נכה בתשלומים: גסות הרוח של המעסיקים
נראה שהמעסיקים מתקשים להתמודד עם חולי פרקינסון. אחרת איך מסבירים את זה שרוב החולים לא עובדים?
רבים מחולי הפרקינסון לא עובדים ואינם משתכרים. רוב החולים שאני מכירה מתקיימים מקצבת נכות, ולעתים גם מפנסיה, או פוליסה שהתממשה. זה המצוי, לאו דווקא הרצוי. אין זה מפני שהחולים ממהרים לנטוש את משרותיהם ולהפקיר את מעסיקיהם בחיפוש מייגע אחר מחליפים. להיפך - אילו ניתן להם, הם היו ממשיכים לעבוד ברצון ובכיף עוד שנים רבות.
חולי הפרקינסון נשארים בלי עבודה צילום המחשה: אלי דסה
נראה שהמעסיקים הם אלו שמתקשים להתמודד עם הפרקינסון, ולא החולים. הייתכן שהמעסיקים מפחדים מהמחלה? אחרת, איך אפשר להבין את אותו מעסיק שהתייעץ עם רופא מאחורי גבו של עובד בכיר שהיה כמו בן בית אצלו, עד שלקה בפרקינסון.
"מה אני עושה עם העובד הזה?", נראה שהייתה שאלתו של המנהל לרופא. כלומר, כמה הוא הולך לעלות לי בימי היעדרות ובתפקוד לקוי? הרופא ייעץ את מה שייעץ, והעובד הבכיר שהיה חבר ובן בית, עבד שנים רבות בחברה ונתן את כל כולו לתפקיד, פוטר. כמובן שלא נאמר לו שזה בגלל הפרקינסון, אבל ניתן להבין את זה. לא?
למנהלים, ובמיוחד בחברות הפרטיות, יש סיבה טובה כנראה לפחד מעובד עם פרקינסון. המראה אינו מלבב. העובד לא ייצוגי עוד, כפוף ורועד, גם אם הוא עדיין צעיר. הוא צפוי כנראה לקחת לעצמו ימי היעדרות רבים לבדיקות וביצוע מעקבים רפואיים, וגם יכולתו למלא את התפקיד באותה מסירות כמקודם, עם השעות הנוספות הנדרשות ומיקוד כל תשומת הלב, תפגע.
בשורה התחתונה, המנהלים חוששים מכך שתפוקתו או תפקודו של אותו עובד ייפגעו. הדבר דומה לחשש של המעבידים מעובדת בהיריון. לפני הלידה העובדת לא ייצוגית עוד בשל צלליתה המלאה, והיא צפויה לקחת לעצמה ימי היעדרות רבים לבדיקות ומעקבים. לאחר הלידה הם חוששים מכך שהראש שלה לא יהיה בעבודה, היא לא תוכל לעבוד שעות נוספות ובגדול - התפוקה והתפקוד שלה יפגמו.
שריטה רגשית
בשני המקרים המעסיק מודאג מאחר שהבעיה כרונית: המחלה של העובד לא עומדת להיעלם וגם הילד שנולד לעובדת לא יעלם. ההבדל היחיד הוא שבסוף ההריון נולד תינוק ואילו בפרקינסון נולד אדם, כפוף, רועד ומדשדש.
הוויתור הגורף של מעסיקים מסוימים (לא כולם) על עובדים חולי פרקינסון הוא לא רק מכה מתחת לחגורת ההכנסה של המשפחה כולה, אלא גם מכה רגשית קשה. מעובד מקובל ורצוי, המשמש כאחד מעמודי התווך של החברה, הוא הופך לאחד שמתעלמים ממנו, לסרח עודף או למוקצה מחמת המיאוס.
זוהי נסיגה שקשה לעיכול. כאילו חששו העובדים יחד איתו להידבק במחלה, או היו מעדיפים שלא לראות אותו לנגד עיניהם. למען ההגינות יש לציין שמחלת הפרקינסון אכן פוגעת בצורה קשה ביכולת התפקוד של החולה, ובוודאי שבהופעתו. אני חושבת שאין
חולה פרקינסון שמשלה את עצמו שהוא מסוגל לתפקד כמקודם, או שהוא בעל חזות ייצוגית. כך שלא על זה מדובר כאן.
ראשית, חולי פרקינסון לא מעטים מסוגלים להמשיך ולעבוד למרות המחלה. שנית, אני מדברת כאן גם על הסגנון והדרך שבה מתנהג מעביד מסוים כלפי עובד חולה פרקינסון. אני מדברת על כך שיותר ויותר חולים בגילאי העבודה נפלטים משוק העבודה בגלל מחלתם, ונדונים להמשך חיים ללא תעסוקה משמעותית תוך סחיבה של אבן גדולה מאוד על הלב.
אף אחד לא אוהב לסיים את שנותיו במקום העבודה בקול דממה קלה ומביכה במקרה הטוב, ובגסות רוח במקרה הרע. על המקרה של המעסיק שהלך להתייעץ עם רופא סיפר לי ידיד חולה שפוטר מעבודתו לפני כעשר שנים, ללמדכם את עומק השריטה הרגשית שאירוע כזה יכול להותיר בלבו של בן אדם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם