 |
 |
|
|
|
|
|
|
| בתוך דירה בתל אביב שקעתי במשך שלושה ימים תמימים אל תוך מצב מדיטטיבי של היעלמות בתודעה החובקת-כל. איבדתי כל עניין באוכל ובמשך שעות ארוכות לא יכולתי לזוז. זה היה הזמן חסר-הזמן שבו התמזגתי לנצח עם השלם. אוטוביוגרפיה של מורה רוחני, הטור השביעי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החזרה מסיני סימנה את הסוף המוחלט של השליטה שלי על חיי. לא עוד 'אני' מנהל את העניינים, מחפש או מוצא; לא עוד 'אני' מחליט מהו הצעד הבא. הייתי גמור - לא יכולתי לפסוע עוד ולו צעד אחד בכוחות עצמי. הרצון העצמאי שלי נגזל בכוחה העצום של הכניעה.
 |
| המפץ הראשון |
|
טיוהר נגע במרכז המצח שלי וכל חושיי הסתחררו. הגוף פירכס עד שלבסוף צנחתי. כאשר ניסיתי לקום ממקומי, נפלתי שוב, חסר כל מודעות עצמית, בוכה. פרק שישי |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
לא יכולתי לעמוד יותר באף אחת מהמחויבויות שלי. כמובן, לא יכולתי להסביר לאיש מה בדיוק קורה, ובאותה נקודה הרגשתי שנותרתי לבדי. טיוהר המשיך בדרכו מישראל למדינות אחרות שבהן לימד. זה היה כאילו שהוא זרק פצצה והשאיר אותי לבדי לאסוף את השברים.
רק במחויבות אחת עוד הצלחתי לעמוד, איכשהו: זמן קצר לפני ההתעוררות בסיני התקבלתי למשרה היוקרתית והנחשבת של עיתונאי במוסף הארץ. הכתבה הראשונה שעליה עמלתי היתה על טיוהר, והיא גם היתה הכתבה האחרונה. לעולם לא אשכח איך ישבתי במערכת של עיתון הארץ, בשעת לילה מאוחרת, נאבק עם הכתבה הבלתי אפשרית הזאת. אני, שתמיד הייתי אדם של מילים, מצאתי את עצמי מתייסר בניסיון להפוך את מי שהתגלה לי אך זה עתה כמסתורין העמוק ביותר של העצמי האמיתי שלי - לכתבת צבע שטחית. פשוט התייפחתי מול המחשב, בחוסר אונים מוחלט. בסופו של דבר, העורך הסכים רק בקושי, לאחר שלוש גרסאות, לאשר את הכתבה. בלי ספק, על פי כל הפרמטרים המקובלים, הייתי עיתונאי גרוע.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
ככל שנכנעתי האקסטזה רק הלכה והתגברה
|
|
|
 |
|
|
|
חדרי הקטן ברמלה (באותה נקודה עוד גרתי אצל הוריי) הפך להיכל קודש, למזבח שבו הקרבתי את העצמי שלי יום יום, שעה שעה. ביליתי בו את רוב שעות היום, מאחר שלא נותר לי דבר לעשות מלבד להיכנע למפלי האקסטזה הבלתי נדלים, ההולכים וגוברים, שנשפכו על ראשי. כל היום רק בכיתי מאושר או, לחילופין, צחקתי מאושר. אהבה אלימה, תובענית, גאתה מתוך חזי ללא שליטה כלפי העולם כולו. הפכתי למנחה לעולם, לאף אחד שמוכן למות בשביל כל אחד. אושו וטיוהר היו מושאי הכניעה שלי, אך לא ראיתי בהם גורו או מורה כי אם את הייצוג הישיר ביותר של התודעה החובקת-כל. נראה היה שלכניעה אין קצה או סוף – ככל שנכנעתי, כך האקסטזה רק הלכה והתגברה. אושו וטיוהר היו בכל מקום, וקירות החדר הקטן התקשו להכיל את האנרגיה הרוטטת, המבעבעת, של התודעה המסתורית שאליה נכנעתי.
זה היה כאילו שנוכחות
כבירה תפסה פיקוד על הגוף, מחליפה את השלטון-ללא-עוררין של ה'אני' שלי. הנוכחות ביקשה רק להיכנס עוד ועוד ולמלא אותי, ואני הפכתי למיכל ריק עבורה, לכלי קיבול חסר כל התנגדות. בכל פעם שהייתי יוצא לטייל בשדה שליד ביתי, הנוכחות היתה ממלאת אותי, מסיגה את חושיי פנימה - העולם כולו היה נעלם אז, לא נותר כל זכר לתשוקה או לפחד, וידעתי שהכל נגמר וששום דבר לא משנה עוד. רק זה קיים, רק זה, רק זה.
ההתאהבות בדממה, בהיעדר, היתה עזה מנשוא. אני נוהג לדמות את מה שהתחולל אז לכניסה אל תוך טווח ההשפעה של מגנט ענק. המגנט היה דממת המעמקים, ואני הסתחררתי לעברו, שיכור מאושר! וכל זה הונע על ידי דחף מסוג חדש לגמרי. ביומני כתבתי אז: "אני חייב להשתחרר מהאגו למען העולם כולו... אני חייב לשחרר את העולם מהאגו שלי... זה לא בשבילי אלא בשביל העולם".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נועל את הדלת ומתייפח מרוב אקסטזה
|
|
|
|
|
|
|
בשלב זה המגורים בבית הוריי כבר לא תאמו התרחשות מעין זו. לא יכולתי להסביר להם דבר. לעתים הייתי יושב איתם לארוחת ערב, ואז באמצע הארוחה הייתי מוכרח לרדת אל חדרי ולהיסגר בתוכו, מפני שהנוכחות שוב תבעה את שלה. הייתי נועל את הדלת ומיד מתייפח מרוב אקסטזה. שלב זה, שבו איבדתי שליטה על תפקודים פשוטים כמו אכילה, עבודה ותקשורת, חייב אותי למצוא מרחב אחר; מרחב שבו יכילו אותי, גם אם לא יבינו לגמרי.
והמרחב אכן נמצא: כאשר שוחחתי בטלפון עם תמר, שהיתה אז ידידה שלי ושותפה למסע הרוחני, ניסיתי להסביר לה מה קורה. בתגובה, היא הציעה לי מיד את ביתה ואת עזרתה. כך עברתי להתגורר לימים אחדים בתל אביב, במעין "מקלט מדיני". סוף סוף יכולתי להרפות לחלוטין מהעמדת הפנים המתמשכת שאני בשליטה ושכלום לא קורה לי - דבר שכמובן החריף את התהליך עד מאוד.
במשך שלושה ימים תמימים שקעתי אל תוך מצב מדיטטיבי של היעלמות והיספגות בתודעה החובקת-כל. איבדתי כל עניין באוכל - למעשה, אלמלא תמר לא היתה לי היכולת אפילו לקשר בין מה שהיה מונח לפניי על הצלחת לבין האפשרות שאכניס אותו אל תוך גופי. דיברתי מעט, וכשדיברתי, היה זה רק מצבים שבהם מתוך הדממה בקעו תבונה ובהירות מסוג חדש. במשך שעות ארוכות לא יכולתי לזוז פיזית – חושיי נסוגו פנימה וגופי נותר מחוסר 'אני' לחלוטין. חשתי איך מבני מחשבה שנוצרו במשך עידנים – אותם מבנים שהרכיבו את תחושת ה'אני' שלי – מתפרקים בזה אחר זה. מחשבות שבעבר שלטו בי גילו לפתע שאין להן במי לשלוט, והחלו עוזבות אותי אחת אחרי השניה. לא היתה ולו מחשבה אחת שיכולתי להאמין לה. ועם המחשבות, נעלם העולם כולו כאילו היה רק חזיון שווא.
הבית התמלא כולו בשדה אנרגיה סמיך ורוטט. תמר התקשתה לעמוד בנוכחות העזה שתפסה פיקוד על הבית, אולם למזלי היה לה אמון רב בתהליך שלי. מבקרים שנכנסו לבית העירו מיד על משהו "מוזר" שמתחולל בו. קדושה אפפה את המרחב, בעוד שאני מצוי במצב של כמעט חוסר הכרה. עם זאת, הבהירות החדשה שפרצה מתוכי היתה נטולת ספקות לחלוטין. כאשר ידיד בא לבקר אותי, הוא מצא אותי שוכב על מזרן במצב נטול 'אני'. לידיד זה לא היתה כל אוריינטציה רוחנית, אך באופן אינטואיטיבי הוא זיהה מה קורה. הוא אמר לי: "אל תלך, שי". בתגובה, עניתי לו: "אם אני לא אלך, מי יילך? העולם האומלל הזה זקוק לאנשים שיוותרו על העצמי שלהם. העולם צריך את ההיעלמות הזאת. לכן, אני חייב ללכת".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ומה עם זה שאינו משתולל?
|
|
|
|
|
|
|
ואז, לאחר שלושה ימים, קרה מפנה: התהליך הואץ אף יותר. מפעם לפעם מצאתי את עצמי נתון ב"התקף" של שעות ארוכות, שבמהלכו הנוכחות המסתורית הציפה את הגוף והעלימה כל תחושת 'אני'. אולם בשלב זה התהליך כבר היה מתיש ומפרך: האנרגיות שביקשו לנפץ כל מחסום בתוכי היו חסרות עכבות בתובענות שלהן. מצד אחד, זו היתה אקסטזה; מצד שני, היה נדמה לרגעים שהגוף כבר לא יכול להכיל את הדינמיקה האינטנסיבית הזאת. בשלב זה מצאתי את עצמי מתפתל מכאבים ברצפת הבית מאנרגיה חדשה שביקשה להיכנס, וגם נאלץ לרוץ לאורך רחוב אבן גבירול כדי לשחרר את האנרגיה לחופשי. לכל זה לא היה שום הסבר רציונלי - כל מה שעשיתי היה לבטוח בתהליך ללא צל צלם של מחשבה או ספק.
למרות שהתהליך לא כירסם ולו לרגע באמון שלי, הוא החל לכרסם אט אט ביכולת ההכלה הפיזיולוגית והעצבית שלי. ברגע מסוים, כשישבתי עם חבר בפארק בתל אביב במצב של "התקף" מתמשך, נשברתי. ידעתי שאני זקוק לעזרה. אותו חבר, שהיה גם תלמיד וגם ידיד של טיוהר, הציע שנתקשר אליו לקנדה, כדי לשאול לעצתו. הסכמתי ללא היסוס.
טיוהר הוא אדם שאינו מרבה במילים, ואני עצמי הייתי "רחוק" מאוד מהגוף ויכולתי לדבר אך בקושי. כאשר החבר סיים לדבר איתו, הוא העביר לי את השפופרת. טיוהר שאל לשלומי. עניתי לו: "הכל משתולל". כמובן שאז לא זיהיתי את עצמי כמי שעובר התעוררות רוחנית; ככל שזה נגע לי, לא היתה שם הגדרה למה שקורה מלבד 'היעלמות'. טיוהר שתק ואז שאל: "ומה עם זה שאינו משתולל? מה עם זה שלא קורה לו כלום? האם יש זיהוי שלו?". באותו רגע משהו השתנה עמוקות בתהליך שלי: טיוהר עזר לי לזהות את מרכז הטייפון, את המקום שבו דבר אינו קורה. אחרי הכל, לשם כל תהליך הארה אמיתי אמור לקחת – אל המצב שמעבר לכל התנסות או חוויה. זיהיתי באופן מיידי את מה שטיוהר כיוון אליו. ואז הוא הציע שאבוא לקנדה כדי לנוח ולהירגע בקרבתו.
אותו חבר שתיווך ביני לבין טיוהר הציע לממן עבורי את הטיסה וגם להצטרף אליי למסע. מאחר שהייתי חסר כל, קיבלתי את הצעתו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זה לא קורה לי ולא קורה בשבילי
|
|
|
|
|
|
|
בערב הטיסה שלי לקנדה אירע המפץ השני של חיי. זה קרה ממש בעודי אורז את חפציי המעטים ונפרד מבת-זוגי הבריטית ששהתה אז בישראל. לפתע חשתי שאני חייב לצאת מהבית ולרוץ. וכך עשיתי: יצאתי ורצתי כאחוז דיבוק (או, יותר נכון, כאחוז אקסטזה). לאחר שהקפתי את השכונה, מצאתי את עצמי נעצר בבת אחת כמה מטרים ליד הבית, מניח לאנרגיה הרבה לקחת אותי לאן שהיא חפצה לקחת הפעם.
כרגיל, העולם נעלם. אולם שלא כרגיל, נדמה היה שכל המקומות האפשריים – ישראל, קנדה, הקוסמוס כולו – מתכנסים לכדי נקודה אחת ויחידה; נקודה גרעינית, שבתוכה מקופל הכל. נקודה זו היתה השלם עצמו, הטוטאליות של הכל כישות תבונית, אינסופית, מודעת, קורנת, אחת ויחידה ולעולם בלתי ניתנת לחלוקה. באותו רגע נפתחו מעין "חלון" או "דלת" מתוך אותה נקודה, וללא היסוס פשוט קפצתי פנימה. זה היה הזמן חסר-הזמן שבו התמזגתי לנצח עם השלם.
ידעתי אז, בבהירות מוחלטת, שכל תהליך ההתעוררות שלי אינו קורה לי ואינו קורה בשבילי. ידעתי שמה שמתעורר הוא אך ורק השלם לעצמו, כי זה כל מה שיש. ראיתי שהשלם לומד את עצמו ומתנסה בעצמו דרכי, ולכן כל מה שקורה לי עכשיו הוא של השלם ובשבילו, בשבילו בלבד. הבנתי שלעולם לא אוכל לנכס את התהליך הזה לעצמי, מפני ש'עצמי' נעלם, נספג באחד שאין שני לו.
חזרתי הביתה, מעורער לחלוטין מהחיזיון. נכנסתי אל חדרי, שבו חיכתה לי חברתי, ופרצתי בבכי בלתי נשלט. לימים היא תיארה ביומנה ש"מי שהיה בן זוגה עד לאותו רגע נעלם לחלוטין" ושכל מה שהיא ראתה היה "קליפה ריקה", גוף אנוש ריק מאישיות, ריק מ'אני'. זה היה גם הרגע שבו הקשר הזוגי שלנו ניתק, מפני שבאותו שלב לא יכולתי לקיים עוד שום קשר אישי, קל וחומר שלא קשר רומנטי.
בחדרי היתה מונחת פיסת בד שהבאתי איתי שנה קודם לכן מכנסיה באנגליה. על הבד היו כתובות אמרות של ישוע. באותו זמן באנגליה רכשתי את פיסת הבד מפני שמלותיו של ישוע היכו בי, אם כי לא הבנתי מהן דבר. כעת, שרוי באותו מצב מפעים, התבוננתי באמרות וזה היה כאילו אני עצמי כתבתי אותן. "אני הגפן; אתם השריגים. העומד בי ואני בו עושה פרי לרוב, שכן בלעדיי אינם יכולים לעשות דבר...". כל המילים התגשמו בי. הייתי בלתי נפרד מהן.
ברוח של התקדשות בלתי ניתנת לתיאור זו, נסעתי לקנדה - מנותק מכל סדר יום פרטי, תמים וריק כילד בן יומו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | שי טובלי, מורה רוחני מזה שמונה שנים, חווה בגיל 23 את מה שהוא מגדיר כ'היעלמות הזהות העצמית הנפרדת והיספגות האני באינסוף'. פרסם ארבעה ספרים. פיתח יחד עם תלמידו הבכיר ושותפו ליצירה, אילון לסטר, את 'דרך השמש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
