דה אפלרויטר: מגומז ועד פרל ג'אם
למי שעדיין לא גילה את גומז האנגלים, צפויה הפתעה מתוקה, דיסק שנתן יוצר מתחיל התגלה כתענוג צרוף, ההוצאה המחודשת של פרל ג'אם מושקעת והיאנג גודס עוברים מאלימות לפלא אקוסטי ורגוע
גומז - עטיפת האלבום. צילום: יח''צ
אלבומם החדש הוא ממתק. אלבום שיש בו כמעט הכל – פופ אלטרנטיבי, אינטיליגנטי, מפוצץ מכישרון שעושה כל כך טוב בלב עד שבא לך להכיר את האנשים שמאחורי השירים האלה ולשבת איתם על כוס קפה. כן, יש משהו אישי, כמעט מוכר ומאוד מזמין במה שגומז עושים, אך אל תטעו, מדובר בהשקעה רבה וכישרון מוזיקלי נדיר ולא במיינסטרימיות משעממת.
להקת גומז נולדה בפרבר משועמם של שפילד, אנגליה, בו נפגשו חמישה צעירים עם צמא גדול למוזיקה ולחברותה. כל אחד מהם מנגן על יותר מכלי אחד לפחות, וכל אחד מהם תורם בכתיבת השירים. מאז ומעולם, בכל מה שגומז עשו היה דבר אחד בולט – גרוב. לא משנה אם זה שיר אקוסטי או אלקטרוני, שקט או עצבני, תמיד היה שם גרוב, ואני מתכוון לזה במובן הכי טוב של המילה.
נסו את Shot Shot העצבני והמהמם מאלבומם השלישי – In Our Gun, או את Sweet Virginia הדרמטי והמרגש מאלבומם הרביעי – Split The Difference ותבינו בדיוק למה הכוונה. ב-A New Tide תמצאו גרובים אקוסטיים כמו Mix שפותח את האלבום או If I Ask You Nicely, אך גם הרפתקאות מוסיקליות מלאות גרוב כמו Win Park Slope או Other Plans. אפילו קטע סוחף בסגנון בריט-פופי אנרגטי תמצאו פה Airstream Driver, וגם בו גומז מצליחים לא לשעמם לרגע.
אם אתם כבר מכירים אותם אל תוותרו על החדש, אפילו אם בשמיעה ראשונה נדמה לכם שהם חוזרים על מה שכבר עשו בעבר, תאמינו לי שווה לתת לו עוד שמיעה אחת לפחות. אם אתם עוד לא מכירים את גומז, אז אני חייב לומר שאני מאוד מקנא בכם, תענוג גדול לפניכם.
Gomez - A New Tide
(ATO 2009)
אנ.אמ.סי.
אורי אבני מרענן
לפני כמה חודשים ניגש אליי בחור צנוע ונתן לי דיסק ובו ארבעה קטעים שהוא הקליט בכוחו עצמו (עם עזרה משני חברים). ארבעת הקטעים האלו התגלו כדבר הכי יפה ששמעתי בזמן האחרון.
אורי אבני. צילום: יח''צ
קוראים לו אורי אבני והוא גיטריסט, ואם לשפוט על פי האלבום הקצר הזה שהוא הוציא, אז הוא גם גיטריסט וגם מלחין בחסד. אורי מנגן בעיקר גיטרה אקוסטית, אבל לא רק, ואליו מצטרפים גלעד אברו בקונטרבס ושי קדמי בפסנתר. את כל תפקידי התופים שתשמעו בדיסק ניגן אורי אבני בעצמו.
בקיצור מוצר כמעט ביתי, וזה עוד יותר מפתיע כששומעים לא רק את איכות המוזיקה, אלא גם את איכות ההקלטה. בלי להגזים, יש רגעים שבהם Close To Home מזכיר לי אלבומים שיצאו בחברת
התקליטים המהוללת ECM, למשל הקלטות של פט מת’יני או רלף טאונר, ומצד שני יש בלחנים של אבני רגישויות שמזכירות את ניק דרייק או קרוסבי סטילס ונאש.
בימים אלו הצליח אבני סוף סוף לגבש לעצמו הרכב איתו יוכל להתחיל להופיע, ובקרוב הם יחלו לחרוש את הארץ (בתקווה). מעניין יהיה לשמוע איך המוזיקה הכל כך צנועה ומדויקת הזו תעבור על הבמה. יש בה משהו טהור, נקי כזה, טרי ומרענן, והפתיע אותי לגלות שיש מישהו בארצנו שיודע, כמו אבני, אסטתיקה מהי.
Ori Avni – Close To Home
(הדפסה עצמית 2008)
הפצה – היי פידליטי
פרל ג'אם חשובים
אני בטוח שעל ההוצאות המחודשות של הקלאסיקה הזו כבר שמעתם, כמו גם קראתם ביקורות לרוב, לכן הייתי רוצה רק לציין שיש בהוצאה הזו דברים חיוביים ומרגשים, אך גם דברים שאפשר לדון בהם ולנסות להבין האם הם באמת נחוצים.
פרל ג'אם - עטיפת האלבום. צילום: יח''צ
ראשית, הדי.וי.די. המצורף הוא תיקון של עוול שנעשה לאורך השנים עם האנפלאגד המצוין שהקליטו חברי פרל ג’אם באולפני ה-MTV במרץ 1992 – ממש אחרי צאת האלבום. עד היום לא יצא המופע הזה בשום צורה רשמית באופן מסחרי, ורק גולשי אינטרנט ומעריצים מושבעים למיניהם נהנו מהורדות באיכות ככה ככה. יש הרבה רגעים מרגשים במופע הזה, בעיקר הרגע שבו אדי וודר בולע רוק, כמעט מחייך, ומצליח לא לומר את המילה Fuck בשיר Jeremy (איזה ביצוע גדול).
לגבי התוספת השניה במהדורה הזו אין, לדעתי, תמימות דעים. הדיסק המצורף כולל רמיקס חדש לאלבום המקורי, כלומר, מיקס מחודש שנעשה בעזרת ציוד טוב, יקר וחדיש יותר, מה שגורם לאלבום המקורי להישמע חד יותר, צלול יותר וברור יותר. אפשר לשמוע בצורה בהירה יותר כל כלי וכלי, הקול של וודר בולט יותר, ואין ספק שנעשתה פה עבודה מצוינת. השאלה היא – האם זה באמת נחוץ.
התשובה היא כמובן עניין של טעם, אך לא רק. לפי דעתי, אחד מהגורמים שהפכו את Ten לקלאסיקה שהוא הוא צורת ההקלטה, או איכות ההקלטה המקורית, שהייתה לא משהו. הצליל הביצתי משהו, עמום קצת אך מאוד מאוד חם של ההקלטה המקורית הוא משהו שגם אם ינסו יהיה מאוד קשה לשחזרו היום.
יש בגישה הזו משהו רומנטי ונוסטלגי, אך מהי מוסיקה אם לא הרבה רגש, רומנטיקה ונוסטלגיה. כשאני שומע את המיקס המקורי אני מתרגש, כשאני שומע את המיקס החדש זה מאוד מעניין אותי, וזה אכן יפה, אך ללב יש תפקיד קטן יותר במקרה הזה. בסך הכול זו הוצאה מבורכת ומושקעת.
Pearl Jam – Ten - 2CD + DVD Edition
(Epic 1992/2009)
אנ.אמ.סי.
היאנג גודד מרתקים
יכול להיות שלרובנו כבר נמאס מהופעות אקוסטיות או אנפלאגדים למיניהם, ובסך הכל אני מסכים עם זה, אך בכל מקרה, את האלבום הזה אל תפספסו.
האלים הצעירים - עטיפת האלבום. צילום: יח''צ
היאנג גודז הם הרכב ותיק משוויץ שלאורך השנים עשה מוזיקה תעשייתית, לפעמים אלימה, עם אלמנטים אלקטרוניים, וכן – תמיד מעניינת. אין ספק שעם נקודת מוצא כזו עצם הרעיון של הקלטה אקוסטית הוא מרתק, וזה אכן עובד. מדובר באחד מאלבומי האנפלאגד הכי טובים ויפים שיצאו. הגודז משמרים את הרצינות והנוקשות שלהם אך מתבלים אותה בגיטרות אקוסטיות מדויקות ובחלק מהמקרים מהפנטות, ובכלי הקשה שמוסיפים ניחוח משכר.
הקטע הפותח Our House מכניס את המאזין מיד לעניינים. איזה יופי. החלומיות והאוירה שמלווה את הביצוע הנהדר הזה לאחד השירים היותר מוכרים של הגודז ממכרת, פשוטו כמשמעו. אחרי פתיחה כזו אני מוכן לקבל הכל, והכל כולל קטעים קטעים מלאי אנרגיה כמו I’m The Drug למשל, קטע עם השפעות בלוזיות Gasoline Man, ושתי גרסאות כיסוי מאוד מוצלחות. הראשונה היא בחירה מיוחדת, Speak Low שכתב קורט וויל בוצע לאורך השנים על ידי שמות כמו בילי הולידיי, אלה פיצג’רלד, טוני בנט ועוד כמה מאות אחרים, אך הביצוע של היאנג גודז לוקח את זה למקום אחר.
את Freedom של ריצ’י הייוונס הם מבצעים בצורה קרובה מאוד למקור, והאמת טוב שכך, יש בזה משהו מרענן. התחושה לאורך האלבום היא שזה לא עוד סשן אקוסטי טיפוסי שמתאים לסופ"ש רגוע, אלא משהו קצת יותר מאתגר, קצת יותר אינטנסיבי, תחושה שמקבלת אישור כשרואים את הדי.וי.די. המצורף.
המופע המצולם מצליח להיות בעת ובעונה אחת אינטימי ובועט, משהו שמזכיר לי את האנפלאגד של נירוונה או אליס אין צ’יינז. כנראה שזה מה שקורה כשלוקחים הרכב שלא ממש רגיל לנגן מוסיקה אקוסטית ומלבישים אותו בבגדים האלה – יוצאים מטעמים.
The Young Gods – Knock On Wood – The Acoustic Sessions
(Pias 2008)
אנ.אמ.סי.
נא להמתין לטעינת התגובות
