 |
|
/images/archive/gallery/375/179.jpg אבי בטלהיים ארכיון מעריב 
|
|
|
|
4 |
|
|
|
|
אבי בטלהיים, אמיר מרום, חנוך דאום, נורית קדוש |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
אבי בטלהיים על הניסיונות לשלם ולצפות
|
|
 |
|
|
זה החל עוד בעונת הכדורגל הקודמת.
רציתי לצפות במשחק כדורגל מסקרן בליגה האנגלית, ונכנסתי לערוץ 53 בכבלים ("שלם וצפה"), המשדר בקביעות את משחקי הליגה המצוינת הזאת. המשחק כבר החל, אבל לצפות בו - תמורת תשלום כאמור – לא יכולתי. הכתובית בישרה על תכולת כרטיס שתמה, או משהו בדומה לזה.
התקשרתי למוקד הוט, חיכיתי על הקו דקות ארוכות מאוד, וכשסוף סוף ענו לי, הייתי צריך לעבור חקירת שתי-וערב של איש השירות, עד שהשבעתי את רצונו והוא ניאות לחבר אותי למשחק, ולתאם ביקור טכנאי יומיים לאחר מכן. את ביצועיה של מנצ'סטר יונייטד ראיתי רק מן המחצית השנייה של המשחק.
הטכנאי היה ידידותי וענייני. הוא איתר את הבעיה, החליף ממיר, איחל לי שנת צפייה מהנה, ואף צייד אותי במספר טלפון ישיר למוקד השירות כדי שלא "אתבשל" על הקו, כהגדרתו, אם אזדקק להם שוב.
הגיעה שבת, ובשעות אחר הצהריים, רגוע ושקט, נכנסתי לערוץ 54 בכבלים (אף הוא "שלם וצפה") כדי לצפות, הפעם במשחק מעניין מליגת-העל שלנו. לא האמנתי למראה עיניי. שוב כתובית, הפעם בנוסח אחר, אבל התוצאה אותה תוצאה: אין אפשרות להתחבר למשחק.
הבנאדם כבר רוצה לשלם תמורת הזכות לצפות במשחק כדורגל בשידור ישיר, אבל הוט, נותנת השירות, זו שאמורה לשמוח לאור כל אזרח הרוצה להתחבר, פשוט מסרבת לקבל את הכסף.
התקשרתי למספר הישיר, הפעם ענו לי מהר והעבירו אותי לשירות. ניסיתי לשמור על קור רוח דקות הארוכות של התשאול שעברתי, ובסופו של דבר, סמוך למחצית המשחק חוברתי מן המוקד, וכמובן תואם ביקור טכנאי שלושה ימים לאחר מכן.
תאמינו או לא, חמש פעמים עברתי את העינוי הסיני הזה. חמש פעמים. בכל פעם הגיע טכנאי אחר, כולם נחמדים ורוצים לעזור, אבל זה לא מסתייע. בפעם הרביעית שוגר אליי "טכנאי בכיר", ובביקור האחרון כבר הגיעו שניים, כדי שיוכלו לחלוק מקרוב את חוויות התקלה המאתגרת.
לכל המבקרים היו הסברים ותירוצים ותיאוריות על המכשור ועל החיבור, על הרשת ועל נפילות חשמל אופייניות לאזור. כולם הבטיחו לי שזהו זה, הבעיה נפתרה ולא תשוב עוד. עד לניסיון ההתחברות הבא.
לפני כמה שבועות נפתחו עונות הכדורגל באירופה ובארץ. עונה חדשה, דף חדש, אמרתי לעצמי באופטימיות אופיינית, כשהדלקתי את הטלוויזיה וביקשתי להתחבר לערוץ 53 בכבלים. אתם מנחשים מה קרה, ולא טועים. אלא שהפעם כדי לגוון מעט, כשלו גם המאמצים לחבר אותי מן המוקד. אבל אין סיבה לקיטורים ובוודאי אין שום צידוק לגישה שלילית ופסימית. תקלות קורות ונפתרות. הטכנאי של הוט יגיע בימים הקרובים, והכל יהיה בסדר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| אמיר מרום
| /images/archive/gallery/375/182.jpg  |
|
|
|
|
|
|
אמיר מרום על העושק באיצטדיונים
|
|
|
|
|
אתם מדברים על מונדיאל, ואני אומר - סקנדל. אבא ובן יוצאים למשחק כדורגל ובלי להרגיש נעלמים להם מהכיס 200 שקל. למה? כי רק בארץ מכבי נתניה היא מינימום ליברפול, רק בישראל בני-יהודה היא לא פחות מריאל מדריד. כרטיסי ילד כמעט אי אפשר למצוא, בטח אם אתה מגיע חצי שעה לפני המשחק. כרטיסי חייל? פטנט ישראלי, כל העם צבא. אתה רואה בני 30 עם קוקו עד הכתפיים וכרטיס חייל ביד מדקלמים לסדרן בכניסה: "באמא שלי, אחי, אני ברגילה, החוגר בבית".
אם כבר הצלחת איכשהו להיכנס והחלטת לגשת למזנון, להרטיב את הגרון, מוטב שתבדוק מה המשכנתה הכי זולה בשוק. אני משתגע, מאיפה החוצפה? מי נותן להם לגבות מחירים כאלה? למגרשי הכדורגל אסור להכניס בקבוקי שתייה. הילד צמא? בעיה שלו, שיבלע את הרוק. כוס פלסטיק לבנה עם קולה שחורה עולה עשרה שקלים. לוקח בעל המזנון בקבוק קולה של ליטר וחצי, שעולה חמישה שקלים בסופר, מוזג מול עיניך שמונה כוסות פלסטיק, והנה, בחישוב מהיר ומקומם הבחור עושה בשנייה וחצי 75 שקלים טבין ותקילין. מי צריך להיות שחקן כדורגל, תנו לי לקבל זיכיון ולמכור רק קולה. זה לא קולה, זה זהב.
קסטה או טילון עולים גם כן בין שמונה לעשרה שקלים, כשבסיום המשחק, אם עדיין לא מתת מצמא, יחכה לך אותו מוכר בחוץ ויצעק במלוא גרון: "שתי קסטות בחמש, בעל הבית השתגע". אותה קסטה שבדקה ה-70 עלתה שמונה שקלים, עולה עכשיו, דקה אחרי השריקה לסיום, 2.5 שקלים. מסקנה, כדורגל משחקים 90 דקות, אבל הקסטה טעימה יותר בדקה ה-91. מצדי, לחכות אפילו לפנדלים, רק תן לי דיאט קולה עם קרח.
בייגלה שומשום עשרה שקלים, נקניקיה בלחמניה 15, כוס תה 8, קסטה וטילון עשיריה, מים מינרליים 10, תהרגו אותי, לא מבין כלום, מה אנשים הולכים ללמוד רפואה, עריכת דין, ראיית חשבון, היום כל אם עבריה מפנטזת על זה שלבנה יהיה זכיון למזנון בבלומפילד. רק זה, לא צריך יותר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| חנוך דאום
| /images/archive/gallery/375/183.jpg |
|
|
|
|
|
|
חנוך דאום על ההמתנה לטכנאי
|
|
|
|
|
כותב מוכשר העונה לשם אבי אטינגר אמר לי פעם כי לדעתו, אין סרטים כחולים טובים בעברית, משום שטכנאי ישראלי שמוזמן אליך הביתה לעולם יאחר בשמונה שעות, ובכך יתקע את כל הסרט. ואכן, יש משהו מחוצף למדי בכך שבשביל כל תיקון מזגן או מדפסת, עלינו לצאת לחופשה בת יומיים כדי להמתין לטכנאי שיבוא.
לעתים נדמה כי אנחנו אלה שמתפרנסים מעבודת הטכנאים, שכן אחרת לא ברור לי מנין האומץ הרב שיש לאותם אנשים, לומר לנו כי יגיעו במהלך שלושת הימים הקרובים בין שמונה לארבע, ושנמתין. מה שעצוב הוא שהדבר גורם לנו לחוש תלותיים מאוד, המזגן או המקרר המקולקלים ממררים את חיינו, וכך הופך הטכנאי לאישיות כמעט מיתית שבכוחה לתבוע מאיתנו כל דבר.
הדברים כואבים עוד יותר כאשר גם חברות כמו יס, שאליהן אני מחובר בהנאה יחסית, דורשות ממני להמתין לטכנאי בין שמונה ל-12 או בין 12 לארבע. כל ניסיון שלי למקד את בואו של הטכנאי לשעה מדויקת יותר נכשל, משום שלטענת יס, הטכנאי איננו יכול להתחייב בדיוק מתי יבוא.
ובכן, טכנאי יס, טכנאי בזק וטכנאי כל העולם, ברצוני לומר לכם דבר מה: כבר קבעתי פגישות עם עורכי עיתונים, עם מנכ"לים של תחנות טלוויזיה, בעלי ממון, חברי כנסת, שרים, שני ראשי ממשלה, ואפילו עם מאמן נבחרת ישראל כמעט שתיתי משהו, וכולם קבעו איתי שעה מדויקת.
למה, למען השם, הטכנאים נותנים לי ספקטרום של ארבע שעות? מדוע מלשכת אריאל שרון נאמר לי להגיע בעשר ורבע, ומחברת יס אני מתבקש לשהות ארבע שעות בביתי ולקוות לטוב?
|
|
|
|
|
|
|
 |
| נורית קדוש
| /images/archive/gallery/375/185.jpg |
|
|
|
|
|
|
נורית קדוש על מחדלי העיריות
|
|
|
|
|
אף פעם לא אהבתי חתולים. אבל הם התחילו, לא אני. בביקור אצל הדוד במושב מצאתי חמישה גורים ג'ינג'ים יפהפיים שנמנמו באור השמש. יד קטנה ולא זהירה ששלחתי לעברם חזרה עם שריטות עמוקות. זה היה כואב, ויותר מכך מפתיע ומעליב, בעיקר למי שגדלה על ברכי גארפילד. בהמשך הם סתם עצבנו אותי. חתולי הרחוב הצפונים המפונקים שזכו לטיפול מפנק מהקשישות בשכונה. השלווה התהומית שאפפה אותם כשעברתי בשביל הכניסה הביתה. המבט החצי מנומנם שזרקו לעברי, מלאים בביטחון עצמי ששום דבר רע לא יקרה להם. 20 שנה אחר כך הם החליטו, ממש כמו אריק שרון, לשים קץ לסכסוך.
יומיים רצופים של צפצופים צורמניים במסווה של יללות עשו את זה. בשלוש לפנות בוקר, בגשם זלעפות, נשברתי. חמושה בפיג'מה של הפנתר הוורוד, בפנס ובתעודת זהות למקרה שהשכנים יזעיקו משטרה, לעצור את הדמות החשודה שמשוטטת בשיחים. מצאתי אותה. 200 גרם של פרווה צווחת ורועדת בעיניים עצומות ומודלקות. באינסטינקטים של סבתא לעשרה הכנתי לה תה, חיממתי חלב וחיכיתי שיגיע הבוקר. הווטרינר התעקש שרק טיפול של 20 יום לפחות יכול להציל את העיניים הקטנות, ובייאוש גדול שלא לומר גועל מהיצור המדובלל ורווי הפרעושים והקרציות, נרתמתי למשימה.
טיפות עיניים, משחת עיניים, אנטיביוטיקה בכדורים מרוסקים, כלי לאוכל ואחר לשתייה, מנשא לביקורים אצל הווטרינר, ארגז לצרכים, אוכל איכותי שיעזור לחזק את העיניים, מעקב יומיומי, דרוך ומתוח בשיפור ההדרגתי ושיחות חוזרות עם פקיד הבנק, בניסיון להסביר מה פשר ההוצאות הבלתי צפויות, ונראה אתכם נפרדים. קראתי לה "זזה" כי היא לא הפסיקה לזוז, אבל עם הזמן היא הפכה ל"זיזו". כשכבר היה ברור שמדובר בסיפור אהבה של ממש, התקדמנו לאמפולות נגד פרעושים (150 שקל לשלוש יחידות), חיסונים (150 שקל כל אחד ויש ארבעה בכל שנה) ועכברי צעצוע להפגת השעמום. ואז הגענו לעיקור.
בעירייה ביקשו שאשלח פקס, והבטיחו שהווטרינר העירוני יגיע בשמחה לבקר ולעקר כחלק מהשירותים המוניציפליים. אז שלחתי פקס. עשרות פקסים. ארבע שנים אחרי - ואני ממשיכה לחכות. בינתיים, אגב, כבר לקחתי את האוצר לעיקור אצל וטרינר פרטי - עניין פעוט של 350 שקל, אחרי הנחה.
אבל זיזו לא עושה עניין מכסף. היא כבר הספיקה להתמקם במרכז המיטה. בהמשך עברה להיות שותפה שוות ערך בכרית, שמקפידה לישון על הצד בכפיות ולהתכסות עד הכתף. עם הזמן היא עברה לשתות רק מהברז. מים שעומדים בכלי כבר לא עשו לה את זה. ולמה שיעשו, אם אפשר לעמוד ליד האמבטיה, להניח ידיים על הדלת לילל ולקפוץ על הכיור ולחכות שיפתחו לך את הברז?
עכשיו, כשזיזו בת ארבע, מאזן הכוחות הוא שאני עובדת אצלה. הכתיבה במעריב היא רק כיסוי. היא דורשת לשבת לי על הברכיים מתחת למקלדת האלחוטית, ורואה בכל תזוזה שלי פעולת איבה מכוונת נגדה. העיסוק האמיתי שלי הוא לפתוח לה את החלון, כשהיא עומדת על השולחן ומבקשת לצאת. להיות באוזן כרויה כדי לא לפספס מתי היא מבקשת לחזור, לכבד אותה בתירס מקופסת השימורים שאני פותחת, להדליק לה את התנור בכל בוקר חורפי, ולעשות לה קצת מקום בספה כשהיא באה לראות טלוויזיה בסלון (יושבת על הגב התחתון, ידיים ורגליים תלויות באוויר ומנקרת מול פיק-אפ).
לא מזמן החליטו במועצת החתולים שאחד זה לא מספיק. אחרי חודשיים של אנטיביוטיקה, טיפות וכל השאר, עכשיו אני עובדת אצל שני חתולי רחוב. הם כבר הספיקו לשכוח מאיפה הם הגיעו, אני לא. מעצבן אותי שהעירייה לא מעקרת ומסרסת את חתולי הרחוב, ונותנת להם לחיות ברעב מתמיד, בסבל ומחלות. אולי לכבוד יום כיפור, במקום להעמיד פקח על כל 500 מטר ברחוב אבן-גבירול, תעשה העירייה משהו טוב בכספי הארנונה שלנו?
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | כבר קבעתי פגישות עם עורכי עיתונים, עם מנכ"לים של תחנות טלוויזיה, בעלי ממון, חברי כנסת, שרים, שני ראשי ממשלה, ואפילו עם מאמן נבחרת ישראל כמעט שתיתי משהו, וכולם קבעו שעה מדויקת | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
