 |
|
/images/archive/gallery/375/168.jpg אמיר טייג ארכיון מעריב 
|
|
|
|
6 |
|
|
|
|
אמיר טייג, אסף זלינגר, נתן זהבי, אסף שניידר |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
אמיר טייג על חברות התעופה שלנו
|
|
 |
|
|
היא תמיד אומרת שאני קוטר. אני לא. באמת שאני לא. כשהעורך ביקש ממני להעלות על הכתב את הדברים שמפריעים לי בטיסות ישראליות, הסכמתי. אני רק רוצה לציין שאני לא מקטר, אני רק משתף בחוויות שלי מטיסתי האחרונה.
כמו ישראלים ממושמעים הגענו לנמל התעופה שעתיים לפני הטיסה. חשבנו שנבלה מעט בדיוטי פרי, אולי איזה קפה של בוקר, אבל לגורל היו תוכניות אחרות. הנמל היה מפוצץ בעוד 49,998 אנשים שבחרו לטוס בדיוק היום. אחרי תור ענק לפני מכונות השיקוף, הגענו יגעים לדלפק חברת התעופה. לפנינו עמד איש מכובד שניסה לשכנע את הדיילת שהמזוודה הענקית שלו, שגדולה מספיק להכיל פיל קטן, היא בעצם תיק יד גדול. הפקידה העייפה נכנעה בסוף. אין כמו ישראלים בשכנוע.
את הדלפק עזבנו אופטימיים, לאחר שקיבלנו מקומות מצוינים בקדמת המטוס. לאחר היאבקות החובה בתור של הדיוטי פרי (קצת מוצרי ספורט, קצת פרפומריה, מוצרי חשמל בקטנה ועוד טובין) שמנו פעמינו לשער העלייה. פתאום, משום מקום, צצים עשרות אנשים שנדחפים להיכנס ראשונים. "אם הם יישבו ראשונים זה אומר שהם יגיעו לפני כולם?" אני שואל. היא לא עונה. בתור שבתוך השרוול אני מזהה פתאום את איש הפיל. ברור שהבלתי נמנע קורה, והוא דוחס את התיק לתא מעל המושב שלי. ב-12 השעות הקרובות אני אחיה בפחד שהדבר הזה יתרסק לי על הראש.
מיד לאחר שאני מתיישב, אני מגלה כי הדרך היחידה שלי לשבת בנוח היא להרים את הברכיים ולקרב אותן, באופן די מוזר, לפרצופי. ככה זה שהמרווח בין הכיסאות מתוכנן לילדים בני שש. אין לי בעיה לבלות כך 12 שעות, אך מה יהיה עם הנכות לכל החיים? המקומות המופלאים שלנו הם אמנם בקדמת המטוס, אך גם ממוקמים על דלת השירותים. מיד לאחר ההמראה מתחיל להשתרך תור ארוך של אנשים לחוצים, ואנחנו יושבים ממש באמצע שלו ונהנים מהארומה.
כיוון שרוב המושבים מסודרים בשלשות, כשאתה טס בזוג אתה תמיד תוהה מי יהיה השותף שלך לטיסה. כזכור, אנחנו חיים בארץ חמה. למזלנו קיבלנו את הנוסע הבודד שהגיע ברגל כל הדרך מאילת לבן-גוריון. הדרך הארוכה הצליחה להתגבר על הדיאודורנט שלו. לא נורא, ריח השירותים יכסה על הכל.
אחרי שהטייס חלק עמנו את הגיגיו בקול סמכותי וצבאי, אנחנו יוצאים לדרך. מיד לאחר ההמראה מתחילים הדיילים החרוצים לחלק את ארוחת הבוקר הישראלית. משמעות הישראליות, מסתבר, היא מנה לא קטנה של חומוס. אני אוהב נורא חומוס, אבל בבוקר? ועוד לפני טיסה טרנס-אטלנטית? קשה לתאר במילים את הארומה שהצטברה בחלל הסגור כמה שעות אחרי ש-500 איש אכלו חומוס לארוחת בוקר. החלטנו להתעודד בצפייה בסרט. אבל מפני שבחרנו לטוס בחברה ישראלית, ועוד בתשעה באב, נשלם בגדול. הכלכל מודיע בכריזה כי בטיסה יוקרן סרט על הר הזיתים או סרט על הכוהנים, לבחירתנו. ללא סרטים, נותרו הילדים ללא תעסוקה, ומבחינתם הפתרון האידיאלי היה לרוץ הלוך ושוב לאורך המטוס. כיף גדול.
הגישה של הדיילות הישראליות היא שאם אתה רעב, צמא או זקוק לדבר מה, תקום ותיקח. כנאמר בפתגם הידוע: אם הדיילת לא באה לנוסע, הנוסע ילך אל הדיילת. ברור שהיא לא באה. עשרות אנשים צמאים, רעבים ואולי סתם משועממים צובאים על המטבח, כדי לגרד פרוסת עוגה יבשה או כוס מים. כמעט הסוף. הטייס מדווח כי ננחת בעוד מספר דקות. כל נוסע שני מוציא דאודורנט או בושם, וחלל המטוס מתמלא בתערובת ריחנית. אבל ריח השירותים מנצח גם את זה. המטוס נוחת והקהל מוחא כפיים. למה? כנראה זה המצב היחיד שבו הישראלים מוכנים לפרגן למישהו שרק עושה את עבודתו. בדרך חזרה הם גם ישירו "הבאנו שלום עליכם".
למרות הכול, הגענו. עשינו טיול יפה בחו"ל, ואפילו קצת שמחנו לפגוש את אותו עדר ישראלים בטיסה חזרה לארץ. את המזוודות איבדו לנו. קיבלנו אותן רק אחרי שלושה ימים. לא נורא, בפעם הבאה יהיה בדיוק אותו הדבר. מי קוטר?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| אסף זלינגר
| /images/archive/gallery/375/166.jpg  |
|
|
|
|
|
|
אסף זלינגר על המחסור בפחים ברחובות
|
|
|
|
|
אורי היקר,
אנחנו אמנם לא חברים קרובים, אבל בכל זאת הרשה לי לקרוא לך אורי ולא מר לופוליאנסקי, הרי שנינו מאותו הכפר. רציתי לשתף אותך במצוקה יומיומית קשה שלי בתקווה שאולי יום אחד, ורק אם המצב הפוליטי יאפשר זאת, תוכל גם לעזור.
בכל בוקר אני קם, קצת באיחור, לוקח תפוח ויוצא רגלית לעבודה. על נסיעה במכונית אני מעדיף לוותר. הפקקים בעיר הזאת מוציאים ממני אגרסיות שלא חשבתי שיש לי, והליכה תוך כדי לעיסה עוזרת לי לפתוח את הבוקר ברוגע גדול. אני לא יודע אם זה הצליל הנעים של התפוח בין שיניי (בתיאום עם מקצב צעדיי), או אולי סתם השמחה לאידם של האומללים היושבים במכוניות ללא ניע, מחכים לפקק שיזוז.
אבל בכל בוקר באותה נקודה מגיע המשבר. לא בגלל השילוב של ההליכה והאכילה (כן, כן, אני יודע שכשאוכלים בעמידה הכל יורד ישר לירכיים), אלא בגלל שאריות התפוח שנותרות בידי. למה? כי אין פחים בעיר הזאת, זאת שחוברה לה יחדיו, בירת העם היהודי הנצחית.
מהגבעה הצרפתית ועד לקמפוס האוניברסיטה העברית, לכל אורך המדרכה המערבית אין אפילו פח אחד. ב-1.7 הקילומטרים האלה צועדים בכל יום אלפי סטודנטים בכיסים תפוחים משאריות תפוחים. ברעננה יש פח מציץ מכל פינה, אבל אצלנו קילומטרים על קילומטרים של מדרכות מיותמות. למה? מסיבה חינוכית, כדי שנלמד להתאפק, זה מה שהסברת לי באדיבות כשניקינו יחד, כתף אל כתף. אתה זוכר? לפני שבועיים, יום הניקיון הבינלאומי? חולצה משובצת? שאלתי אותך אם אפשר לזרוק לך קצת זבל לשקית. ענית: "בשמחה". כשהעזתי לשאול מה קורה עם הפחים, היתה לך תשובה אופטימית. "לא צריך לשים פח ליד כל נייר, אלא לחנך את התושבים לשים את הנייר בפח". אני לא יודע אם זו היתה שקית הזבל בידך או האמירה הפתגמית, אבל יצאתי עם תקווה. אורי, לא רבים כמונו מסתובבים עם שקיות זבל, אבל גם מעטים טורחים לחפש פח. אז גם אם אתה רוצה לחנך, תעשה לי טובה אישית, עוד פח אחד קטן רק בשבילי.
שלך, אסף זלינגר
נ"ב, לחברים במחלקת התברואה, אם גרמתי לכם עוול, אני מבקש סליחה, ובעיקר ממפני הזבל ברחוב שלי. אתם עושים עבודה מצוינת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| נתן זהבי
| /images/archive/gallery/375/160.jpg |
|
|
|
|
|
|
נתן זהבי על החיים בוורוד
|
|
|
|
|
אני אוהב לקטר, לקלל, להתעצבן, לזעוק, למחות, לבכות, לא לאהוב, להתלונן, לאיים, להתריע. המקומות שבהם אני רוכש מוצרים הם מקומות שבחרתי בקפידה, לכן יש לי בעיה להתלונן על ריטה ורוברט מהמכולת שבה אני קונה ברחוב שלומציון. הם תמיד ייתנו לי מה שאני אבקש, המשקל יהיה מדויק, אם אין להם מוצר הם ידאגו להביא אותו, אם חס וחלילה היה מוצר פגום או בטעות לקחתי אותו על אף שהתאריך עליו היה גבולי, הוא יוחלף מיד או יוחזר.
אם שכחתי משהו במכולת, רוברט יתקשר ויתנצל, ויביא לי אותו הביתה. אני מתלונן על מכולת רוברט וריטה על כך שאין הם נותנים לי לכעוס עליהם ולקטר באיזו מכולת מחורבנת אני קונה. אני תמיד נזכר שכשגרתי ברחוב פיארבג לפני מיליון שנה, ונכנסתי למכולת הקרובה, הג'ינג'י בעל המכולת היה אמור לתת לי 300 גרם לקרדה. בבית זה נראה לי 150 גרם, שקלתי וצדקתי, וכף רגלי לא דרכה אצלו ב-12 השנים שגרתי שם.
אני מת לקטר על חנות הירקות-פירות של יאסין ברחוב ויצמן פינת בארי, אבל אני לא יכול. החנות יפה כל כך, נקייה, הריחות נפלאים, היחס מעולה, אורזים לך, מגישים לך, מביאים לך הביתה אם אתה רוצה. אני מת על החנות הזו, כמו על החנות של המנוח בן ציון שהיתה לי על יד הבית ביהודה המכבי. שם הייתי קונה ירקות ופירות והייתי מקבל בוכטה ג'וקים וזבובונים ועוד מרעין בישין כתוספת. התחננתי בפניו שינקה, יסייד, ישטוף את הפירות ויזרוק את הרקובים, אבל לא. הוא היה מוכר קודם את הרקוב והישן ועד שהיה נפטר מהסחורה, היתה הסחורה החדשה נרקבת.
לכל הרוחות, אצל יאסין כל הזמן שוטפים ומנקים. זה מעצבן. אין זבובים. אין פירות פגומים. אין רמאות במשקל. למה? למה הוא עושה לי את זה? למה כשאין לו משהו, ואני שואל אם הוא יכול להשיג, הוא מחייך ואומר "עליי, תבוא מחר", ומחר זה ישנו. איזה חרא של חנות. אין חצי סיבה ללכלך עליו.
אני רוצה להיכנס בצורה של עזרא, הקצב שאני קונה אצלו בשר כבר 18 שנה. חוץ מהמיקום המחורבן שלו ביהודה המכבי 54 (חניה רבותיי, חניה) האיש הזה לא דפק אותי אף פעם. איך אפשר? נקי אצלו כמו בבית מרקחת. תמיד מנומס, תמיד ממליץ מה לקחת, ואם אני מבקש משהו שאין לו כרגע ברמה משובחת, הוא אומר לי, כמו בחידון טלוויזיה, "תעבור הלאה". איך אפשר לעבוד עם קצב שלא דופק אותך, שלא בא לך אחרי שהגעת הביתה לגלות שהפולקעס מסריחים, ואתה יכול לחזור ולזרוק לו אותם על הראש.
אני בצרות, אני רוצה ללכלך ומוצא את עצמי מהלל. כנראה אני מזדקן. בעצם, אולי התחרות גרמה לבעלי עסקים לשפר את דרכיהם הנלוזות. אני זוכר שלפני הרבה שנים כמעט כל חנות שנייה היתה גורמת לי קריז, עכשיו זה קצת משתפר. למזלי, אני לא נזקק הרבה לקופת חולים, טפו, אבל כשאני נזקק זה תמיד תור ובלבול מוח. כשאני נזקק למשרד ממשלתי זה תמיד 5,000 מזכירות אוטומטיות שמעבירות אותי מאחד לאחר עד שהשיחה מתנתקת.
היי רגע, נזכרתי. הלכתי להחליף את תו החניה בגן העיר. הייתי בטוח שתהיה הזדמנות להיכנס באם אם אמא של העירייה. הם הרסו אותי. נתנו לי מספר, הושיבו אותי בכיסא נוח מאוד עם עוד כמה עשרות אנשים, אחרי עשר דקות קראו לי, היו נחמדים ומנומסים, נתנו לי את תו החניה והלכתי. הייתי בטוח שאני אבזבז שם שעות בתור, בעמידה, מזיע, וגם הם דפקו אותי. נמאס לי, איזה מזל שעדיין אני לא נזקק לביטוח לאומי, שם בטוח הייתי מוצא 1,000 מילים לקטר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אסף שניידר
| /images/archive/gallery/375/162.jpg |
|
|
|
|
|
|
אסף שניידר על קױטרים כפייתיים
|
|
|
|
|
קחו משקפת, מימייה, כובע טמבל והרבה מצב רוח רע, ובואו נצא למסע תגליות בסוואנה הצרכנית. נדלג בין עגלות סופרמרקט שבלעו לנו מטבעות של חמישה שקלים. ננווט בין המדפים שמתפקעים ממוצרים מופרכים. ונתחמק מזרועם הארוכה של המבצעים התחמניים, שלא חוסכים לנו גרוש. לבסוף, מותשים, נגיע לנקודת התצפית. ששש! שם, מאחורי קו הרכס, מסתתר לו בעל חיים לא מרשים במיוחד למראה - אך אכזר, תוקפני ולא לוקח שבויים. זו סביבת המחיה של המתלונן המקצועי. בואו נשלוף מצלמה ארוכת טווח, ונתעד אותו בסביבתו הטבעית.
לפעמים נמצא אותם מתחת לכתם אור כחלחל ומדכא של נורת פלורוסנט חסכונית, יושבים שפופים במטבח מול בלוק כתיבה צהבהב, ומוצצים את קצה העט בתאווה. חלקם מעדיף לרכון בשקיקה מול תצוגה ירקרקה של מחשב נושן, ולדפוק על המקשים במקצב כפייתי בשתי אצבעות, אחת בכל יד.
"אדון/גברת נכבדים!" הם ממלמלים את מנטרת הקרב שבעוד שנייה תעלה על הנייר ותהפוך למשפט הפתיחה האלמותי של הז'אנר. הבטן מלאה, ועוד רגע הכל ייצא החוצה בשיטפון שכולו "אכזבה מרה", "עוגמת נפש" ו"לכן אני דורש פיצוי או ש..." כל כך הרבה להגיד, כל כך מעט מקום.
"רעש הפעוטות המשתובבים בבריכת המלון גרם לבעלי צרבת קשה. סדרו לי שלושה לילות בסוויטה – או שתחטפו תביעה ייצוגית", תחרוט בכתב יד מסולסל פנסיונרית צפודה, תוך שהיא מתענגת מראש על הרגע שבו תמסור את המכתב הרשום לפקיד בסניף הדואר (שאוי לאותה חוצפה, יש בו תור ענק של פנסיונרים בדיוק כמוה - מכתב הקיטורים הבא כבר בדרך). יש טעם לחיים, לפחות עד התפוררות שקית התה הבאה, שברוב חוצפתו של היצרן לא מחזיקה מעמד יותר משלושה מיחזורים.
"בסך הכל התקנתי לבני האהוב כמה תוכנות גנובות שהורדתי מאתר מוכה וירוסים. זאת סיבה שהמחשב שרכשתי במיטב כספי ישבוק חיים? הבו לי חינם אין כסף את הלאפ-טופ הקליל והיקר ביותר שלכם - או שאשסה בכם את עורכי הדין שלי!" יקליד במרץ אב בעל כרס בירה ופימה דשנה. יש טעם לחיים, לפחות עד החזרה הביתה במכונית הקוריאנית החבוטה, שמעיזה להתפגר באמצע הפקק רק כי איש לא טרח להכניס אותה לטיפול.
"תכננתי בוקר חלומי שירגיע את עצביי המרוטים. מה רבה היתה תדהמתי, כשקיבלתי לאטה פושר במקום קפוצ'ינו לוהט. כדי להתגבר על עוגמת הנפש הייתי מוכרחה לקבוע מידית תור אצל השרינק. אני תובעת אספקת קפוצ'ינו עד הבית, לכל החיים, בכל בוקר בשבע ושלושים בדיוק. בחינם, ברור שבחינם. או שניפגש בבג"ץ!" תכתיב באנפוף אופנתי יורשת צעירה משכונה נובורישית ללבלר פיליפיני צייתן. יש טעם לחיים, לפחות עד שיתברר שהמיזוג בג'ים מקרר רק ל-23 מעלות מייזעות, ולא ל-21.5 צוננות.
אכזר ובעל נעילת לסתות רוטוויילרית ככל שייראה, בתכלס המתלונן המקצועי הוא בעל חיים אומלל, מבולבל ומנוצל. "היי, קיבלתי עוד חבילת מוצרים פלוס תלוש זיכוי", הוא מכריז בסיפוק, "אין כמוני, בן לגזע-העל שדופק את המערכת!" כמה זה רחוק מהמציאות. כי בעיני הצד המקבל, המתלונן המקצועי הוא הטוב והנאמן שבלקוחות. כל טרוניה, כל סימן קריאה, כל נפנוף באיום תביעה, זועקים אהבה נכזבת. יש פה מערכת יחסים, והיא תלותית. "אני אוהב אתכם, למה לא אוהבים אותי?" מתייפח המתלונן. והתאגידים המופגזים במכתבי תלונה? קצת מלטפים, קצת מפצים, קצת מחלקים מתנות חינם. לרגע לא נבהלים. כמו בעל בוגד שחוזר עם זר ורדים, וקונה עוד שבוע של שקט תעשייתי.
נו בסדר, אבל מה עושים בחופשה שנחרבה בגלל חדר מלוכלך ומפורק? בנקניק שממנו קפצו החוצה נוצותיה של תרנגולת מנוחה? במכונית שלא מפסיקה להיתקע? בואו נלך על אסטרטגיה עם קצת יותר כבוד עצמי: פשוט שותקים, ומסובבים את הגב. להיעלם, לא לחזור לעולם, להתעסק בפומבי עם המתחרה ולרוץ לספר לחבר'ה. זאת התשובה הצרכנית ההולמת ליחסי הגומלין המעוותים לקוח-חברה. אז קדימה, לקרוע לחתיכות את מכתב התלונה. זיקפו את הגב, חישקו שפתיים - ותזרקו אותם.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | לכל הרוחות, בחנות של יאסין כל הזמן שוטפים ומנקים. זה מעצבן. אין זבובים. אין פירות פגומים. אין רמאות במשקל. למה? למה הוא עושה לי את זה? איזה חרא של חנות. אין חצי סיבה ללכלך עליו | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
