שונאים כדורגל ישראלי: אי של אי שפיות
אני אוהב את הפועל, אני לא אוהב את המשחק. ואת הכדורגל הישראלי, בתצורתו הנוכחית, אני שונא במיוחד. חגי קראוס יודע למה הוא נשאר: הוא תקוע עם הכדורגל הישראלי
אפשר לספור על אצבעות יד אחת את כמות הסופר שמופר דופר אל קלאסיקו שממש
הפועל ת"א חוגגת צילום: דני מרון
הטרגדיה היא שאני שונא את מה שאני רואה, שומע ומרגיש באותם רגעים. מאמנים עילגים או סתם גונבי דעת מקשקשים למיקרופון בסיום משחק שבו עוד קבוצת שחקנים נטולי כבוד מינימלי למועדון ולקהל שלהם, שיחקה מול קבוצה אחרת של שחקנים שמרוויחים סכומי כסף ששום דרך אחרת בחייהם לא היתה מניבה להם.
ומסביבם, שורת עסקנים, מנהלים ובעלי קבוצות שמפעילים אצלך את רפלקס ההקאה הלא רצוני. טיפוסים כמו האחים לוזון, גל יוסף, אלי טביב ועשרות אחרים מתחלפים במהלך השנים, מתיימרים "לחנך את הבריונים" ו"למגר את האלימות".
מעליהם שכבה עבה ובלתי נגמרת של עסקנים ובעלי תפקיד מיניסטריאלי שלא ביקרו מימיהם ביציע אמיתי של אוהדי כדורגל, שמתחרים ביניהם מי יירה את כמות הקלישאות המתלהמות ונטולות ההקשר הגדולה ביותר בכל פעם שקורה משהו שתקשורת הספורט המקומית - עוד מעיין בלתי נדלה של סירחון - מחליטה לנפנף בו בצדקנות מעושה.
ובתוך כל זה משייטת לה הפועל שלי. שנים של התמכרות הפכו כל כרטיס
אדום במשחק בין הפועל עכו לעירוני ראשל"צ לפריט אינפורמציה חיוני עבורי. הרי בשבוע הבא אנחנו משחקים נגד אחת מהן.
כשאיתן תבריזי מאשר גול באופסייד לטובת מכבי חיפה, למשל, אני יכול לירות באוטומט את כל המוניטין שלו מתוך שינה. או כשכתוב בעיתון שהפועל מתעניינת בטאלנט תורן, לשלוף את הקווים המקשרים לסוכן שלו וקשריו עם הבעלים או המאמן.
כל אוקיינוס האינפורמציה הדלוח הזה מרכיב את הוויית הכדורגל הישראלי, זה שחטף, מעצם קיומו, את האהובה שלי אליו. זה, שעד שלא תוקם ועדת חקירה ממלכתית ובלתי תלויה בראשות שופט עליון שתנקה אותו מכל תחלואיו, אמשיך לשנוא אותו בכל נימי נפשי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם