 |
 |
|
|
|
|
|
|
| עם נחישות חסרת מעצורים להגיע להארה נחתתי בהודו. דרך הכסא הריק של אושו, המפגש עם טיוהר וחוויה חוץ-גופית בנפאל - עד למצב של סף מהפכה. אוטוביוגרפיה של שי טובלי, חלק רביעי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עם אותה נחישות חסרת מעצורים להגיע ל"הארה", הגעתי לבסוף, בגיל 21, להודו. הייתי לגמרי לבדי, ולא חיפשתי חברה. כל רצוני היה להגיע ל אשראם של אושו בפונה, כדי להיקלט בתוך מסגרת שיצר מורה שנשמתי זיהתה כמורה אמיתי.
 |
| החיפוש |
|
חיי הברנז'ה התל אביביים, המדיטציה הטרנסצנדנטלית והמפגש עם אושו והנסיעה לפונה. פרק שלישי |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
אני נמניתי על אלה שהמפגש הראשוני עם הודו טילטל אותם עד עמקי הווייתם, כמו התאהבות עתיקת יומין שרק נזכרים בה מחדש. כשעמדתי בצומת סואנת בפונה וצפיתי בהתנהלות המשוגעת וחסרת הפשר על הכבישים, לבי פרפר מרוב אושר: הכל היה נתון בכאוס מוחלט, ובאותה נשימה הכל קרה בתוך איזשהו סדר בלתי נראה לעין, בתוך שפיות שכמוה לא הכרתי. ניחוח של חוסר מגבלה, של "הכל אפשרי", אפף את המרחב כולו. תפישת הזמן המערבית שהיתה אחראית לכל כך הרבה מבני חשיבה בתוך הכרתי, התנפצה לרסיסים בחדווה נהדרת. תחושת העצמי הנפרד שלי, תחושת האינדיבידואליות והחשיבות העצמית, נשרה ללא התנגדות ונטמעה בתוך בליל של צורות שבמהותו היה אחדות מושלמת. בהודו יכולתי לראות פתאום כיצד אני חלק מתוך מסע עצום ואינסופי של תודעה, ולא אגו כביר שהכל מרוכז בו ומתייחס אליו. תנאים כאלה יצרו עבורי, כמו עבור רבים אחרים, מרחב אידיאלי להתמסרות חסרת פשרות לאותה אהבה מסתורית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הכל היה נראה נחמד, אבל נחמד מדי
|
|
|
 |
|
|
|
אבל בהודו כמו בהודו: התוכנית להיקלט באשראם של אושו כחממה להתעוררות רוחנית התפוגגה תוך זמן קצר. האשראם לא נראה היה כמו מרחב לטרנספורמציה אמיתית. הכל היה נראה נחמד, אבל נחמד מדי. היו סדנאות מכל סוג אפשרי, עשרות סוגי מדיטציה ואווירה של קהילה בינלאומית שחולקת חוויות קתרזיס, שחרור מהתניות והערצה למורה ענק. העניין הוא שהכורסה של אותו מורה היתה ריקה, ואני כמהתי לנוכחות חיה שמגשימה את כל המילים המופלאות שקראתי בספרים. כמובן, אפילו לנוכח כמיהה עמוקה זו ניצב מתחרה עקשן בדמות האידיאל ש"עליי להיות אור לעצמי". אחרי הכל, קרישנמורטי הגדול אמר זאת שוב ושוב! כך מצאתי את עצמי יוצא למסע אחרי מורה, ובמקביל משתדל ככל יכולתי להמשיך למרוד בסמכויות רוחניות. הסתירה הפנימית הזאת, כדרכן של סתירות פנימיות, הכשילה שוב ושוב את נסיוני להתמסר בטוטאליות לדרך אחת.
התחלתי לפזול אל מחוץ לאשראם, אל העולם של מורים רוחניים עצמאיים שהכריזו שהם מגלמים את האמת החיה של ההארה. בתחילה פגשתי מורה הודי בשם קיראן שקיים מפגשים פתוחים עם קבוצות קטנות בפונה. קיראן היה תלמיד ישיר של אושו
ותורתו היתה תורה פשוטה עם השפעות סופיות קלות: לקבל את הכל, באופן מוחלט, באהבה חסרת ספקות. הישיבה בנוכחותו עוררה בי אקסטזה. אפילו חשבתי לנסות להתקרב אליו ולשהות במחיצתו תקופה.
במפגש הראשון איתו הצבעתי וביקשתי לקרוא בפניו שאלה שכתבתי מבעוד מועד באנגלית מגומגמת. בתוכי קיוויתי רק לקבל אישור למצבי הרוחני המפותח. רציתי לשמוע שעוד רגע ואני מגיע להארה... קיראן, בתגובה, צלף בי בפני כל הנוכחים. הוא אמר לי משהו כמו: "תפסיק לנסות להיות אושו או גאוטמה בודהא. תהיה אתה עצמך. מצא את הדרך שלך. אושו או גאוטמה עשויים להיות פרח לוטוס, בעוד שאתה רק עלה של עשב. אבל ראה כמה יפה נראה עלה רענן של עשב! זנח את הכל ומצא את דרכך שלך".
תשובתו הממה אותי. למחרת היום כבר לא שבתי לפעילות באשראם. הסתובבתי בגנים של האשראם מבולבל לגמרי: עשיתי את כל הדרך עד לפונה מתוך כוונה ברורה, ועכשיו נבעטתי בכוח למציאות חסרת כיוון. ומהי בכלל הדרך שלי, לכל הרוחות? קיראן, בדומה לקרישנמורטי שאותו הערצתי כל כך, דחף אותי לחיפוש אותנטי, נטול דימויים, שנובע מתוך החיים עצמם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| הכיסא הריק
| /images/archive/gallery/445/169.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
גינונים של גורו
|
|
|
|
|
|
|
מורה אחר שלימד בפונה היה המורה הישראלי טיוהר, שכיום עומד בראש הקומונה פאצ'ה ממה בקוסטה ריקה. בניגוד לקיראן, לטיוהר היו גינונים של גורו: מהלבוש ועד דרך ההופעה בפני אנשים. במפגשים שלו היו עוצמה מחשמלת ואוקיינוס של דממה שאפף את המרחב כולו. הגעתי למפגש הראשון איתו בהמלצת תלמידתו הקרובה, אנמיקה. כאשר טיוהר התיישב, התחלתי למצוא את עצמי נקרע בין שתי חוויות מקבילות: מצד אחד, טבעתי בתוך שדה אנרגיה שכמוהו לא ידעתי מעולם, ומצד שני, התעקשתי להישאר מרדן ו"להיות אור לעצמי". סירבתי לעצום עיניים במדיטציה המודרכת, והשוויתי אותו ללא הרף לאינטלקט הכביר של קרישנמורטי ואושו. בהשוואה אליהם, הוא היה פשוט בצורה מאכזבת.
לקראת סוף המפגש הצבעתי ושאלתי שאלה. שאלתי "איך אתה יודע מתי מגיע היום שבו נפסק החיפוש?". טיוהר מיקד עליי את כל שדה האנרגיה המסתורי שלו והשיב לי תשובה ממעמקים, שבסופה לא זכרתי מילה. כל מה שנותר מאותה התנסות היה רק זה: שנשאבתי אל תוך מרחב שבו רק הוא ואני היינו קיימים, שלא היה זמן ולא היה עולם, שלא אדם רגיל דיבר אליי אלא סוג של נוכחות דוממת, עמוקה עד לאין חקר. אין ספק, בשכבות העמוקות של הווייתי זיהיתי אותו, אולם בשכבות השטחיות יותר חזרתי בסוף המפגש למרדנות העיקשת שלי. אני אהיה אור לעצמי, ויהי מה!
לכל אורכו של המסע ההוא בהודו ניסיתי לכבוש את היעד - את ההארה - באמצעות אינטלקט חד ודימויים מנטליים. ולכל אורכו של המסע ההוא תקוותיי שאכן "הגעתי" נכזבו שוב ושוב, מפני שאי אפשר להחזיק לאורך זמן בהארה "מנטלית"; במוקדם או במאוחר, מבחן ההוויה והפעולה מכשיל את הטוען לכתר הנכסף. פעם אחר פעם הגיעו אליי רמזים שבכל הנוגע להארה, מדובר במשהו אחר לגמרי, דבר מה שהאינטלקט אינו יכול להשיגו כלל. אחד הרמזים – הבוטים, אם יורשה לי לומר – הופיע כאשר פגשתי את אנמיקה, אותה תלמידה מסורה של טיוהר שכיוונה אותי אליו, זוהרת כולה בפתח הגנים של האשראם. היא לא נראתה כמקודם: היא קרנה מאור חדש, ולא נראה היה שהיא מדברת מתוך החוויה המוכרת של הזדהות עם הגוף והחושים. היא סיפרה לי בהתרגשות שבמהלך מדיטציה התנפצה תחושת ה'אני' שלה, ושטיוהר הכיר בפומבי בהתעוררות הראשונית שלה. בזמן שישבתי והקשבתי לה, מתבונן במבוכה באושר העילאי שזרח מפניה, נקרעתי פעם נוספת מבפנים: מצד אחד, היה ברור שהבחורה השתנתה מן היסוד, ומצד שני, השתדלתי ככל יכולתי למרוד גם בה. העובדה היתה שגם כאשר חשתי בפיתוי לצאת אחרי מורה למסע של אובדן שליטה מוחלט, התעקשתי לשמור על העצמאות ועל "חירות המחשבה" שלי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
טיוהר. צילום מתוך אתר הבית
|
|
|
|
|
|
|
הכל נגמר מבחינתך
|
|
|
|
|
|
|
המפגש האחרון עם נוכחות ערה היה עם מורה רוחנית יפנית בשם סיטה מטה. סיטה מטה נהגה למדוט מוקדם בבוקר בגני האשראם, ואנשים הקיפו אותה מכל עבר כדי למדוט איתה וכדי לקבל ממנה לאחר מכן חיבוק ומסר אישי. יחד עם ידידה בריטית, שלימים הפכה לבת זוגי, התקרבתי לזמן מה אל המורה היפנית המוזרה. סיטה מטה נהגה להעניק בביתה סוג מסוים של הילינג, וכך מצאתי את עצמי נשכב על מזרן ומתנסה בתהליך אנרגטי שלא הבנתי כלל את משמעותו. בסוף ה"טיפול" הגיע תלמיד שלה ומסר לי בשמה: "סיטה מטה אומרת שהכל נגמר מבחינתך, הכל נגמר". המשפט הזה הדהד בתוכי כסימן לסוף שהוא ידוע מראש: חוויית העצמי שלי נידונה להתפרק בחיים אלה ממש, כך ידעתי בכל חלקי הווייתי.
בחלקו השני של המסע – שכלל חודש בכפר נידח בגואה ועוד תקופה בדרום הודו - פגשתי בחור הולנדי, וטיילתי עימו לזמן מה. ההולנדי ידע לא מעט פרטי "רכילות" על אנשים מוארים, והאזנתי בשקיקה לסיפוריו. בנקודה מסוימת, כאשר סיפר לי אודות קרישנמורטי, הזדקפו אוזניי: הוא סיפר לי שההתעוררות של המורה ההודי הדגול היתה התרחשות איזוטרית ומיסטית לחלוטין, שכללה כאבים גופניים עזים ותהליכים אנרגטיים חסרי הסבר. המידע החדש הזה היכה אותי בתדהמה – לפתע משהו בי הבין סוף סוף שהארה היא אכן משהו שהאינטלקט אינו יכול להשיגו, ושמדובר בתהליך ישיר, ממשי ופיזי מאוד. באותו רגע האינטלקט שלי הרפה, משהו בי השתחרר והמסע החל להיעטף במסתורין מודע לגמרי.
כך מצאתי את עצמי בגואה נעמד בשדה פתוח, כאשר חוויית העצמי שלי מתבקעת והתודעה שלי מתפשטת על פני כל המרחב. כך מצאתי את עצמי בעיר פוקרה שבנפאל עוזב את הגוף וצופה בו מלמעלה בחמלה גמורה. כך מצאתי את עצמי בכפר נפאלי נידח, מתעורר באמצע הלילה במרכזו של טייפון אנרגטי מסחרר. התחלתי ללמוד שפה חדשה - את שפת האנרגיה המובילה את המחפש אט אט לעבר המגנט הענקי שנקרא 'אלוהים'.
כאשר חזרתי לישראל במטוס של אל על, הייתי אדם אחר. האישיות על תשוקותיה ונטיותיה עדיין נותרה בעינה, אולם הפוקוס הפנימי שלי הוסט לגמרי מן העולם. הרגשתי את עצמי חסר פחד. הרגשתי שאני על סף מהפכה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | שי טובלי, מורה רוחני מזה שמונה שנים, חווה בגיל 23 את מה שהוא מגדיר כ'היעלמות הזהות העצמית הנפרדת והיספגות האני באינסוף'. פרסם ארבעה ספרים. פיתח יחד עם תלמידו הבכיר ושותפו ליצירה, אילון לסטר, את 'דרך השמש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
