 |
 |
|
|
|
|
|
|
| מרגע שהתעוררתי, הכל התעורר – חוויתי שהעולם כולו מואר, שהעולם כולו הוא בודהא. לא היתה לי ברירה: היה זה תום לב מוחלט. אוטוביוגרפיה של מורה רוחני, פרק שמיני |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מותש והמום מהאנרגיה החדשה שהופיעה בחיי, הגעתי לקנדה. שם, ביישוב כפרי קטן שליד מונטריאול, התארח טיוהר כחלק ממסע ההוראה העולמי שלו. טיוהר ותלמידים שהתלוו אליו התגוררו בשני בתים ששכנו ממש מעל אגם רוגע. אין ספק, אחרי הריצות לאורך רחוב אבן גבירול העמוס לעייפה, היו אלה תנאים נוחים הרבה יותר לעיכולו של תהליך ההתעוררות. המרחב כולו היה יפה וענוג עד כאב – ויחד עם זאת, הוא החוויר לנוכח גודל הטרנספורמציה שהתחוללה בי.
טיוהר קיבל אותי בשמחה, אך בדרכו השקטה לא תיקשר איתי מלולית לאורך כל עשרת הימים שבהם שהיתי לצדו. חלק בי כמה לקבל ממנו התייחסות, ולו הקלה שבקלות, למה שעברתי, אולם החלק הגדול יותר שבי הבין בדיוק למה הוא אינו עושה זאת. נראה היה שעוברת בינינו זרימה של הבנה שקטה, וכך נוכחותו כיוונה אותי לשלב הבא של התהליך: ההיספגות בדממה המוחלטת, דממת המעמקים, שאליה כיוונה האנרגיה החדשה. האנרגיה היתה רק כלי התחבורה האלוהי שנשא אותי מעולם המחשבות והאישיות לעולם ההוויה הטהורה, חסרת התנועה.
 |
| המפץ השני |
בתוך דירה בתל אביב שקעתי במשך שלושה ימים תמימים אל תוך מצב מדיטטיבי של היעלמות בתודעה החובקת-כל. איבדתי כל עניין באוכל ובמשך שעות ארוכות לא יכולתי לזוז. זה היה הזמן חסר-הזמן שבו התמזגתי לנצח עם השלם. פרק שביעי
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
חשתי את עצמי כתינוק בן יומו, משתאה על עצם הקיום בתוך העולם. החושים היו זכים מזיכרון, ולכן הכל היה חד יותר, מוחשי יותר. טיוהר עצמו בילה במשך שעות ארוכות מול המחשב במשחק סוליטייר או במעקב אחר משחקי כדורגל, אפילו הנידחים ביותר, שהתקיימו בישראל. את היום הוא העביר בדממה, ומי שסבב אותו, התלחש או שתק גם הוא. במפגשים הציבוריים שהתקיימו בשעות הערב קרן טיוהר באור המודעות, בעוד שבשעות היום הוא נראה היה פשוט עד כדי אכזבה. כאשר תהיתי בקול רם מדוע הוא משחק סוליטייר כל היום, אמר לי אחד מתלמידיו הקרובים: "מה עוד נשאר לו לעשות? כבר אין לו מיינד (תנועת מחשבה) להתבונן בו, אז מה נשאר חוץ מלשחק סוליטייר?". כמי שציפה בתחילת מסעו הרוחני לפגוש מורה השקוע עד צוואר בשינוי עולם או, לחילופין, במדיטציה חסרת תנועה, היתה זו הפתעה נוספת. אולם קיבלתי אותה בהכנעה עמוקה אף יותר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שמחתי לראות שהמיסתורין משתלט עליך
|
|
|
 |
|
|
|
כך, בנוכחותו של טיוהר, התחילה האנרגיה החדשה לנוע פנימה בתנועה חרישית ולהביא אותי למצבי היספגות מעודנים יותר. כשיצאנו כולנו לאכול פיצה במונטריאול, מצאתי את עצמי יושב מול טיוהר, חסר כל יכולת לאכול או לנוע; עיניי נעצמו והעולם כולו נעלם. מה שהגביר את ההיספגות היה האוטוביוגרפיה של המורה הרוחני האמריקאי אנדרו כהן, שעברה שם מיד אל יד. תחת הכותרת "המאסטר שלי הוא העצמי שלי", אוטוביוגרפיה זו היתה יומן ההתעוררות של אנדרו כהן, כולל חליפת מכתבים שקרתה לאחר מכן בינו לבין מורו ההודי, פפאג'י. תיעוד ההתעוררות האקספלוסיבית של אנדרו המם אותי: זה היה כאילו אני עצמי כתבתי את אותו יומן. לפתע זיהיתי כל כך הרבה מרכיבים מתהליך ההתעוררות שלו בתוך האירועים האינטימיים ביותר שקרו לי ביני לבין עצמי. אוטוביוגרפיה זו עזרה לי להכיר במפנה שקרה ולהתעגן
בתוכו בביטחון רב יותר – לראשונה, העזתי להכיר בכך שקרתה 'התעוררות'.
חמש דקות לפני שעזבנו – אני, חברי ובת זוגו – את הבית בדרכנו לשדה התעופה, שבר טיוהר את שתיקתו. כשבאתי להיפרד ממנו, הוא אמר לי: "שמחתי לראות שהמסתורין 'לוקח' אותך ברגעים לא צפויים, שהוא משתלט עליך. מה שקרה לך הוא יקר מפז. מה יקרה הלאה – ימים יגידו...". שבועות וחודשים לאחר מכן עבר טיוהר מניסוח זהיר לניסוחים ברורים יותר ויותר של הכרה במה שקרה. לתמר הוא כתב ש"זוהי זכות גדולה עבורך ללוות את צעדיו הראשונים של בודהא שזה עתה נולד". לחבר אחר הוא כתב: "שתה אותו, ספוג אותו. הוא אמת טהורה... איזה אושר לצפות בפרח נוסף פורח". ובתגובה למכתב שלי, שהיה התפוצצות של פליאה על 'נס המודעות', הוא כתב לי בחזרה: "מי יתן והתעוררותך תהפוך לברכה עבור כל היצורים החיים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הכל חסר שם ומתקיים מחוץ למרחב ולזמן
|
|
|
|
|
|
|
כששבתי לישראל, היה מצבי עדין ושקט מאי פעם. כל הדמיונות שאי פעם דמיינתי לפני ההתעוררות כיצד זה "ירגיש" וכיצד זה "ייראה" התנפצו לרסיסים. אחרי הכל, ה'אני' יכול רק לדמיין מה יהיה בהיעדרו. המצב עצמו היה מצב שלא יכולת להתרגל אליו אלא רק לשקוע אל תוכו יותר ויותר, עד בלי די. כך שהייתי צריך להקשיב ולעכל, ללמוד כיצד השקט טווה קורים של חיים סביבו והופך, בסופו של דבר, לפעולה חדשה. מסיבה זו כל אותה שנה – מגיל 23 עד גיל 24 – לא עשיתי כמעט דבר מלבד לעכל. אם קרתה תקשורת ביני לבין בודדים, היא סבבה סביב המצב הזה בלבד; לא יכולתי לדבר על דברים אחרים.
כעת הממד האישי נעדר מחיי כליל. לא יכולתי עוד לתפוש את חיי כחיים 'אישיים'. כשתמר גיששה בתוך המצב החדש, בניסיון להבין אם תוכל לחלוק איתי ולתקשר עמי, אמרתי לה: "אין כאן דלת שאת צריכה לנקוש עליה. הדלת פרוצה לרווחה, ולמעשה אין בכלל דלת, ואין קירות, תקרה או רצפה. אין כאן חיים אישיים שאת יכולה להפריע להם". כאשר חברים ניסו לדבר אליי או לפנות אליי בשמי, המצב היה הופך למודע לעצמו בצורה חריפה – הייתי מביט פנימה ולא מוצא שם דבר מלבד חלל. הייתי שואל אותם בכנות: "אל מי אתם מדברים? כל מה שיש הוא החיים עצמם, אין כאן אף אחד שיכול לענות לשם הזה". לעתים כאשר היו מדברים אליי, הייתי נעלם בדממה ולא מצליח להגיב, מפני שהייתי מאבד את הקשר עם הרצף המנטלי. מסיבה זו העברתי את רוב זמני בבדידות; ממילא ההתנסות היתה שיש רק אחד, ואחד זה הוא אני... ביליתי שעות בדממה, עוקב אחר תנועת העולם, שהופכת למופלאה כל כך בהיעדרו של רצף המחשבה שקושר אותה לזמן הליניארי.
במכתב שכתבתי לתמר, לאחר שנסעה להודו בדצמבר של אותה שנה, תיעדתי את המצב החדש: "החושים נעשו רגישים להפליא. אם מישהו שותה מכוס, הצליל רוטט כאן (בתוכי). אם מישהו מתקרב לעבר הגוף, זה קורה בתוכי. אם מוזיקה נשמעת, היא רוטטת בפנים. אם מכונית נוסעת, אפילו ממרחקים, היא מרגישה קרובה ומוחשית מאוד. האוזניים פקוחות לרווחה ומכילות את כל הצלילים. העיניים אינן שונות או נפרדות ממה שהן רואות.
"העולם כולו – אם אפשר להשתמש במלה הזאת, מאחר שמבחינתי אין עולם – מתרחש בתוכי. מה שאנו עשויים לכנות 'גופי' הינו ישות ענקית המקיפה את כל הקיים. במיוחד במקומות פתוחים גוף זה שלי נפרש על פני כל המרחב וחובק את הכל.
"אין שום 'אני' שאותו ניתן לזהות בהתנסות. במקום זה, ה'אני' הינו כעת יודע או רואה נסתר, המטיל את אורו על ההתנסות ובכך מאפשר לה לקרות. הדבר דומה לעין כבירה הצופה בכל מתוך מקום שאינו ניתן למיקום.
"אין ידיעה במובנים של ידיעה אנושית. אינך יודע ש'אלה הם בני אדם' או ש'זוהי אמי' או ש'זהו חתול'. הכל חסר שם ומתקיים מחוץ למרחב ולזמן. עין זו צופה בכל במידה שווה, באמא כמו גם בחתול.
"איכשהו, כאשר מופנית שאלה, ישנה תשובה המופיעה מתוך הלא-כלום. נראה שהקול אינו שייך לאף אחד.
"אין דרך להעביר או לחלוק זאת עם אנשים, מפני שאין שום דבר מלבד עצמי. אם מישהו בא ואומר: 'אנא, הראה לי, איני יכול לראות', זה נראה לך בתחילה מוזר מאוד שהרואה עצמו פונה אליך ומבקש עזרה לראות. למעשה, עין זו אינה רואה דבר מלבד את עצמה.
"הביני, החברה-הזמן-המחשבה הפכו את גופנו לקטן ומוגבל כל כך. קטנות זו מתבטאת כ'אני שומע צליל', למשל, כך שהגוף והצליל הם שתי ישויות שנפגשות, במקום אחת. אך כעת כל צליל או חיזיון מופיעים בתוככי ההקשבה או הראייה. קשה מאוד להסביר, אך המשמעות היא שהחושים מתגברים גם הם על ההפרדה. ודבר זה מוביל אותי לאחרונה למצבים של חולי וחולשה. ארוכה היא הדרך לפרוץ את כבלי המגבלה. רק במוות אין כל סתירה. הנירוונה פורשת את עצמה בפני העין השקטה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הכל מואר
|
|
|
|
|
|
|
כך, הלך מצב ההיספגות והעמיק, כאשר תובנות חדשות מופיעות שוב ושוב מתוך האין. במהרה הבנתי שאין לי שום צורך להפעיל מאמץ פנימי כלשהו. הבנתי שכל מה שנותר לי לעשות הוא לאפשר את המשך ההתגלות. יכולתי לראות שהחיים אינם תהליך מנטלי, וכך המחשבה ה"עושה" הגיעה לידי חדילה.
מאחר שלא יכולתי להבחין בשלב זה בין "פנים" ל"חוץ", היתה חווייתי הפנימית שמרגע שהתעוררתי, הכל התעורר – חוויתי שהעולם כולו מואר, שהעולם כולו הוא בודהא. העולם עצמו זהר באור היקרות של המודעות האחת, ואם דיברתי עם חברים שהיו מחפשים רוחניים, זו היתה הזווית היחידה שמתוכה יכולתי להגיב לשאלותיהם: הכל כבר מואר, כיצד אינכם יכולים לראות זאת? זיהיתי אותם כמהות הנצחית שהם כבר תמיד. לא היתה לי ברירה: היה זה תום לב מוחלט.
מה שהפתיע אותי לגלות היה שבכל פעם שישבו איתי חברים ושוחחנו על האמת, מיד היה החדר מתמלא בשדה אנרגיה רב עוצמה, שוקק חיים, תבונה ומודעות. כתוצאה מכך, כל מי שישב איתי בחדר יכול היה לחלוק, ולו לרגעים, בממשותה של האמת מעבר לאינטלקט ולהיגיון. שדה זה היה בדיוק אותה אנרגיה שסחררה אותי עצמי לעבר הנצח, ומאז ואילך הוא התלווה אליי לכל שיחה או מדיטציה משותפת, מאפשר לאחרים לעשות את אותה קפיצה שעשיתי אני.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בוקר טוב עולם!
|
|
|
|
|
|
|
באותם חודשים הייתי מרושש לחלוטין. לא הייתי מסוגל לעבוד בצורה מסודרת, ולכן חיפשתי דרך שתאפשר לי להמשיך את התהליך ללא הפרעה. לשם כך, הייתי חייב למצוא לי מקור פרנסה שיהיה אחד עם תהליך העיכול והעיבוד.
ואז צץ בי הרעיון: לאסוף, לכבוד המילניום החדש, טקסטים של המורים הרוחניים המשפיעים ביותר במאה ה- 20. שלחתי את הרעיון לעשר הוצאות ספרים, ותוך ימים ספורים קיבלתי תשע פניות חיוביות. בסופו של דבר, חתמתי על חוזה עם הוצאת ידיעות אחרונות, שהעניקה לי מקדמה נדיבה. המקדמה כילכלה אותי באותה תקופה, ובזכות תהליך הכנת הספר יכולתי לשקוע בכתביהם הנפלאים של מורים רוחניים גדולים. הספר, שראה אור שלוש שנים לאחר מכן תחת הכותרת "בוקר טוב עולם" וכלל 500 עמודים של עבודה קשה וקפדנית, השפיע על אלפי אנשים ותמך במסעם הרוחני. כמובן, איש מהם לא יכול היה לנחש שספר זה נוצר רק כדי לתמוך בי בתקופה שבה לא יכולתי לעשות דבר מלבד להיות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | שי טובלי, מורה רוחני מזה שמונה שנים, חווה בגיל 23 את מה שהוא מגדיר כ'היעלמות הזהות העצמית הנפרדת והיספגות האני באינסוף'. פרסם ארבעה ספרים. פיתח יחד עם תלמידו הבכיר ושותפו ליצירה, אילון לסטר, את 'דרך השמש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
