 |
/images/archive/gallery/782/524.jpg שי טובלי
 |
|
|
|
|
|
|
| טיוהר נגע במרכז המצח שלי וכל חושיי הסתחררו. הגוף פירכס עד שלבסוף צנחתי. כאשר ניסיתי לקום ממקומי, נפלתי שוב, חסר כל מודעות עצמית, בוכה. אוטוביוגרפיה של מורה רוחני, פרק שישי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשטיוהר הגיע לישראל באמצע הקיץ של שנת 2000, הייתי כבר נטול קונפליקט לחלוטין ביחסי אליו. כל הווייתי ביקשה חסד, וכל הווייתי זיהתה שבנוכחותו של טיוהר החסד אפשרי. לכן, כאשר פגשתי אותו באותה נקודה בזמן, היה זה כדי להיכנע, ומה שעמד מאחורי אותה כניעה היה רצון חד משמעי, בלתי מתפשר, "להיעלם"; להניח לתחושת העצמי הנפרד שלי להיספג בתוך האינסוף, לנצח נצחים.
 |
| התעוררויות ראשונות |
|
קשר של אהבה-שנאה עם טיוהר, 5 ימים של שתיקה בסיני ועסקת מוות עם המיסתורין הגדול |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
לאחר מספר מפגשים שקיים בתל אביב, הגיע הזמן לריטריט בסיני. באופן אירוני, בריטריט הזה עמדו להיחגג שני ימי הולדת: הראשון היה יום ההולדת של טיוהר (ה-29 ביולי), והוא קרה ביום השלישי של הריטריט. השני היה יום ההולדת שלי (ה-31 ביולי), שהיה גם היום האחרון שלנו בסיני. ידעתי שאני עומד לבקש מטיוהר "חניכה" בריטריט הזה. החניכה היתה טקס שבאופן מקורי פותח על ידי אושו במטרה לחנוך אנשים שביקשו להפוך לתלמידים שלו ("סנייאסים"). היא כללה הענקת שם בסנסקריט, שם שנבחר בקפידה בהתאם לאופן שבו המורה מזהה את נשמת התלמיד, וגם העברת אנרגיה קוסמית מן המורה אל התלמיד, באמצעות מגע ידיים באזור העין השלישית וכתר הראש, ולעתים גם באזור הלב. תמר, שהיתה אז ידידתי הקרובה ומי שדחפה אותי להיכנע בפני טיוהר, סיפרה לי רבות על ההשלכות האפשריות של אותה חניכה. לה עצמה, כתוצאה מחניכה זו, היתה חוויית אחדות קוסמית שנמשכה שעות, חוויה שהפכה לאחת מהתפניות המשמעותיות ביותר של מסעה הרוחני.
הריטריט בסיני כלל כשישים איש ואישה, והוא התנהל בצורה רפויה מאוד. טיוהר הכריז כבר בתחילתו שהוא לא מתכוון "להתאמץ" הפעם, ושהוא מפנה את המרחב למאמץ עצמי לכל מי שיחפוץ בכך. הוא קיים מפגשים של בוקר וערב, וביתר חלקי היום שיחק שש-בש עם חברים. למרות שההמלצה הכללית שלו היתה לשמור על שתיקה, מרבית המשתתפים בריטריט לא נראו כמי שמתכננים "להיכנס פנימה" יתר על המידה. אנשים שוחחו ביניהם, צחקו ושיחקו מטקות, והשאירו את האווירה האינטנסיבית למפגשי הבוקר והערב. העניין הזה תמיד הפתיע אותי בכל הנוגע למחפשים רוחניים: ביום הריטריט האחרון של אנמיקה ישבו משתתפים במעגל בעיצומה של השתיקה, ושוחחו ביניהם בעליצות על הריטריט המתקרב של טיוהר. כאשר הקשבתי להם, יכולתי לראות שהם חיים את ה"מחר", את ה"ריטריט הבא", דבר שבאופן טבעי חסם את יכולתם להשתנות עכשיו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
פתחתי את עצמי לחלוטין
|
|
|
 |
|
|
|
אני, כמובן, הייתי בשתיקה מוחלטת. דבר לא עמד להסיח את דעתי ממטרתי האחת והיחידה: להיכנע לטיוהר ולהתמזג עם תודעתו. פתחתי את עצמי בפניו לחלוטין, ללא סייגים, ללא רצון עצמאי. זכור לי היטב שבערב שבו היתה אמורה להתקיים החניכה, הוא הודיע ברגע האחרון שהיא תידחה ליום החמישי של הריטריט. כאשר אנשים ניגשו אליי ואמרו לי שבוודאי התאכזבתי, אמרתי להם בהחלטיות: "רצונו הוא רצוני. אין לי רצון משלי". מבחינתי, לא הייתי עוד אדון לגורלי. תודעתו של המאסטר היתה העצמי האמיתי שלי. במפגשי הבוקר והערב איפשרתי לעצמי, סוף סוף, להיות חדיר לחלוטין בפניו. כאשר הוא דיבר על כך שהכיסא שעליו הוא יושב הוא כיסא ריק, לקחתי את דבריו ברצינות תהומית והתחלתי להגות באפשרות הממשית שבאמת אין שם אף אחד. אם כן, מי היה טיוהר באמת? לאורך שעות היום התבוננתי בו עושה את כל הדברים הרגילים, ותהיתי ללא הרף מהו אותו מסתורין שעומד מאחורי האיש הזה.
היום השלישי של הריטריט הגיע, ותלמידיו הקרובים של טיוהר ביקשו לחגוג לו את יום הולדתו. למרות שהוא ניסה להסביר להם שהוא אינו מייחס משמעות רבה ליום ההולדת, מכיוון שהוא אינו מזוהה עם גופו, הוא התרצה לבסוף. הוא התיישב ברחבת המסעדה המקומית, ואנשים הקיפו אותו במעגל תוך שהם מנגנים ושרים לו. טיוהר עצמו נראה היה אדיש למדי כלפי ההתרחשות כולה.
אני זוכר שישבתי על כיסא מחוץ למעגל וכהרגלי, התבוננתי.
כמו שנהגתי לעשות עוד מילדות ומנעורים, צפיתי מהצד על כל המתרחש, על תבניות החשיבה האנושיות, על הרגלי הבורות, על חוסר ההקשבה. למשל, על העובדה שחוגגים עכשיו יום הולדת לאף-אחד ולא מעיזים להביט אל תוך עומקה המהמם של עובדה זו. ואז, בבת אחת, ללא כל אזהרה מוקדמת, קרה המפץ הגדול של חיי: ברגע הראשון הכל נעשה שקט מאוד, כאילו שחושיי עזבו את פני השטח. המוזיקה, הצחוקים, ההמולה שמסביב, הכל נעלם. ברגע השני הבטתי, לראשונה בחיי, אל תוך עצמי. זו לא היתה מדיטציה מכוונת. זה לא היה תרגול רוחני. זה היה רגע של כנות שקטה, ישירה.
ראיתי שמי שחשבתי שאני - הצופה, המתבונן - אינו קיים באמת. ראיתי שמדובר רק בתפזורת של מחשבות, זכרונות, דימויים ורעיונות. ראיתי שהמרכז הנפשי-פסיכולוגי שנקרא 'אני' הינו חסר כל ממשות. ההלם היה מוחלט, ועם זאת חרישי כל כך. באותו רגע איבדתי לנצח את תחושת העצמי הנפרד, ולא כי הצלחתי להיפטר ממנה אלא פשוט מפני שגיליתי שהיא מעולם לא היתה קיימת! הבטתי אחורה אל תוך רצף חיי, ולפתע מכל הזכרונות וההתנסויות שלי נמחקה התחושה של עצמי נפרד. במלים פשוטות, ידעתי שאני לא נהיה חופשי אלא שתמיד הייתי חופשי; שבמציאות, שי טובלי לא היה אלא פיקציה מתוחכמת שהמחשבה טוותה סביב עצמה. מאותה נקודה ואילך, התחושה העמוקה היתה שהביוגרפיה שלי הגיעה לסיומה - ה- 29 ביולי, שנת 2000, היה היום האחרון שבו חייתי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אקסטזה בלתי נסבלת
|
|
|
|
|
|
|
שיכור מאושר אך עדיין מסרב להאמין, גררתי את עצמי בקושי רב מהכיסא והלכתי לרצועת חוף קטנה על שפת המים, שבה יכולתי סוף סוף להתפרק. עמדתי שם, מול הים, ונשימתי נעתקה: כעת, לא זו בלבד שתחושת העצמי התנפצה לרסיסים אלא שתודעתי, משוחררת כעת מהמיקוד הכפייתי במרכז הנפשי והפסיכולוגי, התפשטה בבת אחת על פני כל המרחב. באותה התנסות קראתי לזה ה"תודעה של טיוהר"; כביכול, חוויתי ש"טיוהר" מצוי בכל מקום, שהוא הלב של הכל, שהוא העצמי הנסתר החבוי בכל. הייתי לגמרי אחד עם תודעה זו, וכך אני עצמי הייתי נוכח בכל: הייתי הסלעים והמים, הבחורים שמשחקים כדורגל על החוף והכדור עצמו. הייתי השמים והחול. רק דבר אחד כבר לא הייתי - לא הייתי עוד שי טובלי.
ביליתי שעות באקסטזה בלתי נסבלת. כשעוד הייתי ברצועת החוף, בכיתי וצחקתי, שיכור כולי. אחר כך, כשחזרתי אל האזור המרכזי של החוף, שבו שהו כולם, התיישבתי בצד והמשכתי לצפות. זה היה כאילו שלראשונה נהיו לי עיניים לראות. בהיעדרו המוחלט של העצמי הצופה – שראה את הכל דרך הפילטרים של מחשבות, זכרונות ודעות – יכולתי סוף סוף לראות את העולם האמיתי. החושים, ללא המסננים של המחשבה, פגשו את העולם כפי שתינוק בן יומו פוגש אותו. בהיעדר תשוקה ורצון עצמאיים, יכולתי להתבונן שעות בכל דבר ולהתענג עד כאב מן הפרטים הקטנים אך האלוהיים של החיים.
הימים שלאחר מכן קיבלו אופי של סערה מתמשכת. בקושי יכולתי לצעוד עשרים מטר מבלי שאאלץ להימלט לפינה נסתרת, רחוקה מעין, ולאפשר לאקסטזה הבלתי נשלטת לטרוף אותי. הייתי מנסה לצעוד לעבר רחבת המסעדה, ובאמצע נתקף בתחושה שאותה נוכחות מסתורית של קדושה מתכוונת לבלוע אותי חיים. אז הייתי בורח אל בינות לסלעים, ושם נופל שדוד, חסר אונים, מתייפח מאושר בלתי ניתן להכלה, נכנע שוב ושוב לאור האינסופי שהציף אותי. מדי פעם הייתי מבחין בטיוהר ממרחקים, ולראשונה חשתי את תודעתי ממוזגת עם תודעתו. פיצחתי את הסוד שמאחורי טיוהר: הוא עצמו היה התודעה האינסופית, שבתוכה הכל התקיים ושאל תוכה הכל מתפוגג. בנקודה זו היו אנשים שכבר החלו לחוש בניחוח ה"אחר" שאפף אותי. אך לא שוחחתי עם איש: הייתי כל כך ספוג במצב החדש, עד שאיבדתי זמנית את היכולת לתקשר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הבחור הזה נעלם
|
|
|
|
|
|
|
כאשר הגיע יום החניכה, שהיה גם יום הולדתי ה-23, כבר לא חיכיתי לחסד, מפני שהייתי כולי אפוף בחסד שנבע עוד ועוד מתוך המסתורין. הגעתי כילד אל המפגש האחרון של אותו ריטריט, מפגש שבו טיוהר חנך כעשרים איש ואישה להיות תלמידיו. כאשר הגיע תורי, התיישבתי למרגלותיו בשמחה. הוא מסר לי דף שבו הופיע שמי הסנייאסי: נירב אראטי. פירוש השם, כפי שהוא מסר לי אותו, היה: "דממה שטובעת באהבה".
לאחר מכן, עצמתי את עיניי וטיוהר נגע בי באצבעותיו בעין השלישית, בכתר הראש ובאזור הלב. המוזיקה שהתנגנה ברקע היתה שיר שנכתב באשראם של אושו, מנטרה באנגלית שמלותיה הן: "אני הנני כפי שאלוהים יצר אותי – באור, באהבה, בתהילה...". כל הסובבים אותי שרו באקסטזה. מאחוריי, תומכת בי, ישבה תמר. טיוהר נגע - וכל חושיי הסתחררו והתערבלו. הגוף, שהיה נטול עצמי, נטול מרכז, פירכס עד שלבסוף צנחתי. כאשר ניסיתי לקום ממקומי, נפלתי שוב, הפעם על בטני. חסר כל מודעות עצמית, שכבתי כך, בוכה, מפרכס. במרחק מה שמעתי מישהו אומר לחברו: "הבחור הזה נעלם", כשהיה ברור שהוא מתייחס אליי. אבל אפילו מחשבה כזאת כבר לא יכלה לחלוף במוחי, מפני שברמה מסוימת ידעתי שמעולם לא באמת הייתי.
כאשר כולם התפזרו והמאהל התרוקן, נשארתי לשכב שם עוד זמן רב. כאשר התרוממתי והלכתי לארוז בחדרי, היה ברור שמשהו בלתי הפיך אירע לי, ששום דבר לעולם לא יהיה כפי שהיה. היה ברור שאני צועד עכשיו לעבר עתיד לא-ידוע, עתיד שבו לעצמי הנפרד לא יהיה עוד חלק. עתיד שהיה רק עכשיו אינסופי, תהום של ריקות שנפערה מתחתיי בלי קצה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | שי טובלי, מורה רוחני מזה שמונה שנים, חווה בגיל 23 את מה שהוא מגדיר כ'היעלמות הזהות העצמית הנפרדת והיספגות האני באינסוף'. פרסם ארבעה ספרים. פיתח יחד עם תלמידו הבכיר ושותפו ליצירה, אילון לסטר, את 'דרך השמש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
