שונאים כדורגל ישראלי: בגלל הסקסיזם
השחקנים משחקים "כמו גברים", הקוונית זונה ועל ליגת הנשים עדיף שלא נדבר. ימי הביניים זה כאן. הילה קובו מנתחת... אותנו
הופ סולו. בואו לא נדבר על ליגת העל AP
גם בענפי ספורט ישראליים כמו טניס, גלישה, ג'ודו, כדורסל וכדורעף אנחנו עדים לספורטאיות שזוכות להכרה, למעמד ואפילו להכנסה יפה, גם אם הדרך עוד ארוכה.
הכדורגל הישראלי והתעשייה סביבו, לעומת זאת, הם דוגמה מובהקת לתקרת ברזל בכל מה שקשור לקידום נשים. חור שחור שבולע כל קידמה או נאורות. מסע אחורה בזמן, בואכה סיקסטיז בשדרות מדיסון.
בכדורגל הישראלי השחקנים תמיד משחקים "כמו גברים", השופטים הם בני זונות והקוונית שרמוטה.
הפאנלים הטלוויזיוניים שעוסקים בענף תמיד מורכבים מכמה פרשנים מקריחים ומקריינית חיננית ("כי אף אחד לא מעוניין לשמוע מה מירי נבו חושבת על כדורגל", אמר לי פעם מישהו בתעשיית הטלוויזיה. "התעמלות קרקע אולי, אבל לא כדורגל").
כשכותבי טורים מקומיים מדגמנים נאורות וכותבים על מונדיאל הנשים, הם בעיקר מתמוגגים מיופייה של השוערת האמריקאית, הופ סולו. ובכלל, הרגעים שבהם בנות המין היפה נזכרות הכי הרבה בענף הזה הם כאשר כמה שחקנים חוגגים עם נערת ליווי לפני משחק נבחרת, כששחקן אחד מבלה עם מעריצה בחדר ההלבשה וכששני אחרים נתפסים עם אחת כזו במלון באוסטריה.
על ליגת־העל החובבנית לנשים מיותר להרחיב, כי גם לי קשה לחשוב על שם של שחקנית מוכרת (עלה התאנה הנצחי סילבי ז'אן עדיין שם?). אפשר להבין למה זה קורה, כמובן. ספורט, ודאי פיזי, הוא זירה שבה באים לידי ביטוי ההבדלים האובייקטיביים בין גברים לנשים.
רוב אוהדי הכדורגל הם לא בדיוק בוגרי החוג למגדר על שם קתרין מקינון, וכדורגלניות, למרבה הצער, אינן לבושות בחצאיות קצרצרות ובגופיות הדוקות (למרות שהיה כבר מי שהציע את זה). מצד שני, אפשר להתעודד אם מכירים בעובדות.
גם יעל ארד, אליס מילר או שי דורון לא יכלו לחולל היסטוריות בתחומן לפני 40 שנה. כלומר, הכדורגל הישראלי אולי מפגר, אבל יש עוד עתיד. תשאלו את הופ סולו והעיניים היפות שלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם