הייתם עשר העונה
העונה הרגילה מסתיימת, ורגע לפני שהפלייאוף מתחיל, הנה חלוקת התארים האישיים. קובי בראיינט לוקח הביתה את ה-MVP אחרי קרב אדיר, בוריס דיאו גורף את תואר השחקן המשתפר, אייברי ג'ונסון יתנחם בתואר אישי במקום ראשות המערב, ורון ארטסט מקבל את מה שרצה
1. קובי בראיינט (לייקרס). מי שצועק ראשון "הוא לא דומה בכלל למייקל ג'ורדן, מייקל ג'ורדן שולתתתתת!!!1" מקבל פרס! עזבו בצד לארבע שניות בדיוק את ההשוואות לג'ורדן. לא בגלל זה התואר מגיע לו. אין תחזית אחת בתחילת השנה בה הלייקרס מגיעים ליותר מ-45 ניצחונות.
זו הכמות אליה קובי הביא את החבר'ה הבאים: למאר אודום, סמוש פארקר, כריס מיהם, קוואמי בראון, לוק וולטון, סשה וויאצ'יץ', דווין ג'ורג', בריאן קוק, רוני טוריאף. חוץ מאודום, לפני תחילת העונה לא בטוח שרוב החבר'ה האלה היו מקבלים חוזה במכבי ת"א. עכשיו אפשר להוסיף אולי גם את בראון ופארקר לרשימה הזו. אבל לא נדון כרגע בתכניות הרכש של שמעון מזרחי.
בראיינט סיים את העונה עם 35.4 נקודות למשחק, 5.3 ריבאונדים,
הוא עשה את מה שרק שחקנים גדולים יודעים לעשות: לקח קבוצה שלמה, במקרה הזה אלמונית במיוחד, שם אותה בתיק גב וסחב אותה, גם בעליות חדות, גם נגד כל אלה שאמרו שהוא לא מסוגל ועוד במערב הקשה, עד למקום השביעי בפלייאוף. הוא השחקן הכי בלתי עציר בליגה, כשרק האדם במקום השני מתקרב אליו. הוא השחקן בעל הערך הגבוה ביותר לקבוצה שלו. הוא ה-MVP. ותורו של מספר 2 ברשימה עוד יגיע. בקרוב.
2. לברון ג'יימס (קליבלנד). קשה להגיד שלבחורצ'יק בן ה-21 אין ערך הדומה לזה של בראיינט עבור הקבוצה שלו, אבל אם מסתכלים על הצוות המסייע, תגידו אתם את מי הייתם לוקחים: לארי יוז או סמוש פארקר? זידרונאס אילגאוסקאס או כריס מיהם? דוניאל מארשל או לוק וולטון? לברון היה מדהים. במילותיו של זוהיר בהלול, ספק-טא-קולרי. כשהוא דוהר לעבר הסל, עדיף לעמוד בצד ולבקש חתימה. כשאתה שומר עליו, יותר טוב לחתום מראש על עסקת טיעון.
35.7 נקודות לערב ב-14 משחקים נגד חמש קבוצות העלית של הליגה. 31.4 נקודות למשחק העונה, 7 ריב', 6.6 אס' ו-1.6 חטיפות ב-48 אחוז שדה. פרט לעניין הווינריות בחודשים הראשונים של העונה, אין מילה רעה אחת להגיד עליו. אבל גם במונחים אבסולוטים, וגם עבור הקבוצה שלו, קובי, עדיין, ועם כל החסרונות שלו, עשה קצת יותר.
3. סטיב נאש (פניקס). הבעיה היחידה של MVP 2005, היא שהשיפור הנהדר שעשה השנה היה קצת פחות מרשים מהשיפורים שעשו שני החבר'ה שמעליו. נאש (18.8 נק', 10.5 אס', 51.2 אחוז שדה) הוא האחראי המרכזי לכך שפניקס שברה שיא שכנראה לא יישבר בקרוב לשלשות קבוצתיות לעונה, שיחקה כדורסל מענג וכל זה, כשברוב העונה אין לה אפילו חצי סנטר.
4. דירק נוביצקי (דאלאס). 26.6 נק', 9.0 ריב', 2.8 אס', 48 אחוז שדה, 90 אחוז עונשין וכל הסיבות שפורטו כאן בשבוע שעבר. עונה ענקית לשחקן שכל ילד באירופה רוצה להיות כמוהו ביום מן הימים.
קבלו ח"ח: אלטון בראנד (קליפרס, 24.7 נק', 10.0 ריב', 2.5 חס', 53% שדה); דוויין ווייד (מיאמי, 27.2 נק', 5.7 ריב', 6.7 אס', 1.95 חט', 49.5% שדה); צ'ונסי בילאפס (דטרויט, 18.5 נק', 8.6 אס', 43% לשלוש, 89% עונשין).
חמישיית העונה: סטיב נאש, בראיינט, לברון ג'יימס, נוביצקי – ויאו מינג (יוסטון), שבחלק השני של העונה, עד שנפצע, היה הסנטר הדומיננטי ביותר בליגה. המספרים שלו אחרי האולסטאר פשוט מפחידים – 25.7 נקודות, 11.6 ריבאונדים, 1.8 חסימות ו-1.8 אסיסטים, ב-53.7 אחוז שדה ו-87.9 אחוז מהקו. גם הגישה שלו השתנתה, ויאו סוף סוף מוכן להגשים את מה ששלטונות סין חלמו עליו, כששידכו את שני שחקני הכדורסל הגבוהים ביותר בארצם: להיות האיש הגדול הכי דומיננטי בעולם.
חמישיה שניה: צ'ונסי בילאפס (דטרויט). גם כאן, הסיבות פורטו בשבוע שעבר. בקיצור: השמן שמניע את גלגלי המכונה המושלמת ביותר בליגה. אמנם שיא ניצחונות של כל הזמנים לא נשבר, אפילו לא קרוב, אבל שיא מועדון (64) כן, והפיסטונס מגיעים לפלייאוף כקבוצה המפחידה ביותר שיש. דוויין ווייד (מיאמי). וגם כאן. בקיצור: סופרסטאר, רוקד וזז כאילו אין לך מחר, הה הה, הה הה.
אלטון בראנד (קליפרס). וגם כאן. בקיצור: מי ששם בתחילת העונה כסף על הקליפרס מגיעים לסידרת פלייאוף עם יתרון ביתיות, יכול היום לפרגן לעצמו וילה נחמדה בכפר שמריהו, ועוד יישאר לו כסף להמבורגר בצד.
שון מריון (פניקס). הכינור השני לנאש, אבל המוציא העיקרי לפועל. גם בהתקפה, גם בהגנה, גם בריבאונד. המטריקס נמצא בכל מקום (21.8 נק', 11.8 ריב', 2 חטיפות, 1.7 חסימות, 52.5% שדה, 60 דאבל דאבלים), חוסם, חוטף ומעופף לדאנקים מהדהדים.
שאקיל אוניל (מיאמי). הדיזל פתח את העונה רע, נפצע, אבל מהרגע שפט ריילי היה צריך אותו, הוא חזר לכושר. גם בגיל 34 עדיין שולט מתחת לסלים ומזיז את מאה וחמישים הקילו שלו, פלוס מינוס, תלוי מה הוא אוכל בארוחת הבוקר, לאן שצריך. לא נשארו לו עוד הרבה שנים בטופ, אבל השנה מה שיש לו הספיק ל-20 נקודות, 9.2 ריב' ו-1.8 חסימות, ב-60 אחוז עגול מהשדה.
חמישיה שלישית: גילברט ארינאס (וושינגטון). כל משחק מוצא לעצמו מוטיבציה חדשה: הקבוצה הזו פסחה עליו בדראפט (ויש הרבה כאלה, הוא נבחר בסיבוב השני), המאמן ההוא לא רצה אותו, את ההם הוא סתם אוהב לנצח. קלע 29.3 נקודות לערב כחלק מהטריו המנצח של הוויזארדס, שהביא אותם למאזן חיובי למרות כל הקשיים.
וינס קרטר (ניו ג'רזי). עוד עונה של ריחופים מרהיבים בשחקים וסלי ניצחון לווינסאניטי, הפעם גם עזר לנטס להפוך לאחת הקבוצות המפחידות בשליש האחרון של הליגה.
כרמלו אנתוני (דנבר). הסטטיסטיקה מראה שבקלאץ' הוא הטוב ביותר בליגה בשנים האחרונות, ועם הסטטיסטיקה הזו אנחנו לא מתווכחים. לא נמצא הרבה מאחורי לברון ו-ווייד במירוץ לצמרת של כיתת 2003.
פאו גאסול (ממפיס). לקח חופש בקיץ, פירשן עבור הטלוויזיה הספרדית ובניגוד לרוב הפרשנים, הוא באמת יודע מה לעשות יותר טוב מכולם. עונה גדולה (20.4 נק', 8.9 ריב' ובעיקר 4.6 אס') לאיש שעם הזקן המפחיד, נראה כמו גירסה מודרנית של ישו.
בן וואלאס (דטרויט). ממשיך לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב: להפחיד אנשים שמנסים להתקרב לסל של הפיסטונס.
חמישיה רביעית: טוני פארקר (סן אנטוניו), אלן אייברסון (פילדלפיה), טים דאנקן (סן אנטוניו), דווייט הווארד (אורלנדו), מרקוס קמבי (דנבר).
חמישיה חמישית: כריס פול (הורנטס), פול פירס (בוסטון), כריס בוש (טורונטו), קווין גארנט (מינסוטה), בראד מילר (סקרמנטו).
1. רון ארטסט (סקרמנטו). זה בכלל לא בגלל שהוא אמר לפני שבועיים שהתואר מגיע לו. אצלנו לא משתכנעים כל כך בקלות ולא נכנעים לטרור! איייי, רון-רון, תשחרר את היד. קצת! בבקשה!... כן, סליחה. ארטסט הפסיכי הפך את סקרמנטו תוך כדי תנועה מקבוצה רכה ורופסת לקבוצה קשוחה ודורסת, שמסיימת את העונה עם 25 ניצחונות ב-39 משחקים. על שינוי קונספט כל כך קיצונית בקבוצה באמצע העונה, אחרי השבתה ארוכה באינדיאנה, התואר מגיע לו.
2. בן וואלאס (דטרויט). הפיסטונס שיפרו השנה את ההתקפה, אבל כשהיו צריכים את ההגנה שלהם במשחקים גדולים, ביג בן היה שם.
3. מרקוס קמבי (דנבר). אם רק היה מצליח להישאר בריא ולשחזר את החודש הראשון שלו, היה מדורג מקום או שניים יותר גבוה.
משלימים לחמישיה: אנדריי קירילנקו (יוטה), צ'ונסי בילאפס (דטרויט). חמישיה שניה (בלי קשר לעמדות): ברוס באוון (סן אנטוניו); ג'ראלד וואלאס (שארלוט); ג'וש הווארד (דאלאס); שון מריון (פניקס); אלונזו מורנינג (מיאמי).
1. כריס פול (הורנטס). במילותיו של המאמן ביירון סקוט: "הייתי אומר שהוא עוד יהיה להיות כוכב בליגה הזו, אבל הוא קרוב לזה כבר עכשיו". 16.1 נקודות, 7.8 אס', 5.1 ריב', 2.2 חטיפות, ולקראת סוף השנה, כשההורנטס היו זקוקים נואשות לדחיפה לעבר הפלייאוף, גם שני טריפל דאבלים ראשונים. כבר הרבה שנים לא היה רכז רוקי כל כך מרשים. מי שלא בוחר בו במקום הראשון, צריכים לעשות לו בדיקת שכרות.
2. צ'רלי וילאנואבה (טורונטו). יחסית למישהו שחשבו שלא ייצא ממנו כלום, נתן עונה מצוינת. השתלב בחמישיה של טורונטו ותקע יתד סופית אחרי סילוקו לניקס של ג'יילן רוז, וכשחקן חמישיה קפץ ל-14.2 נקודות ו-7.9 ריבאונדים לערב.
3. אנדרו בוגוט (מילווקי). אף פעם לא נוצץ ומרהיב במיוחד, אבל יציב, ווינר וסוס עבודה מתחת לסל של מילווקי. עונת רוקי סולידית לבחירה מספר 1 בדראפט, עם 9.4 נקודות, 7 ריב' ו-53% שדה. משלימים לחמישיה: דרון וויליאמס (יוטה), צ'אנינג פריי (ניו יורק).
חמישיה שניה (בלי קשר לעמדות): ריימונד פלטון (שארלוט), נייט רובינסון (ניו יורק), לות'ר הד (יוסטון), דני גריינג'ר (אינדיאנה), אייק דיאגו (גולדן סטייט).
1. מייק מילר (ממפיס). הגריזליז בשנים האחרונות היתה קבוצה של רוטציה עמוקה. מילר, בובי ג'קסון וג'ייק צקאלידס הוכיחו שגם השנה היה אפשר לסמוך על הספסל, והצלף הלבן היה הסיבה העיקרית: 13.7 נקודות, 5.4 ריב' ו-2.7 אסיסטים למשחק, תמיד אמין וזמין.
2. ג'רי סטקהאוס (דאלאס). בקבוצה עם כוכב אחד והרבה שחקנים משלימים, סטקהאוס היה זה שנתן את הוותק והשקט הנפשי מהספסל, ובעת צרה, אם צריך, גם נזכר בימיו ככוכב וקולע 20 נקודות. 13.0 נקודות, 2.9 אסיסטים לערב.
3. ליאנדרו ברבוסה (פניקס). שדרוג גדול לעומת העונה הקודמת: אין יותר צורך להיכנס למקלטים כשסטיב נאש יורד מהמגרש לארבע שניות. ברבוסה מנצל את הזריזות העצומה שלו כדי לעשות סלים קלים, לסדר מצבים טובים לאחרים ולהפגיז שלשות ב-44 אחוזים (מקום שלישי בליגה), לצד 13.1 נקודות ו-2.8 אסיסטים. כשחקן חמישיה היה אפילו טוב יותר, עם 15.5 נקודות לערב.
קבלו ח"ח: צ'אנינג פריי (ניו יורק); קווין מרטין (סקרמנטו); מו וויליאמס (מילווקי).
1. בוריס דיאו (פניקס). בקיץ האחרון כולם הכירו את בוריס דיאו כנגר מנבחרת צרפת ואטלנטה, שהחטיא את כל 11 זריקות העונשין שלו במשחק אחד באליפות אירופה. תשעה חודשים אחר כך, בוריס דיאו הוא הסמל החדש של פניקס סאנס, לצד נאש ומריון: האיש שמצליח לתרגם את חכמת המשחק וחוסר האנוכיות שלו תחת השיטה האירופית הנהדרת של מייק ד'אנטוני, כדי להיות הרכז היחיד בליגה שמשחק בתוך איזור הצבע, או, אם תרצו, הסנטר היחיד שמוסר 6.2 אסיסטים לערב.
יש לו ידיים זריזות וראיית משחק אדירה, וכשהגיע הביטחון, לקראת סוף העונה, הוא התחיל לצבור טריפל דאבלים, וסיים עם 13.3 נקודות וגם 6.9 ריב'. שיפור קל לעומת 4.8 נק', 2.6 ריב' ו-2.3 אס' בהוקס בעונה הקודמת.
2. דייויד ווסט (הורנטס). לקראת סוף העונה שעברה ביירון סקוט גילה שמתחת לידיים גדל לו כישרון צעיר, והשנה הוא הפך לגו-טו גאי של ההורנטס, כשהוא מוסיף שלושה סלי ניצחון של השניות האחרונות. 17.1 נקודות העונה עם 7.4 ריבאונדים לעומת 6.2 נקודות ו-4.3 בעונה הקודמת.
3. ג'ראלד וואלאס (שארלוט). כשהבובקאטס הביאו אותו מסקרמנטו, הוא סומן ככישרון שמחכה לפרוץ ורק צריך לקחת את ההזדמנות שלו. את השורה הזו אומרים על עשרה שחקנים בשנה מינימום, אבל וואלאס גם מימש את ההבטחה. הוא הפך למיני-שון מריון, אדם ששולט במגרש בהגנה ומוצא דרך להיכנס לסל בכל מצב. אם גם ישפר את הקליעה מבחוץ ומהעונשין, אללה יסתור. 15.2 נקודות ו-7.5 ריב', מוביל את הליגה בחטיפות (2.5), לעומת 11.1 נקודות ו-5.5 בעונה הקודמת.
קבלו ח"ח: מייק ג'יימס (טורונטו); ג'אמיר נלסון (אורלנדו); ננאד קריסטיץ' (נטס); כריס קיימן (קליפרס).
1. אייברי ג'ונסון (דאלאס). המאבריקס קבעו שיא מועדון עם 93.9 נקודות ספיגה בלבד העונה. אייברי ג'ונסון, הקטנצ'יק עם הקול הצווחני, קדח לשחקנים שלו בראש כדי שיעשו הגנה ויעלו לכל משחק כשהם לא מפחדים מאף אחד. הוא נתן בראש 40 הפרש לדטרויט, ניצח את סן אנטוניו בחוץ במשחק גדול לקראת סוף העונה ורק פיניש מקרטע מנע ממנו את יתרון הביתיות במערב. 60 ניצחונות, עם דסאגנה ג'ופ בחמישיה ומכת פציעות שהפריעה לו לאורך כל העונה. מגיע לו.
2. מייק ד'אנטוני (פניקס). מאמן העונה 2005 הוכיח גם ב-2006 שההצלחה לא היתה מקרית. הוא החליף כמעט את כל הקבוצה חוץ משניים ורבע שחקני מפתח, שיחק כל העונה בלי סנטרים, שיפר את ההגנה של הקבוצה שלו למרות החוסר בנוכחות מתחת לסל, הרחיב את הרוטציה וידע ללחוץ על הכפתורים הנכונים. התוצאה: עוד עונה עם יותר מ-50 ניצחונות, שיא NBA בשלשות ושיטה שמנפקת את הכדורסל הכי כיפי בחצי הזה של כדור הארץ.
3. ביירון סקוט (הורנטס). אחרי הפוטש שסידרו לו בניו ג'רזי והדעיכה בניו אורלינס, של הקבוצה וגם של העיר, הכל היה מוכן לעוד עונה של תירוצים, וגם 25 ניצחונות היו מתקבלים בהבנה. אחרי בארון דייויס בסוף השנה שעברה וההשבתה של ג'מאל משבורן, גם ג'מאל מגלור נטש בתחילת העונה, כריס אנדרסן נעלם בגלל סמים באמצע העונה, אבל הילדים של סקוט נשארו בתמונת הפלייאוף עד לשבוע האחרון, בניגוד לכל הציפיות.
קבלו ח"ח: פליפ סונדרס (דטרויט); פיל ג'קסון (לייקרס); מייק דנליבי (קליפרס); מייק פראטלו (ממפיס); מייק בראון (קליבלנד).
נא להמתין לטעינת התגובות
