 |
 |
|
|
|
|
|
|
| חיי הברנז'ה התל אביביים, המדיטציה הטרנסצנדנטלית והמפגש עם אושו והנסיעה לפונה. שי טובלי על תחילתו של החיפוש הרוחני. אוטוביוגרפיה של מורה רוחני, פרק שלישי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ניצני החיפוש הרוחני שלי החלו לבצבץ אי-שם בגיל 19. באותו זמן, למרות המגבלות הפרסומיות שהצבא ניסה להטיל עליי, הצליחה הוצאת "כתר" להוציא את ספרי הראשון, "שפת הגוף", ואפילו להשחיל ראיון איתי למוסף שבעה ימים של "ידיעות אחרונות". במקביל, הפקתי, ערכתי והגשתי תוכניות בגלי צה"ל, והתאפשר לי מרחב יצירתי מהנה למדי. התחככתי באנשי תרבות ידועים רבים, ונראה היה שדרכי אל תוך עולם התרבות הישראלית סלולה ומובטחת.
 |
| השנים הראשונות |
|
אמא זונה. אבא סרסור. החיים ברמלה במשפחה מאומצת. החלום החוזר על כדור השלג וטראנס הכתיבה הראשון בגיל 12. פרק שני בסדרה האוטוביוגרפית של שי טובלי |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
אולם, בעוד העורך הספרותי שלי בכתר מצלצל אליי שוב ושוב בציפייה שאתחיל כבר לכתוב את ספרי השני, משהו החל להיפרם בתוכי; כמיהה קדמונית החלה לסעור מתוך נקודה בלתי נראית ולא מוכרת בתוכי. ספרים ממסורת הזן-בודהיזם התגלגלו לידיי, ובהם שפה חדשה-ישנה שצלצלה כל כך מוכר וכל כך מפתה (אם כי באותה תקופה פירשתי זאת כסקרנות אינטלקטואלית בלבד). בזכות הוצאת ספרי בהוצאת כתר נוצר ביני לבין הסופר הגאון ויוצא הדופן, יואל הופמן ("ספר יוסף", "מה שלומך דולורס"), קשר של ידידות. הופמן הוא פרופסור לפילוסופיה של המזרח הרחוק, והוא גם המתרגם לעברית של כמה ספרי זן נפלאים. הייתי נוסע אליו לצפת מפעם לפעם ופוגש דרכו עולם מסתורי, שלא היו לי הכלים להבינו. כשהיינו צועדים בסמטאות של צפת, הוא היה מצביע על חתול ואומר לי: "החתול הקטן הזה שקול מבחינתי לכל ההיסטוריה של הציונות". הוא היה משמיע לי מוזיקה אבוריג'ינית מקורית. צלילים, קולות ומילים החלו לבחוש בתוך תת-ההכרה שלי ולמשוך החוצה את הבלתי נמנע.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
היום בו נתקלתי לראשונה במושג "הארה"
|
|
|
 |
|
|
|
אבל כל אלה לא מנעו בעדי מלהוסיף ולהימשך אל חיי הברנז'ה התל אביבית. מה שגרם למעשה להופעת החיפוש הרוחני המודע שלי היה לא אחר מאשר פחד. ישבתי יום אחד בביתו של חבר קרוב בתל אביב, ולפתע הבחנתי שאני כל כך מלא במודעות עצמית, שאפילו בקרבתו של חבר אהוב נכח מתח מסוים של חשדנות ושל מרחק בין עולמות. באותו הרגע משהו בי סירב להמשיך ולחיות כך; משהו בי רצה לשבור את הגבולות ולחוש טבעי ומשוחרר.
התחלתי, כמו רבים אחרים, מ"שבעה צעדים להצלחה" של דיפאק צ'ופרה היישר אל תוך עולמה של המדיטציה הטרנסצנדנטלית של מהארישי מהש יוגי. הוריי, שצפו בי בצעדים הראשונים, קראו למסע הרוחני שלי "עוד שיגעון חולף של שי". ואכן, היה להם על מה להסתמך, מכיוון שלאורך נעוריי נהגתי לקפוץ מדבר לדבר; להתרגש ממשהו, לשתות אותו עד תום ואז להמשיך הלאה. כאמור, לא הרגשתי קשור לדבר, ובכל תחנה שבה נהגו כל האחרים להיעצר לאורך זמן, אני המשכתי הלאה במהרה, כל הזמן מחפש "מה הלאה", "מה מעבר". אבל בפעם הזאת לא רק שהוריי טעו בתחזיותיהם אלא שגם אני לא דמיינתי שאני יוצא למסע האחרון שלי; למסע שממנו לא אוכל לשוב עוד לעולם. אמנם גם לכל אורכו של המסע הרוחני לא חשתי שייך לאף מסגרת, לאף מורה ולאף מסורת רוחנית באופן מתמשך, אולם למסע הרוחני הרגשתי שייך גם שייך – מיום ליום נזכרו עוד ועוד חלקים בהווייתי שלזה בדיוק חיכיתי.
לעולם לא אשכח את היום והרגע בהם נתקלתי לראשונה במושג
"הארה". זה היה כשישבתי בשבוע החניכה למדיטציה הטרנסצנדנטלית. המורה שלי למדיטציה (שכיום הוא תלמיד קרוב של המורה הרוחני האמריקאי אנדרו כהן) הזכיר, לקראת סוף הקורס, שמטרת המדיטציה היא, בסופו של דבר, "להגיע להארה". "מה זאת הארה?", שאלתי אותו בתום, והוא השיב: "הארה היא כאשר אתה משיג מצב של אחדות עם כל הקיים; עם היקום, עם כל היצורים הברואים ועם אלוהים. הארה היא כאשר אתה מאבד גבולות עם כל הקיים". כאשר שמעתי את התשובה הזאת, משהו בתוכי נעשה נחוש שזוהי תכלית חיי, שאין דבר אחר בכל העולם כולו שאותו אני רוצה יותר, ושאעשה הכל כדי להגיע למצב הזה. למה? פשוט ידעתי. יתכן שהיתה מהולה בזה, לפחות בשלבים הראשונים, אמביציה להשיג את ה"בלתי מושג", אולם היה גם המרכיב הנוסף של החלק העמוק ביותר בתוכי שרק חיכה לשמוע את הקריאה ולצאת לדרך.
כבר בהתנסויות המוקדמות שלי במדיטציה טרנסצנדנטלית החלו להתרחש אירועים בלתי מוסברים. חוויתי שינויים פיזיולוגיים ואנרגטיים, ובחלק גדול מהמדיטציות מצאתי את עצמי נשאב במהרה אל תוך דממה מרוכזת של היעלמות עצמית. יחד עם זאת, לאחר חצי שנה של התבוננות במי שהיו מוריי – אנשים שתרגלו את המדיטציה בין עשרים לשלושים שנה – ראיתי שהמדיטציה והלימוד הכרוך בה לא בהכרח משנים אנשים מן היסוד. המורים שלי היו אנשים נעימים אך רגילים למדי ובעלי מורכבות פסיכולוגית כשאר בני האדם. כך התחלתי לחשוד שלא זוהי דרכי להארה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| מהארישי מהאש יוגי
| /images/archive/gallery/144/827.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
מדיטציה בדרך לקב"ן
|
|
|
|
|
|
|
באותו הזמן נתקלתי בספרו של אושו, "מדיטציה"; ספר שכלל 63 סוגי מדיטציה ממסורות ומזרמים שונים. תרגלתי בלהיטות כמעט כל מדיטציה בספר. לילה אחד קראתי בספר קטע שבו אושו מנחה, בדרכו הפואטית והמרגשת, מדיטציית תפילה. התחלתי לבכות: הוא ידע לדבר היישר אל תוך הווייתי המשתוקקת. בן רגע התמלאתי בנחישות שעליי לעזוב את הכל, את כל עולמי – את עולם המדיטציה הטרנסצנדנטלית, את הצבא, את הכתיבה ואת זהותי העצמית בכלל – ולנסוע לפונה, לאשראם של אושו. קיוויתי למצוא שם מסגרת לחצי שנה, שבה אוכל להקדיש את כל מעייניי לאותה אהבה מסתורית שבעבעה בי ללא לאות.
המשמעות המיידית היתה, כמובן, לעזוב את הצבא בטרם עת. אמנם באותה נקודה בזמן השלמתי, למעשה, את שירות החובה שלי (שלוש שנים), אולם בגלי צה"ל השירות הוארך בחצי שנה נוספת. מכיוון שלא ראיתי את עצמי ממתין שישה חודשים, בשעה שכל הווייתי נכספת לדבר אחר, הייתי נחוש לעזוב. אף אחד מסביבי לא תמך בהחלטתי: הוריי התנגדו, חבריי בגלי צה"ל התקשו להבין (מי ירצה לעזוב שירות שכזה?), ואפילו המורה שלי למדיטציה טען שעליי לחכות. אולם בתוכי, אולי לראשונה בחיי, פיעפע כוח חדש, סוג של עוצמה חדשה: בדרך לקב"ן נהגתי לתרגל מדיטציה, שמתוכה שאבתי את תעצומות הנפש לפעולה שכזו. לא רק שלא ניסיתי להתחזות למשוגע או "למכור סיפור" אלא להפך: כל גישתי היתה לתאר בכנות את הלהט הבלתי נשלט שלי. אמרתי לקב"ן שאני מרגיש כאילו "נקראתי לדגל", כאילו "נבחרתי" על ידי כוח מסתורי לצאת למסע הזה. בתום שבועיים של בדיקות ושיחות הודיעו לי שמשחררים אותי. הפסיכולוגית שהגיעה עם ההודעה הסבירה לי שמשחררים אותי דווקא בזכות הבחירה שלי לדבר בכנות פשוטה.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/616/101.jpg
אושו  |
|
|
|
|
|
|
|
|
להשתחרר מעצמי באופן סופי
|
|
|
|
|
|
|
כדי לצאת לכזה מסע היה עליי להצטייד בכסף. האשראם בפונה הוא מקום יקר (יחסית לתנאים בהודו), ואני תכננתי שהות ממושכת. כך הובילו אותי החיים לשתי עבודות מרתקות: האחת היתה עבודה בשני הוסטלים למפגרים, האחד הוסטל של ילדים והאחר הוסטל של מבוגרים חצי-עצמאיים. באותה תקופה כבר למדתי את המדיטציות הדינמיות המופלאות של אושו, וניסיתי כמיטב יכולתי ללמד אותם את המדיטציות הללו. אותה תקופה שביליתי במחיצתם לימדה אותי הרבה על אהבה ורגישות.
העבודה השנייה היתה כתיבת טורים עבור מוסף התרבות של עיתון "מעריב". באותם ימים "תרבות מעריב" היה מגזין תרבותי נפלא, דינמי ומלא בהשראה. העורכים שלו – גל אוחובסקי, תמר גלבץ וגיא אסיף – איפשרו מרחב נדיר לשיח מקורי ופורץ גבולות. כך הותר לי לכתוב טור חצי-אישי תחת הכותרת הקבועה "חיפוש עצמי". בטור הזה כתבתי, משבוע לשבוע, על סרטים, הצגות וספרים, מזווית של הארה. מ"האידיוטים" של לארס פון טרייר ועד "עבודת נמלים" המצויר, התבוננתי על הכל מבעד לעדשה של החוכמה המוארת. לא שידעתי הרבה על הארה באופן חווייתי; לאמיתו של דבר, ההבנה שלי היתה בעיקרה אינטלקטואלית. ויחד עם זאת, עוד בשנים הראשונות צמחה בתוכי ודאות מוחצת, מהממת, ביחס לעובדה שרק המצב המואר ממשי, ושכל מצב אחר – חוויה, מחשבה, רגש או תחושה – הוא אינו אלא שקר נטול ממשות. התפישה שלי היתה אז שגם אם איני מצוי במצב של חופש, עדיין אין זה סותר את העובדה שרק ההארה קיימת. כל מה שנותר לי לעשות היה לסגור את הפער שבין הידיעה הזאת לבין המצב הממשי והמיידי ביותר שלי.
במהלך חודשי הכתיבה שלי במעריב נשלחו אליי ספרים רבים לביקורת. יום אחד הגיע אליי "לגעת במהות" של ג'יידו קרישנמורטי, שהיה הספר הראשון שלו שתורגם לעברית. קרישנמורטי היה משהו אחר לגמרי: הוא היה ישיר, לא אידיאליסטי, לא "רוחני", מכאיב וחד כתער. הוא עורר אותי למצוא בעצמי את הסמכות הרוחנית שחיפשתי; הוא הראה לי שהאנרגיה היחידה לחופש ולשחרור היא האנרגיה הנובעת ממני ולא משום מקור אחר, חיצוני לי. לא אשכח איך הוא הפנה את תשומת לבי לכך שאני, ככל האדם, "קטנוני, אנוכי, טיפש, ילדותי, אלים". במראה של קרישנמורטי השתקפה דמותי הנוכחית בצורה מעוררת פלצות. כמה מאסתי בעצמי אז, לנוכח אותה מראה! וכך גמרתי אומר להשתחרר מעצמי באופן סופי. לא שידעתי איך – רק ידעתי שזה יקרה, לא משנה איזה מחיר יהיה עליי לשלם בסופה של הדרך.
|
|
|
|
|
|
|  | | ג'יידו קרישנמורטי
| /images/archive/gallery/537/917.jpg | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | שי טובלי, מורה רוחני מזה שמונה שנים, חווה בגיל 23 את מה שהוא מגדיר כ'היעלמות הזהות העצמית הנפרדת והיספגות האני באינסוף'. פרסם ארבעה ספרים. פיתח יחד עם תלמידו הבכיר ושותפו ליצירה, אילון לסטר, את 'דרך השמש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
