 |
|
|
|
|
|
2 |
|
|
|
|
יעל גרוס, דרור גלוברמן, רון לוין ואביעד פוהורילס |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
יעל גרוס על תוארי האצולה של המנות
|
|
 |
|
|
אנחנו מביטים זה בזה בשתיקה. מצד אחד - אני, נפש חפצה. ומן הצד האחר - צלחת ובה יצירה ארכיטקטונית. ככתוב בתפריט: "מניפת חזה מבושמת בניחוח תפוזים בנגיעה קלה של עגבניות בר שנקטפו בשעת היקוות אגלי הטל, כשהן צרובות בגריל על מצע אורז בסמטי פראי וזר ירקות העונה ברמיזות לבנדר גלילי משכשך ברוטב לימון ואניצי עשבי תיבול אורגניים טריים בזיגוג קרמלי מעודן".
מה בסך הכל ביקשתי? עוף. אולי באיזה רוטב, עם תוספות (אורז או תפוחי אדמה) וקצת ירקות בצד.
אנו מביטים זה בזה בדממה. מצד אחד - אני, בטן הומייה. ומן הצד האחר - צלחת. ובצלחת מונחים חזה עוף, אורז וירקות. מוצרי בסיס שנארזו במילים מפוארות שלהן מוצמד תג מחיר. הכסף שיעבור מארנקי לחיק המסעדה לא נקבע רק לפי עלות החומרים ומורכבות ההכנה, אלא גם לפי המילים, מספר הברותיהן והרכבן. מחיר שם תואר: 0.30 אגורות. פועל: 0.40 אגורות. המילים מרשימות. הקופה רושמת.
נדיר שסועד מן השורה מקבל הזדמנות פז להכריז מלחמה על אופנה, על טרנד, על נוהג גורף. אנצל את הבמה שניתנה לי בקריאה נרגשת. אנא, מסעדנים יקרים. אנחנו רוצים לאכול. אנו שמים את מבטחנו ביכולת ההכנה המופלאה, ביצירתיות, במורכבות. תשאירו קצת מסתורין באוויר בקשר למקום הגידול של הירק שאנו אוכלים, באשר לתבלינים שבהם השתמשתם או לשעת ההשכמה של הגנן. חיזרו לשורשים (ואין כוונתי לסלרי ולעולש), אנחנו רוצים אוכל - לא מתכון.
אנחנו מביטים זה בזה ללא אומר. אני - סועדת מן השורה. מולי - שיירה של מילים. אני מבינה שהגיע הזמן להיפרד וחומקת החוצה, משאירה צלחת מלאה. ממקום מחבואי בחוץ אני רואה את המלצר. המום לרגע, אך מיד מתעשת כשלקוח חדש נכנס, והוא אומר לו: "בדיוק הכנתי מניפת חזה מבושמת בניחוח תפוזים בנגיעה קלה של עגבניות בר שנקטפו בשעת היקוות אגלי הטל, כשהן צרובות בגריל על מצע אורז בסמטי פראי וזר ירקות העונה ברמיזות לבנדר גלילי משכשך ברוטב לימון ואניצי עשבי תיבול אורגניים טריים בזיגוג קרמלי מעודן".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
דרור גלוברמן
|
|
|
|
|
|
דרור גלוברמן על דמי השמירה במסעדות
|
|
|
|
|
"אני לא רוצה לשלם על אבטחה". משפט בסיסי כל כך, צודק כל כך, רק שאף אחד כמעט לא מעז לומר אותו. סתם, לא נעים. אנחנו כבר מדמיינים את המלצרית מתיזה את הבוז הדק מבין עיניה, כשהיא תסנן לעברנו "אין בעיה" קטן, שנשמע הרבה יותר כמו "איך אתה לא מתבייש להתקטנן על שקל אחד, כולה שקל אחד בשביל הביטחון שלך, אתה יודע מה הולך במדינה, לא?! והשומר? ראית את השומר? בחולצה הלבנה המסמורטטת? את החיים שלו הוא מקריב פה יום-יום כדי שאתה תוכל ללעוס עלי אורוגולה בחרדל דיז'ון בנחת. רק שקל תמורת החיים שלך והאורוגולה! קמצן! בטח תתקמצן גם על הטיפ, מניאק!".
מילא הביטחון, וגם חפיף על השומר, אבל לצאת קמצן מול המלצרית? זה לא. אז אנחנו סותמים ומשלמים. אז מה אם השומר בכניסה הוא לא במיוחד אתלטי, אלא גבר במיטב שנותיו, שלא לומר בשיבה טובה, כחוש בשר וגרום זרועות, שהעברית לא ממש מצויה בפיו, את עיניו מסתירים זוג טלסקופים, והוא לא יזהה את בן-לאדן גם אם זה יתחוב לו צמד בואינגים מתחת לפאוץ'. לפי הסכום שכולנו משלמים לו, הוא כנראה משתכר טוב יותר מכל העובדים במסעדה.
ובעצם, למה אנחנו אלה שצריכים להגיד את זה? למה כשבית הקפה מנסה להוציא מאיתנו כסף בניגוד לחוק, אנחנו צריכים להרגיש חרא? אבל אם אתם כבר מבריגים לנו את התוספת-דמי-אבטחה-ברשות-עאלק הזה, למה לא תוסיפו על הדרך עוד כמה חיובי רשות? לא רק פיגועים יש פה. לפעמים גם חם. ובלילה חשוך.
אין שום סיבה שלא תכניסו "חיוב מזגן" בקיץ ו"תוספת תאורה" בלילה, שלא לדבר על "תגבור סבון בשירותים" או "אפילציה לטבחים" (ואת אלה דווקא היינו מסכימים לשלם, לא?) אבל הדבר הכי מעצבן הוא המיקום של חיוב האבטחה בחשבון. לפני הטיפ, לא אחריו. לא שמת לב שחויבת באבטחה? אין דבר, כי אתה גם משלם עליה טיפ למלצר. יענו, טיפ על תשלום בגין שירות אבטחה שנגבה בניגוד לחוק. בעצם יש כאן מאפיה קטנה בין המאבטחים למלצרים. אלה דואגים לאלה - וכולם רוכבים לנו על החשבון.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| רון לוין
| /images/archive/gallery/375/190.jpg  |
|
|
|
|
|
|
רון לוין על האלכוהול המגעיל במועדונים
|
|
|
|
|
אם שאלתם את עצמכם למה משקה האנרגיה רד-בול פופולרי כל כך במועדונים הישראליים, תופתעו אולי לגלות שהתשובה נמצאת לא רק באיכויות המעוררות שלו, אלא בעיקר בטעם הסירופ לשיעול. מעבר לכנפיים וכל זה, המתיקות שלו פשוט מנטרלת כל טעם אחר. וכשזה מגיע למשקאות אלכוהוליים באיכות של שבעה שקלים לבקבוק, שנמכרים במחירי עתק במועדוני לילה, מה טוב יותר מטעם שמשהה את הבחילה, ומקפיץ את הדופק.
ככה זה נראה אצלנו: האלכוהול שנמכר במועדונים הוא לא איכותי (במקרים שהוא לא ממש ממש גרוע), אבל נמכר במחיר יפה, כאשר מי שעושה קופה יפה על חשבון הכבד שלנו הוא בעל המועדון. הקלאבר שרוצה, בצדק, לשתות דרינק איכותי, פוגש וודקה מזעזעת או ג'ין שלא ברור מה היה קודם, ונאלץ להרוג את בלוטות הטעם שלו קודם בכמה פחיות רד-בול. בניגוד למה שקורה בברים קטנים יותר, שבהם מפנקים אותנו באלכוהול איכותי לצד אוכל לא רע בכלל, המצב במועדוני לילה בערים הגדולות (וגם בקיבוצים ובערי הספר) עצוב ומעצבן הרבה יותר.
זה מתחיל במחיר: לא פחות מ-40 שקל בשביל כוס פלסטיק מעליבה, לפעמים שבורה, מלאה עד קו דמיוני (לא גבוה במיוחד) בנוזל עכור. ואם זה לא מספיק, הברמן תמיד ישאיר ביד חמישה שקלים מהעודף שלך, ואז יבקש בחיוך מלוקק להכניס אותם לכוס הטיפים שעומדת ענייה על הבר. לפני שתספיק לענות, הם כבר בתחתית הכוס, מצפים למטבע הבא, מהדרינק שעוד לא הזמנת.
למי שעדיין לא הבין, המחיר הזה הוא לא בסדר. אפילו לא קרוב לבסדר. אפילו בלונדון הבלתי נסבלת במחיריה, מחירי המשקאות במועדונים מתאימים איכשהו למשכורת הממוצעת. כדי להבין עד כמה מזלזלים בנו בישראל, כדאי להציע לבליינים להציץ מה קורה במועדוני לילה בניו-יורק, באמסטרדם או בברלין. אחרי שפותחים את הארנק, מגיעה שעת הטעם. כן - הדרינק באמת טעים. לא רק דופק את הראש, אלא ממש נעים בפה. בקרוב אצלנו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אביעד פוהורילס
|
|
|
|
|
|
אביעד פוהורילס על מבצעי העבר
|
|
|
|
|
סוף שנות ה-70. באותם ימים באמת היינו 3.5 מיליון תושבים, כי היתה תקופה אחר כך, כשהיינו כבר חמישה מיליון, אבל כולם המשיכו להתעקש שעדיין שיש פה 3.5 מיליון כי ככה היה לנו טוב להיות - קטנים ומוקפים. ברחובות השתוללה בפעם הראשונה בישראל מלחמת גוג ומגוג בין חברות המשקאות הקלים.
השנים שאחרי מלחמת יום כיפור היו ימי החרם הערבי על יצוא סחורות מותגיות לישראל. למשל משקה כמו 7UP, הספרייט של היום, היה בלתי ניתן להשגה כאן. אפשר היה להשיג אותו אולי ברמאללה או בעיר העתיקה בירושלים, ליד הדוכן שמכר שוקולד סילבנה בנייר צלופן ורוד-סגול.
מי שניסתה לקנות את לבנו היתה חברת טמפו, שרצתה להגדיל את פלח השוק המקומי מול קוקה-קולה וקריסטל-יפאורה. המבצע היה פשוט. תאספו 25 פקקים של טמפו, ותמורתם תקבלו תקליט פופ עדכני. הטירוף פשט ברחובות. חולון היתה נקייה מפקקים של טמפו. בסופרמרקט של כיכר סירן הושמה שמירה קפדנית ליד מדפי המשקאות הקלים, לאחר שמאות בקבוקים נותרו מיותמי פקקים על המדפים ומהם נדף הגז. הייתי בטוח שיהיו לי את כל התקליטים בעולם.
בקומה השישית אצלנו גר פרוכטמן, הסוכן האזורי של טמפו. פרוכטמן היה מגיע בכל ערב במשאית הענקית שלו לחניה - ועולה הביתה בבגדי העבודה הכחולים. בלילה, אחרי תכנון מדוקדק, טיפסתי לראש המשאית, אבל פרוכטמן היה חכם. אני חושב שהיו שם רק בקבוקים של בירה נשר או מאלט. אפילו פקק אחד של טמפו לא מצאתי.
חזרנו לקושש אותם אחד לאחד. את ערימות הפקקים הבאנו למרכז העיר, אל פתחו של מחסן ענק שבו עמד אחד שלקח את השקיות העמוסות. מי שהביא 100 פקקים - קיבל למשל ארבעה תקליטים. הלהיטים היו תיסלם, מתי כספי בצילום של פעמון דלת על הכריכה, "לט איט בי" של הביטלס או חווה אלברשטיין. כשהגענו הביתה, שלפנו את התקליט, שכמובן לא היה עטוף בניילון הדקיק שנועד להגן עליו. התקליט קפץ על הפטפון, והחזיר את המחט בכל פעם אל הבסיס שלה. את מתי כספי שמענו בפעם הראשונה רק עשר שנים אחר כך - בצוותא.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | מסעדנים יקרים, תשאירו קצת מסתורין באוויר בקשר למקום הגידול של הירק שאנו אוכלים, באשר לתבלינים שבהם השתמשתם או לשעת ההשכמה של הגנן. חיזרו לשורשים (ואין כוונתי לסלרי ולעולש), אנחנו רוצים אוכל! | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
