הייתם עשרה
לכבוד המדור האחרון של העונה הרגילה, וערב סיכומי סוף העונה, הצדעה לעשרת המועמדים המובילים לתואר ה-MVP
הדעות השתנו כל שבוע, כל חודש, לעתים פעמיים באותו ערב. התואר, כפי שכבר כתבו ויכתבו רבים, הוא נטול הגדרות מדויקות. מיהו בעל הערך הגדול ביותר? זה שבלעדיו הקבוצה שלו תידרדר הכי הרבה? זה שהוביל את קבוצתו להכי הרבה ניצחונות? זה עם הסטטיסטיקות הכי טובות?
לפני הישורת האחרונה, בודדנו את עשרת המועמדים הבולטים לתואר. ההכרעה הסופית יכולה ליפול ממש עם הבאזר, כשלא פחות משבעה אנשים רואים עצמם כמועמדים לגיטימיים. הישארו עימנו לעדכונים. בינתיים, המועמדים סווגו לשלוש קבוצות: אלה שלמרות עונה נהדרת, כנראה לא ייכנסו לדיון הסופי; אלה שהיו נהדרים, אבל כחלק מקבוצה טובה מאוד; ושלושת הגדולים, שמהווים את החלק הגדול והחשוב ביותר בקבוצות שלהם, ואולי עונים יותר מכל על ההגדרה "השחקן בעל הערך הרב ביותר".
טוני פארקר, סן אנטוניו. כשטים דאנקן רושם את העונה החלשה ביותר שלו בקריירה, כולל עונת הרוקי – עם 18.7 נקודות, 11.1 ריב', 7.2 סלי שדה, ב-48.4 אחוז, ו-2.0 חסימות "בלבד", הממוצעים הנמוכים ביותר בחייו – הספרס מוצאים מישהו אחר שיוביל אותם. ברוב הערבים מדובר בטוני פארקר, ששיכלל את יכולת החדירה וההסתננות שלו לרמה של אמנות, לרמה של 54.6 אחוז מהשדה, מקום ראשון בין הגארדים בליגה; לשיא קריירה של 19.1 נקודות למשחק עד עכשיו, יחד עם 5.8 אסיסטים. אם זה לא מספיק, הספרס עומדים לסיים עם המאזן הטוב ביותר במערב. מסוף השבוע הבא נראה אם גם בפלייאוף הוא מסוגל להעלות את הרמה, או שיחזור להיות שם טוני הזכור לרעה מסדרת הגמר נגד דטרויט, זה שרועדות לו הברכיים.
אלן אייברסון, פילדלפיה. לא קל לרשום את העונה הסטטיסטית הטובה בחייך כשאתה קלעי של 28 נקודות לערב בקריירה, כשאתה בן 31 וכשהברכיים שלך יותר שחוקות מהאספלט של נתיבי איילון. אבל אייברסון עושה את זה, דווקא השנה, כשלפי כל התכנונים, הצוות המסייע שלו היה אמור להיות מצוין. חוסר היציבות מצד אנדרה איגואדאלה, סמואל דאלמברט וקייל קורבר והספסל הדליל גרמו לאייברסון
וינס קרטר, ניו ג'רזי. איפה הוא היום, ואיפה הבחור המתוסכל ששיחק בחוסר חשק בולט בטורונטו. קרטר הוא האחראי העיקרי לחצי השני המצוין של העונה מצד הנטס, כשמאז 27 בפברואר הוא לא יורד מ-20 נקודות בערב, ואת העונה הסדירה הוא יסיים כנראה עם חמישה משחקים של 40 נקודות פלוס וממוצע סביב ה-24, 25. חוץ מזה, כמובן שהיתה שם המנה הרגילה של דאנקים מדהימים, כשההטבעה עם ההתנגשות האווירית באלונזו מורנינג עדיין נמצאת גבוה ברשימת מהלכי השנה. מצד שני, מאז ומתמיד הדבר שמנע מקרטר להפוך לשחקן על אמיתי, הוא היכולת שלו, ובעיקר חוסר היכולת שלו, בפלייאוף. גם הוא יודע שהעונה, עם יתרון ביתיות ועם סדרה גדולה שצפויה נגד מיאמי בחצי גמר המזרח, זה הזמן שלו להוכיח אחרת.
דוויין ווייד, מיאמי. כמעט בכל פרמטר שהוא, ווייד עלה השנה לרמת מייקל ג'ורדן. לפחות זה של השנים המוקדמות, בתור התחלה. היכולת שלו ללכת באוויר, לקלוע בנונשלנטיות עם הגב לסל תוך כדי נפילה, להשתלט על משחקים בתצוגות אול-אראונד, להתעלות ברגעים חשובים, מביאה אותו קרוב מאוד לסטרטוספירה של הגדולים מכולם. כרגע הוא עומד על 27.5 נקודות לערב בכמעט 50 אחוז שדה וב-78 אחוז עונשין, 5.8 ריב', 6.8 אס' ו-1.9 חטיפות. קשה להגיד שהוא נקודת אור בודדת במיאמי, אבל בתוך כל הקבוצה הזו, שמגיעה לפלייאוף עם המאזן השני בטיבו במזרח, בעודה ממשיכה לאכזב מדי פעם ומבטיחה שעוד לא ראינו כלום – פלאש היה היציב ביותר, המרשים ביותר, והמנהיג האמיתי. וזה לא פשוט, כשכמעט כולם סביבך ותיקים ממך הרבה יותר, ואתה כולה בן 24.
סטיב נאש, פניקס. על פניו, אין סיבה שהוא לא ייבחר ל-MVP – בעונה שעברה הוא נבחר, והשנה עוד השתפר. הוא הקפיץ את שיא הקריירה בנקודות (19.0 כרגע), וכנראה גם באחוזי שדה (51) ודקות (35.6), מוביל את הליגה כולה באסיסטים, עם 10.5 עד עכשיו, ואת כל זה הוא עשה בקבוצה שמשחקת רוב העונה ללא סנטר אמיתי, ומעלה לפעמים שחיף צרפתי בגובה 2.04 מול מפלצות הליגה. העניין הוא שאם בעונה שעברה זו היתה קבוצה של 5.5 שחקנים, השנה הסאנס מאוזנים יותר, מגוונים יותר, ותלויים קצת פחות בנאש. המחליף שלו, ליאנדריניו ברבוסה, עשה קפיצה גדולה קדימה. בוריס דיאו, השחיף שהוזכר מקודם, משמש כרכז נוסף מתחת לסל ובהיי-פוסט. הסאנס נשארו קבוצה מהנה לצפיה, רק שמדי פעם הם גם יודעים לעשות הגנה, והיו דקות, נגיד ממש בשקט, שהם אפילו הסתדרו בלעדיו.
אלטון בראנד, קליפרס. ממש לא רק בגלל שהוא מסיים את העונה עם כ-25 נקודות, 10 ריב' ו-2.5 חסימות לערב. אלה סיבות מספיק טובות לכשעצמן. העניין הוא שהקליפרס היו כל כך מזוהים עם אומללות, עם חוסר מימוש של פוטנציאל ועם תקוות שמתאדות עוד בדצמבר, שהכותבים של ג'יי לנו וקונאן אובראיין כבר שילבו אותם בכל מונולוגי הפתיחה עד 2017. לא עוד. מאחורי בראנד, המנהיגות של סם קאסל, ההתפתחות של כריס קיימן והסיוע של קאטינו מובלי, קורי מאגטי ולאדימיר רדמאנוביץ' והחיילים האלמוניים קווינטון רוס וג'יימס סינגלטון, הקליפרס תקעו יתד בפלייאוף ומאיימים למרר את החיים למי שיבוא נגדם, תהיה זו דנבר או דאלאס. בראנד סחב את הקבוצה על הגב, סיגל לעצמו מנטליות של ווינר, ולא נפל מאף שחקן פנים אחר במערב.
צ'ונסי בילאפס, דטרויט. אם הקריטריון שלכם הוא השחקן הטוב ביותר בקבוצה הטובה ביותר, בילאפס הוא המועמד המוביל. להוציא כמה דקות באמצע העונה, הפיסטונס היו הקבוצה היציבה ביותר והמרשימה ביותר בליגה. במפגש הכפול עם סן אנטוניו הם עשו מהאלופה קציצות. בשלושה מארבעת המשחקים נגד מיאמי הם לקחו את שאק, ווייד וחבורתו לבית ספר. נגד דאלאס הם הובסו בתחילת העונה, וחזרו עם ניצחון נאה במשחק השני. בילאפס הוא הסמל והמנוע של החבורה הזו: לאורך כל המשחק הם יכולים לשחק בהילוך שני, ואז, פתאום, ללחוץ על הקלאץ' ולהשאיר עננת אבק מאחוריהם. מיסטר ביג שוט קלע כל כך הרבה ביג שוטס השנה, שאין ספק שהוא האיש, בהא הידיעה, של הקבוצה, בהא הידיעה. חוץ מזה, הוא גם ראשון בליגה ביחס אסיסטים לאיבודים, ונמצא בטופ 5 באסיסטים, שלשות ואחוזי עונשין.
דירק נוביצקי, דאלאס. סיום מרשים יותר של המאבריקס, שעומדים על 7:7 ב-14 המשחקים האחרונים, היה מקפיץ את הגרמני לעמדת המועמד המוביל. ועם זאת, יש שיאמרו שגם עונה של 60 וקצת ניצחונות, המספר אליו צפויים המאבס להגיע, עבור קבוצה של כוכב אחד וחבורה אפורה יחסית, זו סיבה טובה לבחור בו. הנה עוד כמה סיבות: 26.5 נקודות למשחק עד עכשיו; 9 ריב'; 41.4 אחוז לשלוש; 89.7 אחוז מהעונשין; 34 דאבל-דאבלס; 3012 דקות משחק. בכל הקטגוריות הללו הוא בין 20 המובילים בליגה. ועדיין, המהפך הגדול ביותר שלו היה בהגנה. מאדם שנחשב לחור בצד הזה של המגרש, הוא הפך למגן אגרסיבי, אינטנסיבי ומרוכז יותר. ואיתו, כל דאלאס. האירופי הטוב ביותר ששיחק אי פעם ב-NBA, אם צריך עדיין לציין.
קובי בראיינט, לייקרס. 96 נקודות, זה מה שקובי צריך לקלוע בשלושת המשחקים הקרובים כדי להפוך לשחקן הראשון מאז מייקל ג'ורדן שמסיים עונה עם 35 נקודות לערב. נכון שהוא לא תמיד מוסר לאנשים אחרים, נכון שבערבים מסוימים הוא רואה רק את הטבעת, נכון שממוצע האסיסטים שלו עומד להיות הנמוך ביותר מאז העשור הקודם, אבל בחייאת רבאק, תראו עם מי הוא משחק. קוואמי בראון הכושל הפך לשחקן רק לקראת סוף השנה. למאר אודום סבל מחוסר יציבות בולט. סמוש פארקר, חברו האלמוני לקו האחורי, הפך לשחקן ליגה לגיטימי ושיתוף הפעולה בינו לבין בראיינט היה נהדר. ואת החבר'ה האלה קובי לקח למסע שכנראה ייגמר בפלייאוף, עם 24 משחקים, עד עכשיו, של 40 נקודות ומעלה. וכן, היה גם את הלילה ההוא של ה-81, אירוע של פעם בדור.
לברון ג'יימס, קליבלנד. 2003/4 תיזכר כעונה בה לברון פרץ לתודעה, 2004/5 כעונה בה נחל אכזבה גדולה ראשונה, ו-2005/6 כעונה בה התבגר. בגיל 21, לברון הוא כבר סופרסטאר, במלוא מובן המילה. הראיה הטובה ביותר למפלצתיות שלו היא 31.6 נקודותיו למשחק. ג'יימס שיחק יותר דקות, לקח יותר זריקות עונשין ורשם יותר מדד יעילות מכל שחקן בליגה השנה. כוח בלתי עציר כשהוא דוהר לסל, עם חגורת כתפיים של שחקן פוטבול, הולכת כדור של מג'יק ג'ונסון וצעד ראשון של טיל שיהאב.
הפאק היחיד שדרש תיקון השנה הוא היכולת במשחקים גדולים ובמשחקים צמודים, והולכת קבוצה לפלייאוף. הסטטיסטיקה מראה שבהפרשים של סל אחד בשתי דקות אחרונות של משחקים, לברון קלע 19 מ-29 נסיונות, 65 אחוז, ורק שחקן אחד נוסף בכל הליגה עבר את 50 האחוזים. הקבוצה שלו בפלייאוף, די מזמן. ומשחקים גדולים? הוא קלע 47 פעמיים ו-41 פעם אחת על מיאמי, 46 ו-36 על דאלאס, 46 ו-44 על פניקס, 44 על הספרס. מול 5 קבוצות העלית של הליגה, הוא קלע 500 נקודות ב-14 משחקים. ממוצע אדיר של כמעט 36 נקודות לערב. עכשיו מגיע הפלייאוף הראשון בחייו, ואנחנו באמת, אבל באמת, לא יכולים לחכות.
נא להמתין לטעינת התגובות
