
שונאים כדורגל ישראלי: הזלזול באוהדים
שילמתם עמלות מופרכות למשרד הכרטיסים? נדחסתם בכניסה למגרש? השתגעתם ממאמן בובה? מוטי דה פיצ'וטו מאמין שהטור הזה בשבילכם
ואז הוא פנה לשלומי, בן דוד שלי: "איך קוראים לחבר ש'ך?" ואני עניתי "מוטי". ואז

קל להשוות את הבריון השכונתי לכדורגל הישראלי. הוולגריות, רמת הכדורגל (בני השמן היה, איך נאמר בעדינות, מעט כבד), הכוח הבלתי פרופורציונלי יחסית להתפתחות השכלית, ההשפעה על ילדים, המרחק מאירופה והרצון שלך להתפוצץ ולצאת למלחמה בלי שתהיה לך היכולת. כל האלמנטים שם ועל כל אחד מהם אפשר לכתוב טור או סתם לצקצק בלשון ולדגמן פרצוף מלא שאט נפש, משל היית שמאלני שמגיב לזכייתו של קותי.
אלא שעם כל אלה דווקא אין לי בעיה. רבאק, בואו נודה על האמת - אני מת על זה. מכור לזה. מה שגורם לי לשנוא את הכדורגל הישראלי שאני כל כך אוהב זה הזלזול הבלתי מתפשר של כל מי שעוסק בכדורגל ישראלי, ללא יוצא מן הכלל, בי ובכם.
זה מתחיל מחוץ למגרש. בשקרים הבוטים בקופות כרטיסים שמשתפות פעולה עם עבריינות, ממשיך בעמלות המגוחכות והשירות המבחיל שאין דומה לו בשום עסק אחר, עובר דרך התור בכניסה למגרש והשוטרים המטומטמים, ונגמר במנהלי הקבוצות האפסים שיודעים את כל זה ולא עושים דבר ובגוף מסואב שנקרא התאחדות, שעליו באמת אין מה להרחיב.
בעבר ספגנו את כל מה שבחוץ באמתלות של לבנטיות ותהליך שצריך לעבור, וגם כי נהנינו מהמוצר על כר הדשא שכלל קבוצות עם רומנטיקה עתידנית או התרפקות על נוסטלגיה, אבל ככל שחלף הזמן מתברר שהזלזול, במקום לפנות את מקומו, השתלט על כל חלקה טובה.
על הבעלים - שהטובים בהם כמו שירצקי ושחר מורידים לזנות את מעמד המאמן, והרעים
אז הילד ההוא שלמד לשנוא בגיל שבע רואה את כולם מתייחסים אליו כמו אפס ורוצה לצעוק שהפעם הוא מבין. הוא מבין שבלעדיו אין משחק, שיש מה לעשות, שאפשר לעשות טראש אבל טוב, ושכולם משקרים כל הזמן. אבל כל מה שהוא שומע זה גערה מזלזלת ומהדהדת: "אתה, שב בשקט!".