שונאים כדורגל ישראלי: האנטי גיבורים
איזי שרצקי או עמי גניש? אלי טביב או אדריאן רוצ'ט? כולכם יודעים את התשובה. אורן יוסיפוביץ לא מוצא עם מי להזדהות. מזל שיש זיכרונות... ו-וויסקי
ק''ש חוגגת אליפות. כנראה שרק חלמנו צילום: דני מרון
בעיתון הזה, שעומד בסימן ההווה, השאלה שהוצגה היא מה גורם לנו לשנוא כדורגל ישראלי. לשם כך, לצערי, צריך רק מציאות. אם ביום שני, ערב משחק ההכתרה של האלופה הכי מדהימה בהיסטוריה, כל השער של מדור הספורט נצבע בצבעים של ג'וחה ועמי גניש, אז כנראה באמת חלמנו חלום.
האדם המוכשר שהיה כותב מה ישראלי בעיניו, וכמה זה יפה, נסע לברר איפה הכסף, ולכן, אם יורשה, הנה התחליף: מה שישראלי חרא, והכדורגל זה הדבר הכי ישראלי שיש. כל רעה חולה תוצרת כנען תורגמה לסטופקס ודשא. חוסר סבלנות, חוסר סובלנות, חוסר מקצוענות, עוקצנות, אלימות, אלימות, חובבנות ואלימות. ומי לעזאזל זה קותי?
הכדורגל הישראלי, נכון לעכשיו ולהוציא שורה קצרה של יוצאים מן הכלל, הוא בדיוק במקום הלא נכון על הציר. הוא שחקנים שטובים מדי לליגה שנייה, אבל לא מספיק טובים לאירופה השנייה; הוא בעלים שאף אחד לא היה רוצה, אבל הם רוצים אותנו ואין מישהו אחר; הוא אוהדים שלא החליטו אם הם אולטראס או קהל קונצרטים, והם לא זה ולא זה; הוא יותר מדי צבע ופחות מדי יכולת; הוא יותר אלי טביב ופחות אדריאן רוצ'ט.
המחירים יקרים מדי, היכולת דלה מדי, המתקנים מגעילים ואנחנו רעים. ויותר מכול, אנחנו לא לומדים. רואים איך עושים את זה מעבר לים, וממשיכים לטמון את הראש בחול. קוראים על הרמונט הכללי בגרמניה והמלחמה באלימות באנגליה, ומסננים "אבל פה זה ישראל".
ואם צריך לשים את האצבע, הדבר שהכי חסר לנו זה גיבורים. מישהו להזדהות איתו. לתלות תמונה של עומר דמארי בחדר, לגדל שיער א-לה סטיבן כהן, לשלוח את הבן לחוג כדורגל רק כי אתה מת שיהיה יניב קטן כשהוא יהיה גדול.
אבל נכון לעכשיו יש פה הרבה שחור. ועדות ודיונים והורדת נקודות ורדיוסים ורב-פקדים ותובעים ואבן־עזראים ועצורים. אין קהל, אין יותר מדי עניין, אין מישהו לרוץ איתו. מזל שיש זיכרונות, מזל שיש דמיון, מזל שיש וויסקי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם