 |
|
/images/archive/gallery/133/230.jpg אמנון דנקנר נעם וינד 
|
|
|
|
5 |
|
|
|
|
אמנון דנקנר, שגית פסטמן, אודטה, ערן סורוקה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
אמנון דנקנר על מצוקת לובשי האקסטרה לארג'
|
|
 |
|
|
בימים כתיקונם אני לא מתלבש גדול. זאת אומרת יש לי בארון שלל חליפות לצרכים יצוגיים שתפחו בשנים האחרונות בתוקף תפקידי, אבל המלבוש החביב עלי זה שנים הוא - בקיץ ובחורף: מכנסיים פשוטים וחולצת טי. בדרך כלל אני קונה ערימות מאלה ואלה כשאני מזדמן לניו-יורק, בגאפ או בבנה ריפבליק, מה שמספיק לי להרבה זמן, אבל אני עושה זאת לעתים גם בארץ כך שהתלונה שלי היא אוניברסלית למדי.
באדיבותם של הגנים שלי ושל התאבון המחפיר שלי אני שייך לאותה קבוצה אומללה באוכלוסיה שסובלת מעודף משקל כרוני למדי. אי אפשר לומר שזו קבוצה זעירה, לא בארץ ולא בארצות הברית, והנה למרות זאת לעולם, אבל לעולם, בגדים במידות הגדולות והגדולות מאד הם במחסור מתמיד בדוכנים. החולצות, המכנסיים ואף הבגדים התחתונים שופעי האיקסים חסרים הרבה פעמים. הדוכנים של המידות האלה תמיד או ריקים או שהמצאי בהם זעום. מטרידה אותי מאד השאלה מדוע.
מהמעט שלמדתי על כלכלה, היכן שיש ביקוש כדי מאוד שיהיה גם היצע. זה מה שמניע את גלגלי המסחר. מדוע אם כך יש מחסור כזה? תשובה אפשרית על כך היא שיש יותר מדי בד בסחורה מכדי שמחירה יהיה זהה לזו המופקת במידות הקטנות, אבל הרי ברור שהשמנים ישמחו לשלם עוד עשרה או עשרים אחוז כדי שמבוקשם יהיה בנמצא. תאמינו לי, הם משלמים יותר בכל מיני תחומים של החיים (כמו אוכל, למשל).
האם יש כאן פשוט בוז והתעללות כלפי השמנים? החשד גובר לאור הממצא המסקרן הבא: ברובן המכריע של החנויות, הסחורה במידות הגדולות והגדולות מאד מונחת דווקא על המדפים התחתונים, ממש סמוך לרצפה. והנה בעוד שמי שמידתו היא אקסטרה סמול יגיע אל המדף התחתון בלי להניד עפעף, השמנים צריכים לשם כך להכניס את הבטן, עד כמה שאפשר, לעצור את הנשימה ולגחון כמיטב יכולתם. חלק מהם משפיל את עצמו, מחוסר אפשרות אחרת, לרדת על ברכיו ממש כדי לפשפש בדוכן.
עורו השמנים, אני אומר. למדו לקח את המתעללים בכם ואל תפקדו עוד את החנויות הדנות אתכם למחסור ולהשפלה.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
שגית פסטמן על המוכרות שמשקרות בפרצוף
|
|
|
|
|
"נו, אז מה אתה אומר?" אני שואלת את בעלי, בעודי פוסעת אל מרכז הסלון בצעדים מדודים ושפתיים משורבבות. המבטים הנבוכים שלו מאששים את חששותיי. "את נראית כמו הגרסה הצעירה של כרמלה סופרנו", הוא קובע, "מה פתאום החלטת לקנות חולצה מנומרת, ועוד אחת כזו שקטנה עלייך בשתי מידות. את בכלל מסוגלת לנשום שם בפנים?".
אוי כמה זה כואב. האמת הזאת, החותכת, העירומה. אני יודעת שהוא צודק. הרי אני זאת שבמהלך השנים הלא מעטות שאנחנו יחד, הפכתי אותו בעוונותיי מחלטוריסט אופנה כמוש למטרוסקסואל מלוטש. ועכשיו מה? איכשהו בדרך הביתה מהקניון, כשהחולצה החדשה רשרשה בתוך השקית המהודרת כמו ממתק ממכר, מכרתי לעצמי שהבאתי אותה ברכישה הכי סנדרה רינגלרית שיש בעיר.
איך זה קרה לי? מי אחראי לביזיון הסטיילינג הנוכחי שעומד להידחק בבושת בדים עמוק לתוך הארון? אני מפשפשת בזיכרוני וקולטת ששוב נפלתי קורבן למוכרת מהסוג הגרוע מכל - חלקת הלשון ושופעת מחמאות הכוזבות. "מאמי, את מהממת", היא פונה אליי בקול תרועה ברגע שהיא מאגפת אותי משמאל.
"הגוונים הצהובים לא גורמים לי להיראות חיוורת?" אני מקשה למראה הדמות המוכרת ובעלת הפנים החולניות שנשקפת אליי מהראי. "מה פתאום", היא מזדעקת וסופקת כפיים בדרמטיות, "ההפך, הם מוציאים החוצה את הגוונים הירוקים בעיניים שלך". "אבל יש לי בכלל עיניים חומות", אני בוהה בה כעגלה, כלל וכלל לא ערה לקורים הדקיקים הנטווים סביבי בהתמדה. "את פשוט לא יודעת מה הצבעים הנכונים שלך", היא מנתחת, "הצהוב משחרר את הגצים הירוקים שמסביב לאישונים שלך".
בנקודה הזאת הייתי צריכה לקום וללכת, אבל פעמוני האזהרה שלי כבר נטפו דבש, ואי לכך הפסיקו לתפקד. "את לא חושבת שהחולצה קצת צמודה במותניים ומדגישה לי את אגן הירכיים?" אני מתפתלת. עכשיו היא מביטה בי בעיניים גדולות ולחות. "מה קורה לך?" היא שואלת אותי בקול שקט ואמהי, "את בחורה צעירה ויפה עם גוף עסיסי ומושך. מי הכניס לך את כל השטויות האלה לראש?" באמת מי? אני נוזפת בעצמי כשאני חוזרת לתא ההלבשה. למה הדימוי העצמי שלי נמוך כל כך? איך אני מצפה שיפרגנו לי, אם אני לא מפרגנת לעצמי?
והופ, אני כבר ליד הקופה, שולפת את כרטיס האשראי שלי בלהט, ומעבירה לבעלותי את מה שבשינוי טקסטורה יכול היה להיות נבלתו העצובה של סימבה מלך האריות. רק בבית, מול קהל האוהדים ששורק לי בבוז, אני מבינה שחטאי כפול - לא רק שמכרו לי בגד מכוער להחריד וביוקר, גרוע מזה - שוב נתתי לאיזו מוכרת מניפולטיבית לקנות אותי די בזול.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אודטה
| /images/archive/gallery/375/170.jpg  |
|
|
|
|
|
|
אודטה על מטרדים מהדור השלישי
|
|
|
|
|
מה מרגיז אותי?
אה! "מרגיז" זו מילה גדולה, כי להתרגז, זה באמת להעניש את עצמך על טיפשותם ורוע לבם של אחרים. אבל "אי נחת"? זה דווקא קורה לי.
מתי, למשל?
כשתולים אותי לתעות שעתיים באפילה על ה"עץ" המטורף הזה, במענים הקוליים של כל המוסדות והבנקים, ("לקרן ההשתלמות, נא הקש חמש שלוש שש, לקרן ההשתלמות החדשה, נא הקש חמש שלוש שבע. למידע על קרן השתלמות נוספת, נא הקש חמש שלוש שמונה"). וזאת, כשכל מה שאני רוצה, אבל כ-ל מה שאני רק רוצה, זה נציג שירות, עשוי מבנאדם, שאף פעם אין שם.
איזה חכם באשי אחד החליט שככה מייעלים את השירות, והזוועה היא שכולם קנו את הרעיון המטורף הזה שלו, שכל תכליתו לחסום הרמטית את הכניסה הטלפונית של האזרחים לתוך המערכת. תקליד מספר תעודת זהות ובסופה כוכבית, תשמע את מספר תעודת הזהות שלך, ואם זה נכון, הקש סולמית, ועכשיו את מספר הנעליים, ואת מספר הצרכן שלך, ועוד כף בשביל סבתא, ועוד כף בשביל סבא, למי יש כווווווווח לטירוף הזה?!
או כשהסלולרי (החסוי!) שלי, נסתם מהודעות SMS מכל מיני ברים שמיידעים אותי (בתפוצת נאט"ו) על מסיבות שמעניינות את התחת שלי וכל פעם מחדש אני חווה את זה כהסגת גבול. וזה מעציב, כי זה אומר שמישהו שם אצל הספק הסלולרי שלי שאמור לשמור לי על הפרטיות, עשה קופה יפה על חשבוני, כשהוא מכר לגורמים אינטרסנטיים את רשימת הלקוחות שלו. ויש חוק נגד הטרדה כזו בטלפון. כבר יש ממש חוק!
או הטלפון הזה של "הדור השלישי". יש לו מסך בגודל טלוויזיה 48 אינץ', אבל למרות כל המקום הרב הזה, החמור גרם שתכנן אותו, הנמגוצ'י טקשקה הזה עיצב לו אותיות בגודל חריוני ברחשים. ניתן לסדר שם שמונה מיליארד סוגי צלצולים, כולל הקונצרט של רחמנינוף, אבל לתכנת אפשרות להגדלת פונטים, כמו במחשב, כדי שגם אנשים מעל גיל 18 יצליחו לקרוא את הכתוב, זה, זה כבר אי אפשר. עד פה אדוני.
או כשכל מיני חברות נבלות מושיטות יד ארוכה מתוך הפקס שלך, ושודדות לך כסף חי מהכיס, כן ממש כך.
ואיך הם עושים את זה?
הם מצלצלים לפקס שלך, ושולחים לך פרסומות זבל של כל מיני עסקים שלא ביקשת. הם גם שודדים לך נייר, גם שודדים לך דיו יקרה (כי אם יש שם תמונה, זה אללה יסתור ולהקתו כמה דיו זה שותה!), וגם שודדים לך את השינה, כי הם מצלצלים לפקס שלך רק באמצע הלילה, כמובן, כי אז התעריף יותר זול.
או כשתיבת הדואר שלי מפוצצת בדואר זבל: בברושורים, בפמפלטים, והכי אידיוטי, במכתבי פרסום שמתחזים למכתבים אישיים. למה מה? זה ייתן למפרסם איזה פור על כולם?
"אי", אני תמיד אומרת בעצב, כשאני מגלה עוד ברושור: "ורק לחשוב איזה עץ טוב זה היה פעם!!!"
"את רוצה לראות איך אני מתקנת לך את כל העניינים האלה בדקה?" אומרת לי בתי כשאני מרצה לה את טענותיי.
"בוא! בוא לטלפון!" היא אומרת לקצר בן השנה ורבע, "ועכשיו תספור לסבתא: אחת?....."
"שתיין!!!" אני שומעת אותו תורם בשמחה, ובאמת, אבל באמת יותר לא מרגיז אותי כלום...
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ערן סורוקה
| /images/archive/gallery/375/180.jpg |
|
|
|
|
|
|
ערן סורוקה על שער הדולר
|
|
|
|
|
אחרי שהמציאו את שיטת הפיי-פר-ויו (שלם לפי צפייה), למה אי אפשר לשכלל את השיטה? מה עם "שלם לפי שער"? או "שלם לפי שער של הקבוצה האהובה עליך"? או "שלם לפי קלוז-אפ על ענבל גבריאלי ביציע"? או "שלם לפי ציטוט של אלון מזרחי"? ואגב, אם כבר הזכרנו את האווירון, אם יש כבר "פסוקו של יום" בערוץ 1, למה ערוץ 5 לא עושה "פסוקו של יום" עם אלון מזרחי? בניגוד לתנ"ך, מזרחי מצליח לחדש ולהפתיע כל הזמן. או-קיי, או-קיי, אם יש בעיות תקציב, גם פיני בלילי זה בסדר.
אם כבר עשו את כל השכלולים האינטראקטיביים בטלוויזיה, למה לא ללכת צעד קדימה? למה אי אפשר בלחיצת כפתור להחזיר לאורי לוי את השפם? או לעשות את רון קופמן רגוע? או לשנות את השפה שבה מדבר דני נוימן ל"עברית"? או לגרום למאיר איינשטיין לצעוק "קדימה הפועל תל-אביב" בזמן שידור דרבי? או לשמוע כל משחק מפיו של משה גרטל? למה אי אפשר בלחיצת כפתור להריץ משחקי כדורגל ישראליים קדימה, בזמן שהם מתקיימים? מדוע אי אפשר לדרוש מחברות הכבלים והלוויין שיחזירו לנו כסף על משחקים גרועים במיוחד? או שישלמו לנו כדי שנראה אותם? הם יקבלו מזה רייטינג, אנחנו נקבל כסף, כולם יהיו מרוצים.
למה אי אפשר לדלג על הקטע שבו מכבי תל-אביב זוכה באליפות ישראל בכדורסל כל עונה? בשביל מה המציאו את ההילוך החוזר? ואם כבר הילוך חוזר, למה אף פעם לא שמים מספיק הילוכים חוזרים? ולמה כשכבר שמים את ההילוך החוזר, מפספסים את המהלך הכי יפה במשחק? ולמה אי אפשר לשים בהילוך חוזר את הקפיצות של יושב ראש מכבי תל-אביב שמעון מזרחי למזכירות באמצע המשחק?
האם נכונות השמועות שערוץ 1 רכש את המכשור הטכני שלו מיוהאן גוטנברג, קצת אחרי המצאת הדפוס? למה ערוץ 1 כותב את התוצאה באותיות הכי צהובות ומגעילות שיש, ותמיד, לא חשוב איפה ומתי הן מופיעות, הן יסתירו את השחקן עם הכדור? מדוע אין אפשרות שהמסך יחשיך את עצמו אוטומטית בכל פעם כשמוזכרות המילים "גורמים", "בכירים", "מקורבים" ו"איצ'ה"? מדוע אין באפשרות הצופה לקבוע מה יגידו המאמן והשחקנים בראיונות אחרי משחק?
נלך קדימה: האם תהיה אי פעם אפשרות לשמוע את מה שהם באמת חושבים? למשל: במקום "לא משנה שיצאתי בדקה העשירית, הכי חשוב שהקבוצה ניצחה", הם יגידו "מחר דוד שלי בא לאימון ומחרר למאמן את הגלגלים של המרצדס". האם אפשר לעשות "סטופ" למשחקים של קבוצות כדורגל ישראליות בגביעי אירופה בדקה ה-89? אתם יודעים כמה זה יכול להעלות את המורל הלאומי? האם נכונה הנוסחה הסטטיסטית שמחירו של ערוץ שידורים מיוחד מוכפל בכל חודשיים? ומתי ערוץ 1 ילך בעקבות ערוץ 5, ויקים את ערוץ 1+, שבו ישודרו... אממ... רגע... תנו לנו לחשוב על זה, תכף נחזור אליכם.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | "את לא חושבת שהחולצה קצת צמודה במותניים ומדגישה לי את הירכיים?" "מה קורה לך?" היא שואלת אותי בקול שקט ואמהי, "את בחורה צעירה ויפה עם גוף עסיסי ומושך. מי הכניס לך את השטויות האלה לראש?" | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
