 |
|
/images/archive/gallery/375/157.jpg יעל פז מלמד יחצ 
|
|
|
|
יום הקיטורים |
|
|
|
|
המוכרת דחפה לך שמלה מכוערת? סאגת השיפוץ לעולם לא נגמרת? נמאס לנקות לכבוד העוזרת? גם לנו! אודטה בכסאח עם מכשירים חשמליים * לרייכר נשבר מגיהנום המבצעים * דנקנר חושף את קורבנות האופנה האמיתיים * דאום מתוודה על הפחד מהטכנאים * וזהבי עצבני על המתעצבנים * רק תלונות - פרויקט מיוחד |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
יעל פז-מלמד על אריזות נגד נשים
|
|
 |
|
|
אז מה שווה כל הפמיניזם הזה, אם ברגע האמת מסתבר שאנחנו לא יכולות בלעדיהם. תלויות בהם כמו תינוק קטן בהוריו. רגע אמת כזה יכול להיות, למשל, כאשר שבים הביתה מן החום המתיש, פותחים את המקרר, מוציאים משם בקבוק מים מינרליים קר, יודעים שבעוד רגע הכל יהיה טוב יותר. בעוד רגע נפיג את הצמא הגדול ונשיב את הנפש במים צוננים. רק פקק אחד קטן עומד בינינו לבין האושר.
ואז, זה קורה. מסובבים את הפקק לכיוון אחד, לא זז. מנסים אולי בכיוון ההפוך, שום דבר. לוקחים מגבת, עוטפים בה את הבקבוק כדי שלא יחליק, ושוב לוחצים. כלום. הצמא, שקודם היה נסבל, הופך למטריד במיוחד. אפשר כמובן לשתות מים מן הברז, אבל הרי לא על זה חלמנו.
נותרה רק אפשרות אחת. לפנות אליו. אל הגבר החזק, המציל, האביר על הסוס הלבן. בשלב הזה הכל חוזר. כל מה שהפנמנו במשך שנים. כשפונים אליו לעזרה, יש לעשות זאת בשיא המתיקות. אחרי הכל, את החלשה, הוא החזק, תני לו להרגיש את זה. או-אז אני עוטה עליי את עור המתרפקת הסדרתית, ניגשת בחשאי אל מקום מושבו, ושולפת מהזיכרון את כל מה שלימדו אותי חברותיי בימים רחוקים. יש קול מיוחד, רך ומתחנחן, השמור למקרים הללו. הראש צריך להיות נטוי קצת, שלא להפגין שום תחושת כוח.
והוא לוקח את בקבוק המים, או את בקבוק הנסטי, או את צנצנת הריבה, או כל צנצנת אחרת שיד זדונית סגרה כך שאי-אפשר יהיה לפתוח ללא הפעלת כוח בלתי סביר, ובתנועה אחת חזקה ובוטחת פותח את הפקק או את המכסה. מבלי לדבר, כי מה הוא צריך, הוא מוסר לי את הבקבוק או את הצנצנת, ובנונשלנטיות חוזר לקרוא בעיתון. עכשיו ברור מי הגבר בבית הזה, וברור עוד יותר שבלעדיו אי-אפשר.
היי אתם שם, יצרנים יקרים, תחשבו גם עלינו, הנשים, כאשר אתם אוטמים הרמטית את מוצריכם. אני מניחה שזה חדש בשבילכם, אבל העובדות הן שמה שנסגר צריך גם להיפתח. האם ניסיתם פעם לפתוח את הפקק של בקבוק נסטי, שזה בטעם אפרסקים חביב עליי במיוחד, על אף שהפסקתי לקנות אותו, כיוון שלא תמיד יש לי כוח לריטואל הפתיחה שתואר למעלה. האם ניסיתם פעם לעמוד בשמש הקופחת, בידכם בקבוק מים, מסביבכם אין אף גבר? אתם מבינים את מהות התסכול והעצבים.
יתרה מזו, האם ניסיתם פעם לפתוח קופסת רסק עגבניות, או טונה, או מלפפונים חמוצים, שיש עליה פותחן קופסאות, כך שכל שצריך הוא למשוך אותו, והכל ייפתח? כמה חולצות עוד אפשר להשליך לפח, רק מפני שבשעת הפתיחה נשפך כל השמן, תוך כדי המאמץ הכביר.
למה לכם? תעשו לנו את זה פשוט. תביאו את זה בחשבון, בבואכם להכין אריזות או פקקים או מכסים. וזה אמור, דרך אגב, בנוגע להרבה מאד מוצרים, ולכן תקצר היריעה מלמנות אותם. וכל זמן שזה לא משתנה, מתבקשות הבנות לא לשכוח לחלוטין את כללי ההתנהגות שלימדו אותנו פעם, בבואנו לתפוס גבר. לא לשכוח, כי כרגע אנחנו עדיין זקוקות לזה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| קובי אריאלי
| /images/archive/gallery/375/153.jpg  |
|
|
|
|
|
|
קובי אריאלי על מחיר הבילוי המשפחתי
|
|
|
|
|
בואו נאמר את האמת: כשאנחנו הולכים איתם לגן החיות, ללונה פארק ולחלק מהסרטים, אנחנו הולכים בשבילנו. הם, הקטנים המסכנים, רק התירוץ. כל אחד מכיר את התמונה של ההורה התולה עיני עגל בפיל ענק שמבצע תרגיל אקרובטיקה, כשילדו הקט מושך בכוח את שולי מכנסיו ומטריד אותו בואכה הדוכן של הממתקים. מישהו ניסה פעם להסביר את התופעה בניסיון לשחזר את חוויות הילדות או שמא לייצר להן חוויות מתקנות. כך או כך, במקומות האלה ראוי לגבות מהורים שבאים לבלות עם ילדיהם כסף מלא, למרות שבהגדרה מדובר על בילוי לילדים.
הבעיה מתחילה כשהורה טורח ומביא את ילדיו להאנגרי הענק של השחק-נא ושבץ-נא והיכל חלומותיי וקריית אשליותיי ופאואר-גיים-סנטר-סיטי, שם יחלוץ הפעוט את נעליו ולמשך שש השעות הקרובות יקפיץ את עצמו לדעת על טרמפולינת ענק, תוך גיחות קצרות לגלישה באומגה, למתנגשות למיניהן ולעוד אינספור אטרקציות ילדותיות שחלקם של ההורים בהן מצטמצם לישיבה יגעה על ספסל נמוך מידי, טיפול בגלידות נוטפות ובלתי גמורות ומידי שש שניות מתן צעקה מחוייכת מידי: "יופי מותק, יופי!". שם מתחילה הבעיה.
והבעיה היא, שתמורת התענוג המפוקפק הזה, צריך ההורה לשלם מחיר כניסה מלא, שבדרך כלל הוא גבוה יותר מהמחיר שהוא משלם עבור ילדו. הוא הרי מבוגר, ומבוגר משלם יותר, לא? יוצא, איפוא, שתמורת עינוי שנכפה על ההורה רק בשל רגש האחריות הטבעי שלו, הוא אמור לשלם כסף מלא. כיון שבדרך כלל שני ההורים שמביאים את הילד לעולם הם אלו שגם מביאים אותו לטרמפולינה, מוכפל הסכום אוטומטית. הוסיפו לכך את התשלום עבור הילדים עצמם, וקיבלתם הליך שבו משכורת חודשית מחסלת את עצמה לטובת אחר צהריים תמים בהאנגר חם.
מכאן שדרוש שינוי תפיסתי. כמו שבאוטובוס, בו ה"לקוח" הוא המבוגר, פטור הפעוט מתשלום, כך באתרים כאלה בהם ה"לקוח" הוא הילד, יהיה המבוגר פטור מתשלום. כל אופציה אחרת היא עושק לשמו וניצול חולשה. לא יסכימו? נתפוס אומץ, נישאר בחוץ ונשאיר אותם לבד איתם. נראה אותם מתמודדים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נורית דנגוט-גפן על המסע המייסר לקופה
|
|
|
|
|
מודה באשמה, אני בין אלה שמחבבים את הגיחה השבועית לסופר. אולי כי זה פותח את פסטיבל סוף השבוע - אולי כי זה סוגר את השבוע שהיה. מין סטייה שכזו. אז מה, ועל זה שאתם מחטטים באף בצומת עזריאלי שמעתם ממני פעם מילה?
אני גם מוכנה להודות שניסיתי לשמור מרחק, כי מרגיז אותי שאני מתרגזת. ניסיתי לעשות קניות
באינטרנט, באמת, אבל שופינג וירטואלי זה קצת כמו סקס וירטואלי - חסר ריח, חסר טעם וחף ממגע. ושיקום מי שלא נוגע ביד רכה בסטנד הפיצוחים!
ניצני העצבנות נובטים כבר במגרש החניה. אני ניגשת למתקן העגלות (ולא, לא תתפסו קניינית-רצונית שכמוני בלי מטבע תואם-חריץ), וסוקרת בחטף את השורות. מי מהן מציעה את העגלה הכי פחות מטונפת? חשבתם פעם מה זה הג'יפה השחור והדביק הזה, שמצפה את השתי-וערב שהיה פעם פלדת אל-חלד? מאיזה מיצים בדיוק הוא הורכב בטרם התקרש? אני לא מעיזה.
בצעד נחוש אני פוסעת ישר לעבר דלת המרכול - אני, אבל לא היא. תראו לי עגלת סופר אחת שלא מושכת. יש כאלה שמושכות חזק לימין, ויש שלשמאל, ויש לפעמים גם בעלות המשיכה הדו-קוטבית - קצת כמו חברי מרכז הליכוד בימים של טרום פריימריז.
בדרך למחלקת החלב אני נכנסת למױד הארכיאולוגי, בהכנה לחפירות. חלב? אני מזיזה קרטוניות, נוברת, בודקת, מעמיקה אל תוך המקרר - ומגלה את זה עם תאריך התפוגה הרחוק ביותר. קוטג'? פה תהליך החדירה עד לגביע המיוחל מצריך הרבה יותר ריכוז, מפאת הפאדיחה של התמוטטות מגדל גביעים שלם באשמתי.
המעדנים מציבים אתגר כפול - מסע חיפוש כרונולוגי וגם ניתוח כירורגי לשבירת יוגורט אחד והפרדתו מהרביעייה שבה נולד. מכירים את השלב שהמכסה מתרומם ואתם שולחים מבט מהיר סביב לראות מי קלט את זה? וישנו, כמובן, גם שלב ההצצה והפסילה של תבניות הביצים, קידום המכירות על חשבוני בקופה בנוסח: "את רוצה משהו מהמבצעים?" תשובה: "מה יש?" וכו' וכו'. כשמכפילים את זה בארבעת הלקוחות שלפניי בתור - משמעו שלא אגיע הביתה לחדשות.
אבל החוצפה שעולה על כולן היא הדרישה שאני אציג את החשבונית ביציאה. כי, למה, למי קראתם גנבת? כל סטודנט שנה א' במשפטים יודע שחובת ההוכחה היא על הצד המאשים. אני עברתי בקופה, שילמתי כחוק, הכנסתי את החשבונית לארנק, ועכשיו אני דוחפת עגלה כבדה (וסרבנית) לאוטו שלי. את החשדות הקרימינליים שלכם תבדקו מול עובדי הקופה שלכם, או מצדי, תעמידו משקיף על כל קופה. זכותכם. אבל אל תטילו ספק ביושרה של היד שמפרנסת אתכם.
אבל ברוח ימי פיוס אלה אני סולחת. אתם עוברים תקופה לא קלה, רשת אחת מתוככן צנחה לקרשים, ורק רשת הביטחון של הנאמנים הצילה אותה, וגם קצת בגלל יום הכיפורים. אבל אולי בשנה הבאה תשתדלו, אפילו רק קצת? מה אתם אומרים על הרעיון לקחת את העגלות למנהרת הרחיצה של המכוניות? גם זו התחלה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| גדעון רייכר
| /images/archive/gallery/130/679.jpg |
|
|
|
|
|
|
גדעון רייכר על החולשה למבצעים
|
|
|
|
|
כאשר אני שומע בטלפון בשעת רצון של בין הערביים את קולה הלוחש והמפתה של עלמת חמד או עלם חמודות הנוקבים בשמי הפרטי, אני יודע כי כלתה אליי הרעה. ראשיתה של כל שיחה מהזן המוכר הזה היא הצעה שאין לעמוד בפניה כגון: מנוי חינם במחיר מבצע על השירות החדש לצפייה בכוכבי שביט נופלים. בחצי השנה ראשונה, מבטיחים המפתים, תוכל לשוחח עם לוויינים רחוקים בחינם. אחר כך נדבר. ושוב מצלצל הטלפון בביתי: אם אתה רוצה מקלחת של מים מינרליים הנובעים ממעיין בחבל שמפניה, ראוי שתרכוש בחברתנו, במבצע שטרם נודע כמותו, את המיכלים עם המסננים העשויים מפשתן בלקני. עשר הטיפות הראשונות עלינו. תמיד תוכל לבטל.
נדמה כי רק בשעות שבהן יורדת החשיכה, ואני פורש לביתי וקורס בכורסתי, מגיע הרגע שבו מציפות אותי כגשם נדבות ההצעות המגונות. אם אתה רוצה לשדרג את הטלפון שלך לדיגיטל 3000 חדיש, המוביל את כלבך לחורשה הסמוכה ומפקח כבייביסיטר על ילדך ומחבר אותך למערכת הקשר של הסי-אי-איי ולמוקד הבקרה של צונאמי באפריקה, כל מה שאתה צריך לעשות זה לומר את המילה כן. השיחה, אגב, מוקלטת.
ההצעה האחרונה שקיבלתי בשעה של נים ולא נים או שמא חלמתי חלום היתה: ביטוח מיוחד מפני הכשת נחש הקוברה בטיול מאורגן להודו. אלה הן השעות שבהן רוטט גופי מחמת תאווה בלתי נשלטת לשפע הזה של הטבות ומבצעים, ואני שואל בקול נטול הברות: מתי זה מתחיל לעלות כסף? אתה תחליט, הם אומרים. תמיד תוכל לבטל. מה איכפת לך? תנסה. זה הרגע שבו צריך הייתי לזעוק: לא. בשמם של כל האלפים ששילמו מחיר כבד על חולשת הרגע, אבל אני נכנע. אני חוטף בגרגרנות את ההזדמנות הבלתי חוזרת, את מחיר המציאה, את תקופת החינם, וכך אני מוצא את עצמי מנוי על ירחונים המנבאים את תקופת הביוץ הנוחה ביותר לחתולי בית, ומקבל במתנה, להוציא דמי משלוח, מגהץ למטפחות משי שטרם רכשתי כמותן.
חולפים חודשים של המתנה ואחר כך שכחה מתוקה, ורק אז מציף אותי כסופת ציקלון גל של חיובים המסתתר בערמומיות רבה בינות לשפע של כינויי סרק בחשבוניות המשתרעות על פני עמודים אחדים. החשבוניות הללו נערכות ללא ספק על ידי חתני פרס נובל לטשטוש ראיות. אני מבקש נואשות לברר את פשר התשלומים. הרי אמרתם שתתקשרו אליי בתום תקופת החינם, אני זועק בקול חנוק, ואז אני מגלה כי השטיח האדום שבו כיבדו אותי בעת ההסכמה נעלם כלא היה. תחינתי נופלת על אוזניים אלקטרוניות ערלות. נשוב בתוך שעה, מבטיח קול קטיפה, כאשר באותה שעה אורזים העובדים את חפציהם בעקירה מהירה לכתובת חדשה מעבר לים. זה הרגע לזעוק ולהתריע: קוראים יקרים! חיסמו את עור התוף באטמים בלתי חדירים להצעות חינם מפתות.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | אם אתה רוצה מקלחת של מים מינרליים הנובעים ממעיין בחבל שמפניה, ראוי שתרכוש בחברתנו, במבצע שטרם נודע כמותו, את המיכלים עם המסננים העשויים מפשתן בלקני. עשר הטיפות הראשונות עלינו | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
