמופיע לקראת סוף האלבום. ג'יימס אוהב לכתוב קטעים ארוכים שבדרך כלל משכנעים מאד. גם כאן הוא מצליח להיות מאוד משכנע.

קולו הגבוה והמיוחד לא קשור לעיתים למוסיקה שלהקתו עושה, הפער הזה מוסיף לאפקט הממגנט שיש למוסיקה של מיי מורנינג ג'אקט. האפקט הזה קיים באלבום החדש, אך למתחילים שבינינו כדאי לנסות דווקא את Z. מעריצי הלהקה לא יתאכזבו, אבל גם לא ישתוללו מהתרגשות.   

Paul Weller – 22 Dreams , הליקון

פול וולר כבר לא ילד, הוא בן 50, והרבה כבוד מגיע לאיש הזה שנושא על כתפיו את תפקיד הסנדק של הרוק הבריטי בעשרים ומשהו השנים האחרונות.למי שרוצה להתעדכן כדאי לעבור על אלבומים של דה ג'אם, סטייל קאונסיל ואלבומי הסולו המשובחים של וולר עצמו בשביל להבין את גודל ההשפעה שלו על מה שקורה במוסיקה הבריטית היום.

כל ההקדמה הזו באה בשביל לומר שאלבום של וולר משאיר אותי לראשונה בלתי מסופק. האלבום הוא טוב אבל לא מעורר התרגשות, לא כזה שמשאיר בהיי או עם הרגשת אופוריה, רק עם סיפוק חלקי. 22 חלומות מכיל 21 קטעים, קצת יותר מדי לטעמי, ומאמר שמהווה את החלום החסר. יש משהו שאפתני בגישה של וולר הפעם, שאפתני יותר ממה שעשה עד עכשיו ומגוון יותר. אולי הוא קצת מגוון מדי מה שגורם לי בתור מאזין לאבד פוקוס.

יש כאן קטעים מצוינים שמזכירים את פול וולר הקלאסי, למשל Have You Made Up Your Mind או Cold Moments, וקטעים מצוינים ופחות אופייניים כמו Song For Alice שהוא קטע אינסטרומנטלי שמוקדש לאליס קולטריין (פסנתרנית ג'אז ענקית ואשתו של ג'ון קולטריין האגדי).

יש באלבום כמות די גדולה של קטעים אינסטרומנטליים שבחלק מהמקרים קוטעים את הרצף וחבל. וולר לא מנגן הפעם באף כלי, והוא משמש ככותב, זמר ומפיק. אלבום של וולר בלי שהוא מנגן בו מזכיר לי טבח גאון שנותן לסו שף שלו להכין את המנות במקומו, כלומר, עדיין טעים אבל משהו חסר.

במקרה של וולר חסרה ההתלהבות שהוא מביא בנגינתו, חסרה האנרגיה המשלהבת שלו, ונדמה שיש משהו קצת עייף ומעייף באלבום הזה. לא מדובר באלבום רע, אבל בסטנדרטים הגבוהים שהורגלנו אליהם מוולר הוא מאכזב.

Adem – Takes, אנ.אמ.סי.

אדם אילהן הוא טיפוס שקט וביישן, כך לפחות נשמעת המוסיקה שהוא עושה. אין לו קול מיוחד, אבל הנוכחות הרגועה שלו משרה שלווה נעימה. הוא עושה בעיקר מוסיקה אקוסטית מינימליסטית ויפה, אבל כזאת שמזיזה משהו (לפחות אצלי) - מין סוג של כוח שקט.

הכרתי אותו באלבומו הקודם, ושמחתי לגלות שהוא הוציא אלבום חדש. טייקס הוא אלבום של גרסאות כיסוי אקוסטיות לקטעים שאדם אוהב, ומה שיפה הוא שמדובר בעיקר בקטעים שבאים מעולם הרוק האלטרנטיבי, לא הקלסיקות שאנו מורגלים לשמוע באלבומים מסוג זה.

אדם מחדש קטעים של פי.ג'יי הארווי, דאוס, ליסה ג'רמנו, אפקס טווין, יו לה טנגו, ברידרז, ביורק וטורטס. הביצוע שלו לHotellounge של דאוס מזכיר עד כמה השיר המקורי יפה ורגיש, Tears Are In Your Eyes של יו לה טנגו גורם לי לבכות, ואילו הביצוע ל Gamera של הרכב הפוסט רוק האמריקאי טורטס (Tortoise) ממסטל ומשכר.

אדם מתגלה כגיטריסט אקוסטי נפלא ובעל טכניקה מרשימה ובעיקר כפרשן מלא עומק, למשל בגרסת הכיסוי לאפקס טווין - To Cure A Weakling Child/Boy Girl Song שנשמע כמעט פולקי. אפשר לטעון שעוד אלבום קאברים הוא מיותר, אבל כשמדובר ביוצר לא כל כך מוכר כמו אדם ובקטעים מיוחדים כמו אלה שהוא בחר כאן, כדאי לתת לאלבום הזה  צ'אנס.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

דה אפלרויטר

גל אפלרויט בטור אישי על האלבומים החמים של הרגע. ביקורות על הרכבים מכל הסגנונות

לכל הכתבות של דה אפלרויטר