 |
|
|
|
|
|
3 |
|
|
|
|
משה פרל, דרור מרמור, נטע ליבנה, אורי אוזן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
משה פרל על קורבנות השיפוץ
|
|
 |
|
|
מכירים את סוחר החשמל שתאמינו לו - לו זה עולה יותר? אז, אח שלו? גיסתו? דוד שלה? שכנה שלו? יש לה בן שהוא המוסכניק שתמיד, אבל ממש תמיד, נשבע לכם ששמן-המנוע שלכם מה זה שחור, ואיך אתם בכלל נוסעים ככה. והוא, האחיינית שלו? דוד שלה? הבן שלו שיפוצניק. והשיפוצניק הזה ממש מרגיז אותי.
אז קודם כל, לפני שאתם ממשיכים כדי לדעת למה הוא מרגיז אותי, הנה מבחן מעבר קטן. אם אתם לא מכירים לפחות ארבעה מחמשת המושגים הבאים, אין לכם מה להמשיך ולקרוא. עדיף שתעברו לגדעון רייכר. הנה זה בא:
1. אינטרפוץ. 2. צוקל. 3. שליכטה. .4 גרונג. ואחד למתקדמים - 5. שטיכמוס.
מזהים? נשמע מוכר? זה כבר מעביר בכם את אותה צמרמורת בגב מתקופת השיפוצים האיומה? או-קיי, התקבלתם לקבוצת התמיכה הגדולה ביותר במדינה. זו שלא מדברים עליה כל כך, לא כותבים עליה כל כך, אבל אם תשאלו קצת, תגלו שחבר בה כמעט כל מי שאתם מכירים. קבוצת קורבנות השיפוצניק.
איכשהו, כשאני פוגש את אחד מחברי הקבוצה הזו, אני תמיד מגלה שגם הוא קורבן של השיפוצניק שלי. גם לו תמיד אמרו כשהוא התלבט, ש"תאמין לי זה מצוין, לאחותי בבית שמתי כזה". וגם לו הסבירו שזו טעות איומה לא לנצל את ההזדמנות כדי "לעשות עכשיו הכנה לקמין/רמקולים/שואב אבק..." ואחר כך הוא גילה שההכנה עולה יותר מהדבר עצמו.
וברגע של זקיפות קומה ואומץ לב נדיר כשהוא כבר החליט שזהו, די, לא דוחפים לו יותר עבודות, הסבירו לו ממש במילים שהסבירו לי, ש"אם כבר עושים שיפוץ בכל כך הרבה כסף, אז אין טעם לחסוך - כלומר זה יהיה בזבוז משווע - אם לא יוסיף/יתקין/יחליף את ה...".
וכשהחלו הוויכוחים, אז הסבירו לו מיד ש"מה זה קשור אליי. אתה צריך לדבר עם החשמלאי/מזגנאי/איש אזעקות..." וכשהוא התחיל לדאוג שהשיפוצניק לא יעמוד בזמנים כי הדירה נראתה לו כמו בית בגני-טל אחרי ההתנתקות, הבטיחו לו שאו-טו-טו מגיעים ה"גמרים" ואז הכל מסתדר צ'יק-צ'אק.
ואז כשהגיע הרגע הנכסף, והוא דידה בכתפיים שמוטות וברגליים כבדות אל תוך ביתו המשופץ, הגיע טקס האקסטרות. מדובר בפולחן ישראלי שמאחד את השיפוצניקים לכת סגורה המתחלקת לשתי אסכולות: הראשונה היא האסכולה הג'נטלמנית. שם חיים באושר השיפוצניקים שמדגדגים את בלוטת המצפון. "אין בעיה אחי, תשים כמה שאתה חושב במעטפה. אתה הרי היית כאן, אתה יודע מה נתתי בשביל הבית שלך". השנייה היא האסכולה הפורמליסטית. היא זו של השיפוצניק שחושב שאתה דביל. "ביקשת קיר 40 סנטימ, עשיתי לך 40 סנטימ ועוד חגורה". או: "או-קיי, ביקשת מנורה שקועה, אבל מה עם הקופסת ביטון?" או "בטח ששילמת לי על החלונות, אבל מה עם המשקופים העיוורים".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| דרור מרמור
| /images/archive/gallery/375/177.jpg  |
|
|
|
|
|
|
דרור מרמור על הז'רגון של הקבלנים
|
|
|
|
|
אין כמו טרמינולוגיית הנדל"ן הישראלית כדי להוכיח בפעם המי-יודע-כמה שאנחנו עם של תחמנים. אף אחד מאיתנו לא משקר כשהוא מוכר דירה, אבל כולנו מכבסים כמה מונחים, בדיוק כפי שעשו ועוד יעשו גם על חשבוננו בפעם אחרת.
הכל מתחיל עוד אצל הקבלן. בעזרת שורת המחץ ההדמיה אינה מחייבת, שתיכתב בדרך כלל בגופן ובגודל הקטנים ביותר ובצבעים כמעט זהים לרקע שמסביב, יכול הקבלן להציג בפנינו את הפרויקט הכי ירוק בעולם, מבלי שהוא באמת יצטרך מחר לעמוד מאחורי הדברים.
בשלב החוזה אולי נשים לב לכך שהקאנטרי המשוכלל מאותה הדמיה יכול, בעצם, להיות כל בנה ציבורי שבעולם, אולם בסופו של דבר, רק אחרי שנתמקם בדירה החדשה נגלה שתנועת נוער פתחה לנו סניף מתחת לבית, ואולי אפילו הצליחה לממן חלק גדול מפעילותה הודות לאנטנה הענקית שהיא הסכימה שיציבו לה על הגג.
באותו חוזה קבלן גם נראה ונתעלם בוודאי משלישיית מילים קסומה: "או שווה ערך", שהיא גם האחות הגדולה של הצמד האלמותי "הכנה ל..." את מטבע הלשון הראשון נשמע בוודאי כשהקבלן יסביר לנו שהברזים שהוא הביא מהחברה הטורקית האלמונית זהים בדיוק באיכותם לאלה שראינו בדירה לדוגמה. בצמד השני נבחין רק ברגע שנקלוט שהחיבור שהבטיחו לנו לאנטנה או לגז, היה בעצם רק הבטחה לקבל "הכנה" לאותו חיבור.
אבל מה שהקבלן עושה לנו בקטן, התרגלו מוכרי יד-שנייה לעשות ברוחב לב. כל דירה גבוהה הופכת מיד למודעה על פנטהאוז יוקרתי, כל חדר שירות מצטרף בקלות למניין החדרים בבית, חלון עם ונטה בשירותים מספיק כדי להחשיב אותו במספר כיווני האוויר, דירה מעל לעמודים היא "קומה גבוהה עם נוף", ושטחה האמיתי של הדירה הוא ללא ספק חידה של ממש.
הבעיה בכל זה היא שכבר התרגלנו, הדחקנו ואולי אפילו התאהבנו בשיטה המפוקפקת. שכנענו את עצמנו שממילא אנחנו לא משלמים יותר על המוצר עצמו (הרי ביקרנו בדירה לפני שחתמנו על החוזה), אז למי אכפת שכולם עובדים על כולם?! בגלל זה אף אחד לא מעז לבדוק מה באמת שטח הדירה שלו (פעולה די פשוטה למען האמת - פשוט לעבור חדר חדר ולהכפיל את האורך והרוחב) וגם לחדרון השירות הקטן אנחנו מסכימים לאמץ את ההגדרה המצחיקה שקראה לו חדר. כי בבוא היום, כשאנחנו נפרסם את המודעה בעיתון, היא תיראה כנראה בדיוק אותו הדבר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| נטע ליבנה
| /images/archive/gallery/375/142.jpg |
|
|
|
|
|
|
נטע ליבנה על הדיבורית-פנימית-מובנית
|
|
|
|
|
לכבוד מנהלי פלאפון, סלקום, אורנג'
הנדון: האמא של כל הקריזות
אולי זה יפתיע אתכם, אבל האמת היא שאין לי תלונות על נציגות השירות. גם לא על הקליטה. וגם לא על המחירים, על השדרוגים, על ההתחייבות ל-36 חודשים. אפילו זה שהבטרייה נגמרת מהר מדי לא באמת מרגיז אותי. רק משהו אחד, המצאה אחת קטנה, שאני מבקש מכם, בעצם דורש, לבטל. בדחיפות.
אתם אולי מכירים אותה בתור "דיבורית-פנימית-מובנית-לביצוע-שיחות-בלי-ידיים" אבל יש לה שם נוסף: "הדבר-החדש-והלא-שימושי-בעליל-שרק-גורם-לכולם-לדבר-בדיבורית-גם-באמצע-האוטובוס/רכבת/קניון-בקול-רם".כן, אני יודע. זה שם ארוך יותר מסתם "דיבורית-פנימית-ובנית". הוא גם בטח מוכר פחות מכשירים. אבל אין מה לעשות. זה מה שזה. תתמודדו.
שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא אחד מאלה שמתגאים שלהם עדיין אין סלולרי. ההפך. מכור לפלאפון שלי. מאוהב בו קשות. ישן איתו בלילה. לא מכבה אותו אף פעם. 800-700 שקל בחודש, SMS 80-70 ביום. מצלצל מוכר?
וגם אני מדבר באוטובוס, או ברכבת, או בתור לרופא. למה לא לנצל את כל הזמן הזה לטלפונים? לנצל, בטח לנצל. כבר התרגלנו לזה שכולם מדברים בקול רם. פעם כל מיני אמהות עוד היו מעקמות את האף, כשלמישהו צלצל הנייד באמצע התור לקופת האקספרס בסופר. היום אין להן זמן לעקם את האף. הן בדיוק מורידות לעצמן את הרינגטון החדש של הראל מויאל. אבל תגידו, איזו אנטנה סלולרית בדיוק הוקמה על אמא שלכם כשהחלטתם לשווק לעם ישראל את הדיבורית-הפנימית-מובנית? בואו לא נשלה את עצמנו. הרי זו לא באמת דיבורית. כשנוהגים באוטו (וזה הזמן היחיד שבו אנחנו באמת זקוקים לדיבורית) היא בכלל לא מתפקדת. בלי חמש יחידות מתמטיקה אי אפשר לחשב את הקוסינוס של הזווית שבה צריך להחזיק את הסלולרי ביחס לפה, כדי שישמעו מה אמרנו.
ובשאר הזמן, אלוהים ישמור, למה אנחנו צריכים דיבורית? מילא שכל נוסעי קו 379 מתל-אביב לדרום הרחוק צריכים לדעת בדיוק מה ברכה מאשדוד השאירה לילדים שלה במיקרו לארוחת צהריים (נקניקיות וסלט), אבל את מי מעניין מה הילדים שלה חושבים על זה? (נמאס להם מנקניקיות. הם רוצים המבורגר). ולמה כל מי שקנה כרטיס ברכבת מנהריה להרצליה וכבר יודע מה בדיוק חושב הבחור הקירח עם הלאפ-טופ על הבוס שלו (שהוא שמן, מניאק ומרוויח יותר מדי), צריך לדעת שהחבר שלו מהעבודה חושב הפוך (שהבוס מרוויח יותר מדי והוא מניאק ושמן).
תנו לי לחסוך לכם את התהייה. לא. לא אכפת לנו. מילא שכולם מדברים בסלולרי בכל מקום. לזה כבר התרגלנו. אבל אנחנו לא רוצים לשמוע מה הצד השני אומר. גם לנו, המכורים הכבדים, יש גבול.
נ"ב
אה, מנהלי חברת מירס: שלא תחשבו ששכחתי אתכם. פעם המכשיר המעצבן עם הצפצוף לפני כל משפט היה רכושם של נהגי משאיות, מדריכים בצופים ומפיקות בטלוויזיה. מאז שהוא הפך ל"ווקי טוקי מובנה" (ולמה כל דבר חייב להיות מובנה?), שכל נערה מתבגרת קונה כדי לדבר עם החברות שלה במשפטים לא רציפים, גם אתם על הכוונת. שתדעו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אורי אוזן
| /images/archive/gallery/375/173.jpg |
|
|
|
|
|
|
אורי רוזן על עוזרת הבית הרודנית
|
|
|
|
|
יום א', 3 ביולי
יומני היקר,
היום סיפרתי בעבודה שאני מנקה את הבית בעצמי, וכולם צחקו עליי. לכל החבר'ה יש עוזרת בית, ורק לי אין. הם אומרים שאני קמצן. אז החלטתי גם לקחת. סיגל ומיטל אמרו שיש להן עוזרת נהדרת בשבילי. פאולינה קוראים לה, והן מרוצות ממנה מאוד. גם חוקית, גם מנקה מצוין וגם די זולה. אז החלטתי שיאללה, אני הולך על זה.
יום ד', 6 ביולי
אחרי שלושה ימים של היסוסים אזרתי אומץ והתקשרתי לפאולינה. היא באמת נשמעת נחמדה. קבענו ביום ראשון בתשע. כבר מהבוקר אני משאיר כלים בכיור ובגדים על הרצפה. מה הבעיה? שפאולינה תנקה.
יום א', 10 ביולי
7:10 בבוקר. צלצול בדלת. מי זה יכול להיות בשעה כזו? בתחתונים וקורי שינה אני גורר את עצמי
לכניסה. מולי עומדת אישה מבוגרת. כבדת גוף וכבדת מבטא. קצת שפמפם, הרבה ורידים ברגליים.
"שלום אדון אורי. אני פאולינה", היא אומרת.
"לא קבענו בתשע?" אני שואל בהיסוס.
"אוטובוס מבת-ים נוסע מהר", היא פוסקת - ומזיזה אותי הצדה, מעיפה מבט מהיר בדירה. "בית גדול מדי. בשביל מה צריך כל כך הרבה?"
"זה מה שהיה", אני מנסה להצטדק.
"לא טוב. צריך שותפים".
"אבל אני לא רוצה שותפים".
"אתה חייב", היא מתעקשת, וממשיכה הלאה: "טוב, תשמע אדון אורי. ככה תנאים שלי: אני עובדת ארבע שעות. לא פחות, לא יותר. מתשע עד אחת. וצריכה מטאטא עם מקל מעץ. שלך מפלסטיק - לא טוב. סמרטוטים שלך גם לא טוב. רכים מדי. ואני לא עובדת עם פנטסטיק, רק עם אג'קס. הבנת?"
"כן, פולה. אין בעיה. את רוצה קפה? אני חייב אחד כדי להתעורר".
"קפה? נו, בסדר. אבל תכין לי גם סנדביץ'. בית גדול מדי".
יום א', 17 ביולי
7:12 בבוקר. צלצול בדלת. מי לכל הרוחות מצלצל בשעה כזו?
"שלום אדון אורי. שוב תחתונים?"
"אנטונלה, לא אמרנו בשעה תשע?"
"אדון אורי, אמרתי לך, אוטובוס מבת-ים נוסע מהר. קנית מקל מעץ? סמרטוטים שלך שוב רכים מדי. ובבית יש בלגן".
"אבל פאולינה, רק התעוררתי. אני חייב קפה".
"בשבילי שניים סוכר. וסנדביץ' משבוע שעבר לא היה טוב".
יום א', 14 באוגוסט
ככה אי אפשר להמשיך. כבר חודש אני כלוא בסטטוס-קוו המעוות הזה. פאולינה היא הבוס, ואני העוזר. היא נותנת פקודות, ואני מבצע. לפני שהיא באה אני חייב לנקות את הבית, אחרת היא כועסת. השכמות הפתע ב-7:10 נמשכות. בשבוע שעבר הכנתי לשנינו כריכים, וכשהלכתי לרגע למקרר להביא מלפפון חמוץ, ראיתי שהיא לוקחת לי את הפרוסה העליונה.
כבר החלטתי לפטר אותה, אבל זה לא פשוט כל כך. בפעם הראשונה שהגיעה היא שמה בארון שלי שקית עם בגדים, וכך קבעה עובדות בשטח. אם אגיד לה בטלפון להפסיק לבוא - מה יהיה עם השקית? על פיטורים פנים אל פנים אני לא מסוגל בכלל לחשוב. שאלתי את סיגל ומיטל מה לעשות, והן ענו שאין ברירה. גם הן סובלות ממנה, אבל לא מעיזות לעשות כלום. קיוו שאם היא תעבוד אצלי, יהיה להן סיכוי להיפטר ממנה.
יום א', 28 באוגוסט
שלום יומני. מקווה שזאת לא הפעם האחרונה שאני כותב לך.
אני יושב מול הטלפון המצלצל, רועד מפחד. כבר שעתיים שהוא מצלצל. גם הסלולרי, וגם זה של בזק. אני יודע שזאת פאולינה, אבל לא עונה. בבוקר היא צלצלה בדלת, ולא פתחתי. אחר כך זרקה אבנים קטנות על החלון. אחר כך התחילו הצלצולים. אבל אני לא אשבר, עד שתלך. את שקית הבגדים אשלח דרך סיגל או מיטל. שישלמו על העוקץ שטמנו לי. מצד שני, היא בטח יושבת ואורבת לי ליד המעלית. עדיף להישאר מאחורי דלת נעולה בימים הקרובים. נו, מילא. לפחות יש לי בית גדול. אולי כדאי לקחת שותפים?
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | בואו לא נשלה את עצמנו. זו לא באמת דיבורית. כשנוהגים באוטו היא בכלל לא מתפקדת. בלי חמש יחידות מתמטיקה אי אפשר לחשב את הקוסינוס של הזווית שבה צריך להחזיק את הסלולרי ביחס לפה, כדי שישמעו מה אמרנו | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
